אי פעם, ממש פעם, בימי בית הספר היסודי, המורה חילקה אותנו לקבוצות דיון בנושא מסויים וביקשה מאיתנו לשכנע ולהגן על העמדה שלנו. הגנו עליה, כמובן, בחירוף נפש גדול ובלהט עז, ובמציאת כל הדוגמאות והמשלים וכל מה שביכולתו לשכנע.
ואז היא ביקשה שנתחלף. ובאותם הלהט וההתלהבות שהסברנו את דעתנו הצודקת-ננסה למצוא צידוקים לדעה ההפוכה.
ניסינו. מצאנו. ואז הבנו שזאת לא דעה הפוכה, זאת דעה אחרת. ואולי, אולי, אולי אפילו צודקת גם היא.
נזכרתי במתודה הזאת תוך כדי קריאת "קשורה בנפשו", אחד משלל שבוע הספר הנוכחי, והראשון בהם שקראתי. לא יודעת למה. (בעצם, התחלתי בספר אחר שהתאכזבתי ממנו עמוקות, והלכתי להחליף אותו, ככה זכיתי לקנות עוד כמה אוצרות ולספוג עוד מהחגיגה הזאת שתמיד נגמרת כל כך מהררר)
אולי משהו בכריכה שידר לי קלילות שנזקקתי לה כשהתחלתי לקרוא.
אח, קלילות זה הדבר האחרון שאפשר לומר על הספר הזה.
מה כן אפשר?
טוב, לא יודעת למה פתחתי מהזירה הפוליטית כי בעיני היא הכי פחות חשובה בסיפור הזה.
אבל תוך כדי קריאה נזכרתי בעניין הזה של הדעות האחרות, כי שתי העמדות (האמת, יש בו הרבה יותר משתיים. אבל בקווים כלליים) מפורטות באופן כל כך משכנע, שכבר לא זכרתי מי אני ומה דעתי ובאיזה צד אני נוקטת בדרך כלל. כל פסקה זרקה אותי להשתכנע לכיוון ההפוך, ואז לחזור, וחוזר חלילה.
ואולי כולם צודקים באמת, ואולי לא צודק אף אחד.
ואולי זה לא כזה חשוב כי הסיפור האמיתי כאן הוא סיפור של אנשים ובני אדם ולב ומשפחה וצער, אוי כמה צער, ומורכבות וגעגוע וכאב ואובדן ואהבה ושוב אהבה ומרירות ושוב אהבה.
אנגלמן מלהטט בכישרון ורגישות בין כל הדמויות והמניעים של כל אחת מהן, והכתיבה... ללקק את האצבעות. הוא לא פספס שום מקום שאפשר להשתיל עליו איזשהו תחכום לשוני או הקבלה או לשון נופל על לשון, מה שהופך את הקריאה למענגת (עבורי. כל אחד והסגנון שלו)-גם אילו העלילה עצמה הייתה משעממת במיוחד. והיא לא.
כן יש יותר מדי מקומות שיש בהם פסיק והיה יותר נכון לשים בהם נקודה, אבל לא ניתן למקש שכן במקלדת להרוס את המצב רוח.
לגבי העלילה עצמה- (ספוילרים וכו)-אנחנו מדברים כאן על זוג תאומים שאחד מהם נהרג בטעות על ידי החברה שלו* במהלך פיגוע
ההורים שלו מתבשרים על זה במהלך אחד הקטעים הכי עצובים שקראתי על "הדפיקה בדלת", פשוט צמרמורת
התאום השני בינתיים מתהפך על החיים שלו במאה שמונים מעלות ואפילו משנה את השם שלו*
ההורים לא מאושרים מהעניין בלשון המעטה והמתחים ביניהם לבן שנשאר תופסים גובה בלתי אפשרי
בנוסף לדרך הכל כך שונה שהוא הולך בה הוא גם בוחר לקשור את גורלו עם זאת שהרגה את הבן שלהם והם מרגישים שהיא לקחה להם שני בנים (אאוצ', זה כואבבב)
ויש את הסבתא שמייצגת עולם אחד אבל יש לה את העבר האחר
והכול כל כך מסובך וכל צעד של רצון טוב הופך להתלקחות מזעזעת
(באופן אישי, הקטע שעשה לי הכי רע היה בו ההורים מחליטים פתאום לנסוע לבקר אותו כאקט של רצון לפיוס וצעד לשלום ונדהמים לגלות שהוא כרגע חוגג את אירוסיו עם "ההיא" בלי לעדכן אותם. הם עושים אחורה פנה, ובזמן שהוא מדבר עליהם בהתרגשות ואהבה הם עושים את הדרך הביתה, כועסים והמומים מאי פעם )
עד לסגירת הסיפור (בנקודה, האמת, מוקדמת מדי לטעמי) בפיוס וזה.
ותראו מה זה, הנה הסיפור בקווים כלליים ואפילו לא הסגרתי מה העמדה הפוליטית וההשקפתית של כל צד ומי נגד מי. כי אולי זאת חבית אבק השריפה ומה שגורם להכול להחריף, אבל הסיפור האמיתי הוא על אבא ואמא וילד ואהבה.
(לכן באמת טיפה התאכזבתי מנקודת הסגירה של הסיפור, כי לא הרגשתי שנקודת ההתרה והבחירה של שני הצדדים תיארה את זה מספיק) הביקורת יכלה להגמר במשפט הקודם, לפני הסוגריים, אבל אמתכם הנאמנה מעט אובססיבית אז הנה קצת כוכביות
*כוכבית על "החברה שלו". הספר לא ממש היה סגור על עצמו ברמת הקשר שהיה להם לפני האסון. לפעמים התיאור הוא על אהבה אמיתית וחזקה, לפעמים סתם חיבה ולפעמים פשוט סקרנות פשוטה של שני צעירים משני צידי המתרס, וחוסר העקביות קצת הפריע לי
*כוכבית על "משנה את השם שלו". זה היה קטע מאולץ קצת, לטעמי, ובהמשך הספר הגיבור נקרא בשמו המקורי כאילו לא היו החלטות מעולם, מה שגרם לי להרגיש שאולי הסופר התחרט בהמשך הספר על העניין השולי הזה ומחק אותו ופשוט שכח למחוק את הקטעים הראשונים שמדברים על זה
עוד דבר (אני מצטערת. אף פעם לא כתבתי ביקורת כל כך מהר בתום הקריאה-סיימתי את העמוד האחרון ופתחתי סימניה מידיית-אז אני פשוט נזכרת בעוד דברים תוך כדי כתיבה...)-היה שם איזשהו עניין צדדי שהציג כאילו להיות שמן זאת תמיד בחירה ואפשר לשנות את זה בעזרת החלטה נחושה וריצות סביב היישוב וזה עשוי להרגיז
לא עפתי על שם הספר. אבל נו, מילא, דעתי אינה רלוונטית
ותהייה אחרונה וזהו, להיום- איך בדיוק נקלע להודו הספר "ויואל משה" ?!
(חשובבב)
