סוגיה מעניינת בספריו של אפלפלד (מעניינת אותי, עכ"פ) היא השפה. עלילת רוב הספרים מתרחשת במזרח אירופה, והדמויות הן יהודים, אדוקים ומתבוללים, וגויים. אפלפלד כותב עברית (יפהפיה, מוקפדת, אלגנטית, מאופקת) אך איש מגיבוריו אינו מדבר עברית. היהודים המודרניים, העירוניים, אלה שזנחו את מסורת אבותיהם, מדברים גרמנית. היהודים המסורתיים, הכפריים, מדברים יידיש, והגויים מדברים בשפה שאפלפלד מכנה רותנית, והצ'אט יודע הכול הסביר לי שמדובר באוקראינית או בניב מוקדם שלה. איך, אם כן, שם הסופר בפי גיבוריו דיאלוגים בעברית, כשאף אחד מהם אינו מדבר בשפה זו? קושיה. לעתים יש ביטויים שמהדהדים את שפת הדובר, למשל, בעברית מדוברת לא מסיימים משפט בשאלה הרטורית, לא כן/כך? אבל בגרמנית, כמדומני, מקובל לשתול את המילים nicht wahr? בסוף משפט. גם הפניה המכובדת בגוף שלישי, שמקובלת בשפות אירופאיות אך אינה שכיחה בשפתנו השמית, רומזת שהדמויות האפלפלדיות אינן מדברות בעברית. מלבד זאת, משפטי שאלה רבים פותחים במילה "כלום" (כלום אין הוא סבור כך?) ואני איני יודע אם מדובר בתרגום מגרמנית, יידיש או רותנית (יש לינגוויסטים בקהל?)

עלילת הרומן הקצר (או נובלה ארוכה) הזה טיפוסית לספריו של אפלפלד. משפחה יהודית וינאית מתבוללת נקלעה לצרה. הבת, מוזיקאית מחוננת, לקתה במרה שחורה, כלומר בדיכאון, וכל הפרופסורים הנכבדים לא הצליחו למצוא מזור לבעיותיה הנפשיות. בצר להם פונים בני המשפחה אל הנסתרות ומבקשים ישועה אצל מרפא ששוכן בפינה נידחת של הרי הקרפטים, וכבר הציל אנשים רבים משדים וממרה שחורה אז מה כבר יש לנו להפסיד. הצדיק ההררי מצווה על הנערה לשים קרח וללחוץ כל הלילה. זו הייתה בדיקת ערנות. הוא מורה לה להתחיל לשנן את האותיות העבריות, להתפלל, ולחזור לשורשיה היהודים. מכאן נפלגת המשפחה לשניים - האם והבת חוזרות לשורשים, והאב ובנו, נער רב אונים אך אימבציל במקצת, מתכוננים לחזור לעיר הגדולה, חרף מזג האוויר הקשה והשלגים שמכסים את המדרונות.

עלילת ספרי החדש "הוואדי נפלש" (וסליחה ממר אפלפלד על גניבת הפוקוס, יש לי הרגשה שהוא ימחל לי) לא מתרחשת בקרפטים אלא בירושלים, וגיבוריו אינם מדברים גרמנית או יידיש, וגם לא רותנית, אלא עברית ולעתים אנגלית מעוברתת. אני עושה שימוש בבמה הנכבדה הזו כדי להזמין את הקהל הקדוש ויודע הספר לקרוא אותו.

"אפיקורוס בעל כורחו" נכתב לפני 40 שנה. באותן שנים פורסם גם ספרו של אמנון לוי "החרדים". באותה תקופה החברה החרדית הייתה עבור רוב הישראלים מין שבט אקזוטי, משונה ולא מאיים, וההתייחסות אליה הייתה סקרנית, אנתרופולוגית, מציצנית אפילו. כיום מדובר במגזר שהולך וגדל והשפעתו על החברה הישראלית גוברת, וההתייחסות אליו היא פחות מחויכת ויותר חרדה. השבט האקזוטי המוזר משנות השמונים הפך לאתגר ואולי אף לאיום דמוגרפי, חברתי וכלכלי. החוקר שמואל רוזנר כתב לאחרונה ספר עיון שכמדומני עוסק בדיוק בסוגיה הזו - ההשפעה העתידית של החברה החרדית על מדינת ישראל.

