קודם כל אני חייב בגילוי נאות: ל<mark>יעקבי</mark>ני הזה יש משהו אישי נגדי.

בפרק היחיד שהוא כותב משהו בנימה רצינית (לגבי ציון עשרה בטבת כיום השואה) הוא כותב בעזות מצח את האמירה הבאה: "...כמו איזה י"ג חשוון אפרורי או כ"ט אייר אנונימי."

זה קצת מעבר לסטטיסטיקה: י"ג חשוון זה היום שהפכתי להיות אב. וכ"ט אייר זה יום ההולדת שלי.

אני במקומכם הייתי לוקח את המילים הבאות שלי בערבון מוגבל.

האמת היא שהבנדיט הזה נ

נתחיל בחיובי - <mark>יאיר</mark> יעקובי יודע לכתוב.
חשבתי שזה יהיה כמו ספר של חנוך דאום, אבל זה לא.
מצד שני - זה ממש לא ספר גרוע, וכמו אנדרדוס, ההרכב שבו מופיע יעקובי כסטנדאפיסט - כל מי שיש לו איזשהו קשר קלוש לדת יימצא פה דבר או שניים להזדהות איתם.
הבעיה, בדומה לבריכה שיעקובי קנה לילדיו - מתחילה בעמוקים.
בקיצור מאחורי המסכה הגיקית-ילדותית מובאים פה גם דברים שהם פחות תמימים...
בניגוד לעממיות של דאום, המסרי

איזה כיף שעוד יש בעולמנו הומור משעש באמת ואינטלגנטי, הומור שאשכרה צריך קצת להפעיל את השכל כדי להבין אותו ולא סתם גיחוכים טפשיים. אם יש לך ידע ביהדות+היסטוריה+קצת תרבות (קלאסיקות כגון טיטאניק/ הארי פוטר/ היפהיפיה הנרדמת/ פינוקיו ועוד ועוד)- ההנאה מובטחת בהחלט. ממכר ומפתיע בכל קריאה מחדש, היו פאנצ'ים שקלטתי רק בפעם השניה שקראתי את הקטע...
מומלץ לא לקרוא לפי הסדר אלא לקרוא כל פעם איפה שנפתח.
בקיצו