דאגלס מארי הוא תופעה. בן למשפחה בריטית ממעמד גבוה, שלמד בבתי הספר הכי יוקרתיים בממלכה, אדם שינק חינוך ליברלי ממש משחר ילדותו, הומוסקסואל מוצהר. כל הדרכים היו אמורות להובילו לערוגות השמאל הרדיקלי , לחוגים שהבון – טון שלהם הוא סלידה מישראל, מכל דבר שיש לו ריח הכי קלוש של לאומיות, של שמרנות, של תרבות המערב. הוא היה עשוי להגיע למחוזות הפרוגרס העמוק, ה- woke . אך דאגלס, כפי שהוא מעיד על עצמו לא יכול היה שישטפו לו את המוח בשקרים ובהנדסת תודעה. הוא הבין שכבריטי, כאדם ליברלי ואף כגיי, התנועות הרדיקליות האלה מסכנות את כל הישגי האנושות ופשוט מוסרות את החופש, החירות האישית והמחשבה העצמאית לפונדמנטליזם כפרי בשל, על אף שמתיימרות לכאורה לשמור עליהם בטווח המידי ואגב נכשלות גם בכך. הוא לא הבין כיצד אנשי הלהט"ב ופרוגרסיבים צובעי השיער בצבעי גואש, חוברים לאיסלאמיסטים אלימים שכבר אפילו לא טורחים לעטות תחפושת. הם הנלחמים במערב "האמפריאליסטי" ו"הקפיטליסטי" מבלי לתת את הדעת מה יקרה להם עצמם אם בני בריתם ינצחו.

לספר הזה ניגש דאגלס בתחושה של פסימיות עמוקה. הוא רואה את ממלכתו נכבשת, את ערי אירופה החופשיות ומסבירות הפנים לפני שנים לא רבות, הופכות למקומות שלילדות בגיל העשרה כבר מסוכן להסתובב בערב, את האיסלאמיזציה הזוחלת והצוברת יותר ויותר תעוזה עם כל צעד של השתלטות על המרחב הציבורי. הוא רואה איך הממשלות, גם "השמרניות" שהעם הפקיד בידיהם את השמירה לבטיחותו והדאגה לעתיד ילדיו בוגדות שוב ושוב בציבור הבוחרים.
ואיך למרות כל האמירות הברורות והפעולותיו הממשיות של פונדמנטליזם להשתלט על העולם החופשי, רבים מבני המערב נוהגים ככבשים שרצים ברצון לשחיטה שלהם עצמם. איך הרפיסות פושטת בכל ואיך אחרי פיגוע רצחני בהופעה במנצ'סטר שנרצחו בו עשרות בנות צעירות עם הוריהן ומאות נשארו נכים, נאספת קבוצה של בריטים ושרה את don’t look back in anger של אואזיס(שיר נפלא אגב). אם יש אירוע שצריך וחייב לעורר anger ופעולות נמרצות זה בטח ובטח אירוע כזה.

מאריי הגיע לישראל כבר בימים הראשונים שאחרי טבח שמחת תורה.
הוא ביקר בכל אתרי הפורענות, בקיבוצים ובערים. הוא שוחח עם ניצולים, הקשיב לסיפורי גבורה ושברון לב של משפחות שנמחקו באכזריות, של מבלים במסיבה שנטבחו בדרכים אכזריות, של גיבורים שעזבו הכל ויצאו לקרב בידיעה שלא יחזרו. הוא ראיין פצועים ומשוחררי שבי.

את רוב הסיפורים שמתוארים בספר כבר שמענו בדרך זו או אחרת. אך מאריי מדייק את הכל, בונה סדר בארועים, בזמנים ובשמות. כשהתחלתי לקרוא חשבתי אין בו דבר שהוא יכול לחדש לי, אך בדרך פלא הספר התגלה כמרתק, כקריא שקשה להניחו מהיד. בפרקים רבים הוא גרם לי להתרגש ולדמוע ממש.

דאגלס אגב לא מגביל את עצמו לסוג כזה או אחר של אג'נדה משום בחינה. הוא משוחח עם אנשים משני צידי המפה הפוליטית בישראל, עם דרוזים, ערבים ישראליים וגם עם פלסטינים. הוא נכנס לאזורי לחימה מסוכנים ואף יושב על אותה כורסא שישב בה סינוואר ברגעיו האחרונים.

בספר הוא עומד על טיבה של תופעה מוזרה: עוד לפני שישראל ההמומה נקטה בצעד החלטי כלשהו, כבר בערב של השבעה באוקטובר התאספו הפגנות המוניות ראשונות בכמה ערים במערב עם דגלי פלסטין והאשמות בג'נוסייד. הוא בוחן את הדרך כיצד צמחו ההפגנות לממדים מפלצתיים, מה הסיבות האנתרופולוגיות, החברתיות, הדמוגרפיות והחינוכיות לכך.

מאריי מעיד על עצמו שלקראת סוף הספר הפך יותר ויותר נינוח ואופטימי. הוא התפעל מהחברה בישראל בכלל ובעיקר מהדור הצעיר של הישראלים שהתגייס בהמוניו להילחם נגד הרוע ושהיה מוכן לשלם מחירים כבדים מאוד על כך. שנים רבות הוא תהה מה יקרה כשהצעירים של המערב השבע, הרופס, העצל, הקמל אפילו, יידרשו לאתגר משמעותי.בישראל הוא ראה תקוה.