יהושע בר יוסף, אפיקורס לא קטן בפני עצמו, לא עוסק בענייני חברה ומדינה, אלא בעולמו של האדם החרדי הפרטי, שהרהורי כפירה ותובענות היצר מייסרים אותו. חוץ מהעלילה עצמה, שמסופרת בצורה קריאה ומושכת, בולטים שני מאפיינים מרכזיים ברומן. הראשון הוא העיסוק המוגבר, כמעט אובססיבי, בסקס. גיבור הרומן, קיבא יונגמן (הוא האפיקורוס בשם הספר) שוכב עם נשים רבות, משל היה כוכב הוליוודי נחשק ולא אברך ירושלמי חיוור, וגם חותנו, הדמות הגברית השניה ברומן, חיים ליבוביץ', לא טומן ידו בצלחת. הארכאיות של המונחים העוסקים במין משעשעת. לדוגמה, כשקיבא חושק באישה ומבקש לבעול אותה, הוא לרוב נתקף בזיקוף, ואם הוא זוכה בסופו של דבר להזדווג עם אותה ריבה, הוא מגיע לאורגאזם. המאפיין השני הוא ההרהורים הפילוסופיים הארוכים שחולפים בראשם של חיים וקיבא, על אמונה וכפירה, על האפקטיביות של קיום מצוות הדת גם עבור מי שאיבד את אמונתו, על האל הבורא לעומת האל המשגיח וכן הלאה מחשבות ושרעפים שאותי, באופן אישי, כאפיקורס ותיק (בעל כורחי או לא בעל כורחי) עייפו ולטעמי אפשר היה לוותר עליהם והרומן היה יוצא נשכר.

נלבב אני, אני נלבב, אך יש לי לב זהב.
נלבב אני, אני נלבב, אך לב לי, לב זהב!

הנלבבים הם אנשי ונשות בוצץ, היא בוצ'אץ, העיירה הגליציאנית, כור מחצבתו של עגנון, שמופיעה בחלק מספריו (לפעמים בכינוי: שבוש) שמאסו בגולה ויצאו למסע ארוך לארץ ישראל. הנובלה הקצרה מתארת את מסעם ביבשה ובים, עד שהם מגיעים אל מחוז חפצם, אל ארץ זבת חלב ודבש. בתוך החבורה הנלבבת נמצא גם רבי שמואל יוסף בנו של רבי מרדכי שלום הלוי, כלומר המחבר. הוא מרומם את מצב רוחם של החבריה באגדות ובסיפורי ארץ ישראל, בהם הוא בקיא עד מאוד.
כשקוראים את סיפורי החסידים, היראים והנלבבים של עגנון, הספוגים באמונה תמימה בצור תמים פועלו, כדאי לזכור את הפער העצום ביניהם ובין מחברם, כי אמנם, כמו רבי שמואל יוסף בסיפור עגנון גם הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות, אך בניגוד גמור אליו, הוא היה מאמין ספקן ותוהה ומאוד לא תמים. עמוס עוז, תלמידו ומעריצו של עגנון, כתב ספר שלם על האמונה המיוסרת, הלא שלמה, של מורו ורבו, ויש לי הרגשה שעגנון התענג על הפער הממזרי הזה, בין התמימות של היראים שהוא מתאר במתיקות כזאת בסיפוריו ובין ההשקפה הדתית-אמונית שלו.

עגנון אם כן, הוא המחבר של הנובלה "בלבב ימים", אך הוא אינו המספר שלה. הן תמימותו של המספר שכאמור רחוקה ממנו כמרחק בוצ'אץ מירושלים, והן בגלל טעות גיאוגרפית - הזיהוי של רמלה עם העיר הפלשתית גת - שמתקבלת בהבנה כשמדובר בנלבב שעולה לארץ בתחילת המאה ה-19 אך בלתי נסלחת אם נייחס אותה לאנציקלופדיה האנושית, ל-AI הגליציאני, שמואל יוסף עגנון.

