יש כאלה שחושבים שהשכנים שלנו, שאיתם אנחנו אמורים לעשות שלום, הם מפא"יניקים. עם מפא"יניקים קל, או לפחות אפשר לעשות עסקים. אנחנו נתפשר קצת, הם יתפשרו קצת, אף אחד מהצדדים לא יצא ומלוא תאוותו בידו, אבל בסוף תיגמר הקזת הדם ההדדית שנמשכת כבר יותר ממאה שנה ונוכל לרקוד ביחד הורה ודבקה. גם <mark>עדי שורץ</mark> ועינת וילף חשבו בעבר שהפלסטינים הם כמונו, מפא"יניקים, והאמינו שאם תהיה להם מדינה ריבונית ביהודה, שומרון ורצוע

זהו ספר עיון מרתק וליניארי על תולדות הסכסוך עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט.
כרקע, הספר מתחיל בשלהי השלטון העותומאני, מאפיין את תחילת המאה העשרים כנפילת האימפריות והולדתן של מדינות הלאום, שחלקן הגדול שורטט על הנייר בידי המעצמות כמו צרפת ואנגליה בדגש על אזורי השפעה ופחות על היגיון של הומוגניות אתנית ותרבותית של אזרחי אותן מדינות חדשות.
הספר מתאר את "תכנית החלוקה" של האו"ם, שהתקבלה ע"י מנה

ספר זה מדגים בראש וראשונה כיצד ספר עיוני אפשר להגיש בצורה רהוטה, קלה לקריאה ומושכת.
בספר, נסקר תהליך היווצרותו והתקבעותו התודעתית של רעיון "זכות השיבה" בעולם הערבי, אצל הפלסטינים ובמערכות הבינלאומיות.
הדבר הבולט והמייחד ספר זה , הם שני הפרקים הראשונים שלו. כתיבה אישית של שני הכותבים, <mark>עדי</mark> שוורץ ועינת וילף על תהליך התזוזה שלהם מעמדות שמאל "סטנדרטיות" למבט מפוכח על הבעיה והפתרון הנדרש למה שנקרא ה"פ

כמי שגדל והתחנך בישראל הצעירה, היה לנו נרטיב לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי. הנרטיב הזה הלך ונחלש כשבחרנו ב-1967 לכבוש את יהודה ושומרון ורצועת עזה, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, כשחלק מהציבור היהודי החל לטעון שארץ ישראל שייכת רק לעם היהודי בזכות הבטחה אלוהית, וכשמפעל ההתנחלויות הלך והתרחב. התחושה של 'אין עם מי לדבר' הפכה לחשש שמדובר גם לגבי הצד הישראלי. זה החליש את הנרטיב המקורי שלנו. העובדה שמאמץ ארוך-טוו