רקע כללי: קבוץ שיתופי דתי, שבו בכל יום שישי בשעה 14:30 באות לחדר האוכל לקחת אוכל כל המשפחות שאוכלות בליל שבת בבית. משפחות אלה נקראות שלעפרים.אני דואג למשפחתי ובנוסף אני גם מנהל את מכון התערובת שבקבוץ. ומכאן הסיפור שבטוח שכל קיבוצניק יבין אותו.....

על טעם וריח

לפני לפני כשלושה שבועות , ערב שבת, כעשרים דקות לפני שעת השלפרים.

כדרכי בימי שישי,עדיין הייתי במכון התערובת. כיון שהיו לי עוד מספר דקות חופשיות ניגשתי לבדוק סילו גרעינים שנוקה במהלך היום. מעת לעת מנקים את מיכלי הגרעינים הריקים משאריות של חומר אורגני שנדבק לדפנות המיכל. עבודה זו נעשית לעיתים גם ע"י אנשי מקצוע. חרך בצד המיכל שנשאר פתוח צד את עיני וכמו קרא לי שאביט האם בוצעה העבודה כהלכה. העבודה אכן בוצעה כהלכה אך עדיין נשארה שכבה דקה על הדופן, כרום דק קליפהשניתן להסירו ללא מאמץ. חשתי אחריות, היה בי רצון עז לסיים את העבודה לשביעות רצוני המליאה ואכן לאחר מספר נסיונות אקרובטיים הצלחתי להיכנס למיכל עם שפכטל והתחלתי לקלף את הכרום. הכל היה יכול להיות כל כך קסום לולא ריח הריקבון שדבק בי מכף רגל ועד ראש וריח זה כאילו בכדי להיטמע בתוכי התערבב בזיעתי הניגרת. הבטתי בשעון וראיתי שהזמן בורח ועוד מעט "מחסלים" את השלפרים.

במאמץ רב תוך שאני נעזר בשלמה העובד גם הוא במכון הצלחתי לצאת מהמיכל. מצבי היה ריחני אך יציב ומלא סימני שאלה.

הגיע השעה 14:15 וידעתי שאלה הדקות האחרונות שעדיין אוכל למלא את נושא האוכל. ואם אתמהמה, אאחר ואגיע הביתה בידיים ריקות. כיצד אוכל לשאת את הבושה?

לא יכולתי לחשוב על מצב שבו משפחתי היקרה יושבת סביב שולחן השבת והמנה העיקרית היא חלת השבת. איך אוכל להגיד להם שהייתי חרוץ וטיפש?

הבנתי שזה מצב של להיות או לחדול.

ניגשתי לחדר האוכל "כמו שאני". השפלתי מבט, נכנסתי למפלס המזון וניגשתי לקחת אוכל. חלק מהשלפרים כבר עזבו את המקום כך שמצפוני לא הציק לי יותר מידי וידעתי ש"אחוות אחרונים" תעמוד לצידי.

לפתע, ללא כל התראה מוקדמת החלה ההתרחשות. התרחשות שכעבור מספר שניות צברה תאוצה. החלו להישמע טענות, בהתחלה במלמול חרישי ולאחר מכן בקול רם יותר:"המגש של הבשר כנראה מסריח ואולי הבשר מקולקל ולא לקחת מהמגש הזה ואיפה רחלי?".

מה יכולתי להגיד, שזה אני?, העדפתי להחריש. בצעד אמיץ ובוטח ניגשתי למגש הבשר ולקחתי את הכרעיים ברוב חדווה.

חבר אחד, רפתן שמצוי בניחוח הזבל וריח חציר יצא חוצץ להגנת המטבח והסביר ל"לשלפרים האחרונים" שכנראה מדובר בטעות בזיהוי,ושכנראה מדובר בחבר מסריח. לחשתי לו באוזן:"זה אני אך לא היתה לי ברירה"

דרך אגב,ארוחת השבת היתה נפלאה! ויש לי עוד משהו שלא אספר.

נו, ומה אתם הייתם עושים במקומי? הצעות ניתן לשלוח אילי במייל shimgot@gmail.com