מי מהנלבבים שקורא את הסקירה המלבבת ורוצה ללמוד עוד קצת על "בלבב ימים" מוזמן לסור לוויקיפדיה ולקרוא את הערך המפורט (והמלבב) שנכתב על הנובלה. מי שמתכנן road trip בעקבות מסעם של הנלבבים, יוכל למצוא בערך גם את המסלול שלהם, מאוקראינה דהשתא לישראל.

פעם הכול היה שונה. נניח, בשנות השמונים בירושלים. יכולת לשבת בקפה עטרה ואח"כ לרדת לכיכר ציון, לראות מה חדש בחנות הספרים ירדן, ולנשום קצת מעשן האוטובוסים שחולפים ברחוב יפו. כולם סביבך מעשנים, כל הזמן ובכל מקום, מזגן - בדירה, במשרד או במכונית - הוא המצאה מד"בית שאיש לא שמע עליה. לשוטרים באגף החקירות העירוני קוראים בלילתי, אלפנדרי, מועלם ואוחיון, ואילו בסגל המחלקה לספרות בקמפוס הר הצופים תוכל למצוא את תירוש, דודאי, אייזנשטיין, שי, וצרלמאייר. נדמה לי שיש כאן איזה דפוס, אבל אני קצת מתקשה לזהות אותו, אולי כי לא למדתי בחוג לספרות בפקולטה למדעי הרוח, אותו מבצר צלבני שהחליף את הדשאים של גבעת רם, וגם כיום, בסוף הרבע הראשון של המאה ה-21 שומר על איכויותיו המבוכיות. (אגב, מאיר שלו כתב פעם קטע נהדר על הלבירינת - כמה פעמים זוכה אדם בחייו להשתמש במילה הזו - בפסגת הר הצופים)
רב פקד אוחיון הוא גם זה וגם זה. הוא שוטר, אבל יש לו יד ורגל באקדמיה וספציפית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, ולכן כשפוקדים את החוג מעשי רצח נוראיים שלא מעלמא הדין, אין מתאים ממנו לפענח את התעלומה. הרומן נמרח קצת, כשלהליך הפלילי מתווספים הרהורים פילוסופיים על מקומה של האמנות ועל ייחודם של האמנים בין שאר בני התמותה, וכל מיני רפלקסיות ואינטרוספקציות וזכרונות וקונפליקטים אישיים וזוגיים של הבלש עצמו, ויש גם אפיזודה לא קצרה שבה מפוענח שירו של נתן זך "את שערו של שמשון", מכל טוב, בקיצור. הקצב מעט איטי, אני חושב, בהשוואה לספרי הבלש של ימינו (אם אינני טועה, בתיה גור הייתה חלוצת הז'אנר בעברית, או עכ"פ אחת החלוצות) אך למרות זאת הרומן מהנה, מותח לפרקים, ומומלץ.

כבר שכחתי כמה אני אוהב את יהושע קנז, בא הספר הזה, תכריך של סיפורים שהיה מונח זמן רב על המדף, והזכיר לי. לפעמים נדמה שקנז הגה את שמות ספריו כשיצא לזרוק את האשפה: בדרך אל החתולים, נוף עם שלושה עצים, דירה עם כניסה בחצר. מכיוון שבערך הוויקיפדי של הספר מובא תקציר של כל אחד מתשעת הסיפורים בתוספת סקירות וביקורות שכתבו אנשי שם יודעי ספרות, אין לי יותר מדי מה להוסיף לגבי תוכנם של הסיפורים, אבל אני רוצה להתעכב על הסדר שבחר המחבר או העורך לסדר אותם בקובץ. ארבעת הסיפורים הראשונים מתרחשים במושבה או נוגעים בה בשוליה. המושבה היא כנראה פתח תקווה שבה נולד וגדל קנז, ומופיעה ביצירות אחרות שלו. והשערה זו מקבלת תיקוף בסיפור הרביעי, "חדר מספר 10", בו נוסעים האב ובנו ליד בית החולים השרון במושבה שהפכה לעיר. ארבעת הסיפורים האחרונים מתרחשים בעיקר בתל אביב, ומעט בירושלים ובבסיס צבאי עורפי. הסיפור החמישי, "התיק השחור", הוא השמש בחנוכיית שמונת הקנים הזו, וגם החלש, הסתמי והלא מובן בסיפורי הקובץ.

