ספר עברי-ישן עם כתיבה מענגת, מהסוג שאני מצטערת שלא גדלתי עליו והייתי צריכה להגיע לגילי המופלג כדי לקרוא פעם ראשונה. הדמויות מתוקות ונוגעות ללב אחת אחת!!
מי שכן טרדה את מנוחתי (כשבוע לאחר הקריאה..) הייתה המנהלת חנה.
כמנהלת מוסד, ועוד מוסד שרוב הילדים בו מגיעים מרקע מורכב, היא גילתה התנהלות חינוכית לא משהו בכלל ודי מעוררת סימני שאלה (אולי זה יכלול ספוילרים.. עמכם הסליחה).
כל כך הרבה פעמים במהלך הספר היא הענישה מישהו והתחרטה בעקבות מאבקים, העלימה עין משערוריות שהתחוללו במוסד שלה, לא הייתה האוזן הקשבת במקום שצריך, ועוד.
איך היא מאפשרת לגדולים להתעלל ככה באליפים? ועוד כמסורת קבועה רבת שנים? אז נכון, האומללים עצמם לא יספרו לה כדי לא לצאת "בוגדים". אבל לעניות דעתי מנהל מוסד אמור לדעת מה קורה במוסד שלו באופן שגרתי גם ללא עזרה.
איך ההתנהלות שלה עם אנשי צוות נהיית עסק של תלמידים, והיא עוד מאפשרת להם לקבוע לה? (הפיטורין של...)
איך אף איש צוות לא ישב לשוחח עם אילנה ולראות איך היא מרגישה אחרי שדווידי, מושא דאגתה ניסה להתאבד...?
והכי גרוע מבחינתי: איך זה שילדונת מצהירה שהיא רוצה להתחתן עם אדם מבוגר, ועוד מכריזה על נתק מההורים שלה בשביל זה, וזה עובר כמעט בשתיקה???
המינימום זה לשבת עם הדסה לכמה וכמה שיחות רציניות, לברר על מהות הקשר, לשמוע מה עובר עליה, וגם אם בסוף תגיע המסקנה שאין באהבה שלה לשמוליק כל פסול-לא לתת לילדה ככה לנתק קשר מההורים בהפגנתיות...
תאמרו, זה ספר של פעם? תאמרו, הגישה החינוכית הייתה אחרת? תאמרו, היא הייתה אישה זקנה ועייפה ובכל זאת עשתה הרבה דברים טובים בחייה, אל לנו לשפוט אותה כה בחומרה? אולי תצדקו.
תאמרו, זה בסך הכול ספר והיא לא קיימת במציאות? עוד יותר תצדקו:)
אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לקוות שאם אכן קיימים דווידיים, אילנות, הדסות, רוני'ים, קטנצ'יקים וכו' במציאות, הם יפגשו במנהלת קצת יותר מנוסה, סמכותית ובעלת התנהלות קצת יותר הגיונית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
