“יש כאלה שחושבים שהשכנים שלנו, שאיתם אנחנו אמורים לעשות שלום, הם מפא"יניקים. עם מפא"יניקים קל, או לפחות אפשר לעשות עסקים. אנחנו נתפשר קצת, הם יתפשרו קצת, אף אחד מהצדדים לא יצא ומלוא תאוותו בידו, אבל בסוף תיגמר הקזת הדם ההדדית שנמשכת כבר יותר ממאה שנה ונוכל לרקוד ביחד הורה ודבקה. גם עדי שורץ ועינת וילף חשבו בעבר שהפלסטינים הם כמונו, מפא"יניקים, והאמינו שאם תהיה להם מדינה ריבונית ביהודה, שומרון ורצועת עזה, ייתם הסכסוך ויפרוץ השלום. להפתעתם הם גילו שבכל פעם שהפלסטינים עומדים לקבל את המדינה הנכספת, ונמצאים כפסע, כמו שנהוג לומר היום, מהריבונות, הם מסרבים ופותחים בעוד סבב של אלימות. מכיוון שמדובר בחוקרים הגונים שמוכנים לאתגר את הנחות היסוד שלהם, הם החליטו לעשות דבר פשוט, להקשיב למה שהפלסטינים אומרים, וכשהם הקשיבו הם הבינו שהשכנים שלנו הם לא מפא"יניקים, ממש לא, וכמאמר השיר, הם רוצים הכול והם רוצים את זה עכשיו (רק בלי החן והגרוב של קווין)

הביטוי הנאמן ביותר לרצונם של הפלסטינים בשליטה בכל ארץ ישראל, מהירדן ועד הים, הוא התעקשותם על זכות השיבה. החידוש המעניין של המחברים הוא שהשיבה המדוברת היא גם גיאוגרפית, כלומר לכפרים ולשכונות בהם חיו עד מלחמת העצמאות, וגם כרונולוגית, שיבה בזמן, אל התקופה הטרום ציונית, בה לא הייתה ליהודים ריבונות בארץ ישראל. מתקפת השבעה באוקטובר הייתה ניסיון לממש את זכות השיבה.

צריך פשוט להקשיב להם ולהאמין להם. הישישה שעונדת את המפתח החלוד של ביתה שאבד על הצוואר לא עושה את זה מטעמי אופנה, היא באמת ובתמים רוצה וכמהה ומאמינה שתחזור לבית שהיה לה באסדוד או במג'דל או ביאפא או בג'מוסין (שכונת בבלי) דווקא אנחנו, כיהודים, שכמהנו לשוב לארץ אבותינו במשך פלוס מינוס 2000 שנה, אמורים להכיר היטב את הכמיהה הזו, אל הבית שאבד. אם אנחנו לא ויתרנו במשך מאות שנים על התקווה לשוב, למה שהם יוותרו אחרי 80 שנה? המחברים כותבים כי במערב, וגם בישראל מתייחסים בביטול ובפטרונות לכמיהה הערבית לשיבה, אומרים להם, אתם לא באמת מתכוונים לזה, זו סתם עז שאתם מכניסים למשא ומתן. את הגישה הזו מכנים הכותבים westplaining כלומר, המערב מסביר לערבים למה הם באמת מתכוונים (על משקל mansplaining - הסגברה בעברית)

הספר מחכים ומעשיר ומומלץ לכל אדם שחי בארץ הזאת, לא משנה מה דעתו הפוליטית. בספר מופיעים תכנים שכבר הופיעו בספרם הראשון של הצמד, מלחמת זכות השיבה, אז אפשר להסתפק באחרון.”