סיפורי המושבה מתרחשים ברובם בשנותיה הראשונות של המדינה, בשנות החמישים והשישים, "הצגה יומית" מתרחש ככל הנראה בשנות השבעים, לפני עידן מכשירי הווידאו, "התיק השחור" קרוב יותר לתקופתנו מכיוון שמופיע בו טלפון נייד קטן מספיק כדי להיתחב לכיס מכנסיים. זמנם של חלק מהסיפורים אינו ברור, וסיפור אחד, גרוטסקה רבת משתתפים, כפי שקנז מיטיב ליצור, בשם "המסיבה", מתרחש בתאריך ספציפי - 7 באפריל 1977, בו זכתה מכבי תל אביב בגביע אירופה, כמה שעות אחרי התפטרותו של רבין מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים האסור. אגב, הסיום המפתיע והמקריפ של "המסיבה" הביא אותי לדמיין אותו כסיפור אימה בנוסח עדות סרטי המסור, השם ירחם. גם הסיפור שחותם את הספר, "הצגה יומית", הוא קומדיה וולגרית שסופה טראגי.

הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי, הוא זה שנתן לו את שמו. דירה עם כניסה בחצר. סיפור על בדידות. בדידות של אדם זקן, בדידות של אדם צעיר. אולי הם היו יכולים להפיג זה את בדידותו של זה? לא אצל קנז, שכידוע מקמץ במידת הרחמים כלפי גיבוריו. אגב, בעקבות הסיפור הופק סרט קצר הנושא את אותו שם וחולק איתו קווי עלילה דומים. יש כמה הבדלים משמעותיים בין הסיפור לסרט, אך גם הוא מומלץ מאוד, הרבה בזכות משחק מצוין של שלמה וישינסקי. דווקא בסיפור הקצר "חדר מספר 10", מתוארת מערכת יחסים רגישה ומלאת חמלה בין בן ואביו הקשיש והחולה, על רקע התנהגות אנטיפתית של רופא מומחה. קנז סיפר שהסיפור מבוסס על התנסות אישית.

בשנותיו האחרונות חלה קנז באלצהיימר, ובסופן נדבק בקורונה ומת, ואני לא יכול שלא לחשוב כי באירוניה אכזרית של הגורל, הפך במוסד לתשושי נפש לאחת הדמויות שברא בספריו, זקן בודד ומנותק.

אתמול, 12 באוקטובר, מלאו חמש שנים לפטירתו של יהושע קנז.

יש כאלה שחושבים שהשכנים שלנו, שאיתם אנחנו אמורים לעשות שלום, הם מפא"יניקים. עם מפא"יניקים קל, או לפחות אפשר לעשות עסקים. אנחנו נתפשר קצת, הם יתפשרו קצת, אף אחד מהצדדים לא יצא ומלוא תאוותו בידו, אבל בסוף תיגמר הקזת הדם ההדדית שנמשכת כבר יותר ממאה שנה ונוכל לרקוד ביחד הורה ודבקה. גם עדי שורץ ועינת וילף חשבו בעבר שהפלסטינים הם כמונו, מפא"יניקים, והאמינו שאם תהיה להם מדינה ריבונית ביהודה, שומרון ורצועת עזה, ייתם הסכסוך ויפרוץ השלום. להפתעתם הם גילו שבכל פעם שהפלסטינים עומדים לקבל את המדינה הנכספת, ונמצאים כפסע, כמו שנהוג לומר היום, מהריבונות, הם מסרבים ופותחים בעוד סבב של אלימות. מכיוון שמדובר בחוקרים הגונים שמוכנים לאתגר את הנחות היסוד שלהם, הם החליטו לעשות דבר פשוט, להקשיב למה שהפלסטינים אומרים, וכשהם הקשיבו הם הבינו שהשכנים שלנו הם לא מפא"יניקים, ממש לא, וכמאמר השיר, הם רוצים הכול והם רוצים את זה עכשיו (רק בלי החן והגרוב של קווין)

