“נלבב אני, אני נלבב, אך יש לי לב זהב.
נלבב אני, אני נלבב, אך לב לי, לב זהב!

הנלבבים הם אנשי ונשות בוצץ, היא בוצ'אץ, העיירה הגליציאנית, כור מחצבתו של עגנון, שמופיעה בחלק מספריו (לפעמים בכינוי: שבוש) שמאסו בגולה ויצאו למסע ארוך לארץ ישראל. הנובלה הקצרה מתארת את מסעם ביבשה ובים, עד שהם מגיעים אל מחוז חפצם, אל ארץ זבת חלב ודבש. בתוך החבורה הנלבבת נמצא גם רבי שמואל יוסף בנו של רבי מרדכי שלום הלוי, כלומר המחבר. הוא מרומם את מצב רוחם של החבריה באגדות ובסיפורי ארץ ישראל, בהם הוא בקיא עד מאוד.
כשקוראים את סיפורי החסידים, היראים והנלבבים של עגנון, הספוגים באמונה תמימה בצור תמים פועלו, כדאי לזכור את הפער העצום ביניהם ובין מחברם, כי אמנם, כמו רבי שמואל יוסף בסיפור עגנון גם הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות, אך בניגוד גמור אליו, הוא היה מאמין ספקן ותוהה ומאוד לא תמים. עמוס עוז, תלמידו ומעריצו של עגנון, כתב ספר שלם על האמונה המיוסרת, הלא שלמה, של מורו ורבו, ויש לי הרגשה שעגנון התענג על הפער הממזרי הזה, בין התמימות של היראים שהוא מתאר במתיקות כזאת בסיפוריו ובין ההשקפה הדתית-אמונית שלו.

עגנון אם כן, הוא המחבר של הנובלה "בלבב ימים", אך הוא אינו המספר שלה. הן תמימותו של המספר שכאמור רחוקה ממנו כמרחק בוצ'אץ מירושלים, והן בגלל טעות גיאוגרפית - הזיהוי של רמלה עם העיר הפלשתית גת - שמתקבלת בהבנה כשמדובר בנלבב שעולה לארץ בתחילת המאה ה-19 אך בלתי נסלחת אם נייחס אותה לאנציקלופדיה האנושית, ל-AI הגליציאני, שמואל יוסף עגנון.

מי מהנלבבים שקורא את הסקירה המלבבת ורוצה ללמוד עוד קצת על "בלבב ימים" מוזמן לסור לוויקיפדיה ולקרוא את הערך המפורט (והמלבב) שנכתב על הנובלה. מי שמתכנן road trip בעקבות מסעם של הנלבבים, יוכל למצוא בערך גם את המסלול שלהם, מאוקראינה דהשתא לישראל.”