הביטוי הנאמן ביותר לרצונם של הפלסטינים בשליטה בכל ארץ ישראל, מהירדן ועד הים, הוא התעקשותם על זכות השיבה. החידוש המעניין של המחברים הוא שהשיבה המדוברת היא גם גיאוגרפית, כלומר לכפרים ולשכונות בהם חיו עד מלחמת העצמאות, וגם כרונולוגית, שיבה בזמן, אל התקופה הטרום ציונית, בה לא הייתה ליהודים ריבונות בארץ ישראל. מתקפת השבעה באוקטובר הייתה ניסיון לממש את זכות השיבה.

צריך פשוט להקשיב להם ולהאמין להם. הישישה שעונדת את המפתח החלוד של ביתה שאבד על הצוואר לא עושה את זה מטעמי אופנה, היא באמת ובתמים רוצה וכמהה ומאמינה שתחזור לבית שהיה לה באסדוד או במג'דל או ביאפא או בג'מוסין (שכונת בבלי) דווקא אנחנו, כיהודים, שכמהנו לשוב לארץ אבותינו במשך פלוס מינוס 2000 שנה, אמורים להכיר היטב את הכמיהה הזו, אל הבית שאבד. אם אנחנו לא ויתרנו במשך מאות שנים על התקווה לשוב, למה שהם יוותרו אחרי 80 שנה? המחברים כותבים כי במערב, וגם בישראל מתייחסים בביטול ובפטרונות לכמיהה הערבית לשיבה, אומרים להם, אתם לא באמת מתכוונים לזה, זו סתם עז שאתם מכניסים למשא ומתן. את הגישה הזו מכנים הכותבים westplaining כלומר, המערב מסביר לערבים למה הם באמת מתכוונים (על משקל mansplaining - הסגברה בעברית)

הספר מחכים ומעשיר ומומלץ לכל אדם שחי בארץ הזאת, לא משנה מה דעתו הפוליטית. בספר מופיעים תכנים שכבר הופיעו בספרם הראשון של הצמד, מלחמת זכות השיבה, אז אפשר להסתפק באחרון.

כולנו זקוקים לכסף, כתב המשורר המנוח, ומשה פרל, שהיה מנכ"ל איגוד הבנקים ועורך כלכלי במעריב בוודאי יודע דבר או שניים על המשאב החמקמק הזה שמנהל את העולם מאז זנחו אבות אבותינו את הציד והליקוט והתמסרו לחקלאות. מדובר בספר מעניין וקולח שדומה, באופן מטריד במקצת, לקיצור תולדות האנושות. גם הניסיון לחבוק היסטוריה עולמית בכמה מאות עמודים וגם התכנים, שלעתים פשוט חוזרים על אלו שהופיעו ברב המכר של ההיסטוריון מהר הצופים שהפך לגורו-פילוסוף שמרעיף מחוכמתו על ההמונים. בדבר אחד נבדל ספרו של פרל מספרו של הררי, ולטובה. בספר שקראתי עכשיו גם היהדות היא חלק מהמסע ההיסטורי (מן הסתם, אתם יודעים, יהודים וכסף תמיד הולכים ביחד) בעוד בקיצור תולדות האנושות היא מודרת ונעדרת לחלוטין. אגב, באחד הראיונות נשאל יונ"ה על ההתעלמות הבוטה בספרו מהיהדות, דת שבכל זאת שינתה פה ושם את מהלך ההיסטוריה, ובתשובה הוא המשיל אותה לאמו של ניוטון. כשם שניוטון שינה את העולם אך אמו הורתו הייתה אנלפביתית לא חשובה, כך גם היהדות, הולידה את הנצרות ותרמה לאיסלאם, אבל כשלעצמה, אין בה ערך שום ערך היסטורי. התשובה הזו קוממה אותי מאוד והוסיפה לחוסר הנחת המצטבר שלי מהעילוי ההררי.
אבל לא על הררי באתי לדבר אלא על ספרו של פרל. שמספר פחות או יותר את אותו סיפור מוכר על המהפכה החקלאית (שהוא מכנה "המהפכה התעשייתית הראשונה") המהפכה התעשייתית, גילוי העולם החדש, המצאות טכנולוגיות ששינו את העולם וכו'. כאמור, עם התייחסות לתפקידם של היהודים בהתפתחות המסחר ושוק ההון, והערות מחכימות על שחיתות הכוהנים בבית המקדש השני שהייתה זרז לפעילותו החתרנית של ישו.
מעיבות על הנאת הקריאה שגיאות הגהה ותוכן שפזורות פה ושם לאורך הספר. למשל, אמון רוחשים ולא רוכשים (עמ' 64) צורת הרבים של מזבח היא מזבחות ולא מזבחים (עמ' 161) שמו של הספר החיצוני הוא "ספר אדם וחוה" ולא "ספר חוה", והוא לא נכלל בקאנון התנ"כי בן 24 ספרים ולא "בין חמשת הספרים שהוכנסו לתורה" (עמ' 207) ואחרון חביב, גרמניה הכריזה מלחמה על ארצות הברית ב-1941 ולא ב-1939 ככתוב בעמ' 245, וככתוב - כיף איתי במסיבות (ובסקירות)

סיכומה של סקירה - ארבעה כוכבים, מומלץ למי שלא קרא את קיצור תולדות האנושות ורוצה לקרוא את הקיצור לקיצור.

אני אוהב שמספרים לי סיפור, והרומן הקצר הזה לא מספק את הסחורה. יש כאן הרבה תמונות של ירושלים בתקופת המנדט, מראשיתו ועד קרוב לקיצו, אבל כמו שהלנתי במקום אחר, בקצב השיר של אותו מכור לסם: אין עלילה, אין עלילה, אין עלילה. וחבל. יש כאן יהודים ספניולים ויהודים גרמנים המכונים יקים, וערבים טובים וערבים רעים ובריטים שמרחרחים בנימוס והרבה אורנים וברושים וקרני שמש אחרונות טרם שקיעה שמשתברות בחלונות למיליוני פרודות של אור, אבל חסר האלמנט החיוני בספר שגורם לך לרצות לפתוח אותו רגע אחרי שסגרת והנחת את הסימניה בין דפיו - הרצון לדעת מה יקרה ואיך יקרה ומה יתפתח וכו'. איכשהו הדמויות שבראה הראבן - משפחת אמריליו השורשית, ד"ר ברזל הרופא העולה מגרמניה, קצין המודיעין הבריטי, אנשי המחתרות - לא ממש מעוררים עניין. ואני מבין שהגיבורה הראשית ברומן אינה בשר ודם אלא היא ירושלים העיר, ועפר גרוס אני תחת מחטי אורניה וכובד אבניה של ירושלים, אבל להחזיק רומן שלם היא לא מצליחה. וחשבתי על רומן אחר שירושלים משמשת לו תפאורה וגם בו אין התרחשויות רבות, מיכאל שלי, של המאסטרו עמוס עוז, אבל אצלו זה אחרת, יש עניין למרות שגם שם אין עלילה דרמטית מדי, אני לא מצליח להסביר את זה עד הסוף, אולי זו העובדה שהוא כותב כמו אלוהים, וגם אם יסכם בכתב את תקנות מס הכנסה כנראה אקרא בשמחה ובשמחה.

כאמור, חלק מהדמויות בספר משתייכות למשפחת אמריליו, יהודים ספרדים שגרים בעיר דורי דורות, ולפעמים משתמשים בביטויים בספניולית, שבעותק שנפל לידי טרח מאן דהוא לסמן אותם במרקר ורוד. ואני, מאז שנפטר סבי בשיבה טובה לפני חמש שנים, לא מכיר אף אדם שבקיא בשפה הזו. (לפני עשרים שנה הייתי בצבא והגעתי לבקר אותו. הוא שאל כמה זמן נשאר עד השחרור. השבתי שעוד שמונה חודשים, והוא השכיל אותי שבספניולית, הקרויה גם לדינו, אומרים: לָה מונצ'ו סָאפְוֶוה, לה פוקו קֶידו ופירושו - הרוב עבר מעט נשאר, וזה, תסכימו איתי, משפט מעט מטריד כשהוא יוצא מפיו של אדם בן 85, אבל אולי הוא דווקא סגולה לאריכות ימים, מכיוון שמאז הוסיף ימים ושנים ונפטר בגיל מאה חסר חודשיים. סגור סוגריים)

בחזרה לרומן - מי שמסתפק בתיאורי נוף ואווירה ירווה נחת מהספר, מי שמעוניין גם בעלילה, התפתחויות דרמטיות, מתח - יאלץ לחפש אותם במקום אחר.

הבן אדם, תמיד הוא מחפש את האהבה הראשונה שהייתה לו, ואני, שהספר האהוב עליי בכל העולמות הוא מחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז זצ"ל, ממשיך לחפש אותו או לפחות אחד משישים ממנו. וכל כך שמחתי שהצלחתי להניח את ידי סוף סוף על עיר מקלט של יצחק בן-נר, יאריך ימים בטוב, מכיוון שכמו מא"ק, גם הוא מתרחש בתל אביב של סוף המילניום הקודם, וגם הוא, כך למדתי מהכתוב בכריכה האחורית, מביא לקדמת הבמה כל מיני דמויות שוליות של חלכאים ונדכאים, שעלילותיהם משתלבות ונשזרות אלה באלה. כבר התרגשתי על שאני עומד להחזיר אהבה ישנה בעזרת ספרו של בן-נר (למרבה האירוניה הוא נרכש דווקא בחנות ספרים שהיא מעין מוסד ירושלמי)
אבל, כמו שאמרו בילדים סורגים, כגודל הפיציות - גודל האכבזות. לא מיניה ולא מקצתיה. סיפוריהן של שבע הדמויות, שכולן מתגוררות באזור רחוב בן יהודה, לא משתלבים, לא נשזרים, ולא נארגים ביחד, מקסימום, נותנים זה לזה דחיפה מקרית או כיף חטוף. למעשה מדובר בשבע נובלות שעומדות כל אחת בפני עצמה. מלבד זאת רוב הדמויות רעות ונאלחות ולא מעוררות הזדהות ולו כזית, מלאות שנאה עצמית (מאלי) נרקיסיסטיות (איתן שפי, יהודאי) או סתם בלתי נסבלות (כן רותה עם הפה הביובי, אני מדבר אלייך) גם מלשצ'ינסקי, ההומלס האוזבקי, לא רוויתי נחת. חיקוי דיבור של עולה מחבר העמים הוא נסבל במשך עמוד, גג שניים, אבל לקרוא 60-70 עמודים של עברית עילגת זו משימה מייגעת. נהניתי רק מסיפורה של זיוה חורש, המורה הגמלאית, ובעלה, התובע הפלילי לשעבר שלקה בשיטיון. כאן יש עברית רהוטה, דמות שמתמודדת בגבורה ובתושייה עם קשיי החיים ומעוררת אמפתיה, וגם עלילה מותחת.

המסקנה - את האהבות הישנות (הקודמות) עדיף להשאיר מאחור, כי ניסיון למצוא אותן בהווה יגרום מפח נפש, או לפחות אכבזה.