אני חייב להודות שאני משוחד. אני מאוד מעריך את מאריי, בעיניי הוא מהקולות החדים והמדויקים שממש מתאר במילותיו את מה שאני עצמי חש. הוא מעין התגלמות ה-common sense הבריטי המפורסם שכבר לא אתנו.

תחילה חשבתי הספר הזה מיועד בעיקר לקוראים בארצות נכר. אך עד מהרה ראיתי כי גם הקורא הישראלי יכול לקבל ממנו המון. רק על ההתרגשות שגרם לי והמילים החמות מגיעים לו חמישה כוכבים זוהרים.

אני מודע לקיומו של הספר הזה שנים רבות. תמיד ידעתי שיבוא יום ואקרא אותו. אך הוא נשכח מתישהו, עד שפגשתי בו במקרה במדף של ספריית רחוב.

המספר הוא סופר צעיר, המנסה להתערבב לחוגי האצולה האמנותית של לונדון. את צ'ארלס סטריקלנד הוא פוגש באחת המסיבות, שאשתו, איימי סטריקלנד, מעריצת סופרים מושבעת מארגנת לכבוד השמנה והסלתה הספרותית הלונדונית.
סטריקלנד מתואר כאישיות אפורה, סוכן בבורסה העירונית, טיפוס משעמם עד מוות, בורגני כבד לשון, איש משפחה וחברה מכובד אך חסר כל ייחוד.

יום בהיר אחד, בהיותו בן ארבעים, תוך ניצול העובדה שאשתו נמצאת בחופשה בכפר, מבשר לה סטריקלנד במכתב קצר כי הוא עוזב את המשפחה ועובר לפריז כדי להיות צייר.
הארוע מעורר סקנדל כצפוי לצד תהיות ושמועות אינסוף. את הרצון להפוך לצייר, כולם רואים כתירוץ לא מוצלח בלבד – סטריקלנד כמעט אף פעם לפני כן לא צייר וכשעשה זאת, הרי שהתוצר היה מגוחך. הכל היו בטוחים שפשוט ברח עם מאהבת צעירה . אשתו הייתה מוכנה לסלוח לו גם על כך, העיקר שיחזור.


המספר, שהפך בינתיים לידיד קרוב של איימי, נשלח כמתווך לפריז על מנת לברר מי זו שסחררה את ראשו של סטריקלנד ועל הדרך לשכנעו לשוב למשפחתו.
אולם סטריקלנד התגלה כאדם שלא ניתן לערערו. היה לו רעיון אחד – לצייר ושום כוח לא יוכל להניאו מכך. לא רק שאיבד כל בדל מצפון או אכפתיות בכל הקשור לאשתו או ילדיו, הוא גם היה מוכן לחיות עוני מחפיר, בתנאים לא אנושיים, לסבול חרפת רעב, חולי וקור – העיקר שיהיו לו צבעים וקנבס לצייר עליו.

יצירותיו לא מוערכות – הרוב רואים בהן משהו מוזר, ילדותי, לא אפוי, גס מדי. אולם גם סטריקלנד עצמו לא ממש מחפש למכור אותם או אף להראות אותם לאנשים. כאילו לא אכפת לו כלל מדעתם של אחרים, הוא מציייר לשם יצירה בלבד. באדם היחיד שמעריך את אומנותו, הוא נוהג בכפיות טובה משוועת- לוקח לו את אשתו ואף משתלט על ביתו – רק עד אשר הוא גורם לסוף טראגי גם לאותה בחורה אומללה.
הרפתקאותיו ותלאותיו של סטריקלנד ממשיכים למקומות מאוד מפתיעים ומרתקים עד שהוא מוצא את עצמו בטהיטי, שם אומנותו באמת מגיעה לשיא תפארתה. וכאן המקום לציין כי דמותו של סטריקלנד התבססה על חייו של הצייר פול גוגן - ובהחלט יש לא מעט דמיון בין גורלותיהם,כולל הקטע של טהיטי. הסגנון של סטריקלנד מתואר כדומה לזה של גוגן וכמו גוגן סטריקלנד לא זכה כלל להכרה על יצירותיו בחייו, אלא רק לאחר מותו ובגדול. רק לשם אנקדוטה: הציור של גוגן 'מתי תנשאי' נמכר ב-210 מילון דולר לפני כמה שנים.


למרות נטייתו ללהג- אהבתי מאוד את סגנונו של מוהם וכנראה שאקרא עוד ממנו בקרוב. בספר הזה הוא מציף קונפליקט לא פשוט, המתחולל בנפשם של רבים כל כך: הבחירה בין חיי נוחות בורגניים ומכובדים לכאורה לבין מה שהיינו באמת רואים כיעודינו, ככמיהה שמגיעה מתוך מעמקי הלב בחיים היחידים האלה שניתנו לנו והמחירים שהיינו מוכנים לשלם על כך. כמובן שמוהם מקצין מאוד את הדמות של סטריקלנד ואת המטמורפוזה שהיא עוברת, אך ברור שזה נועד כדי להדגיש את המסר. סטריקלנד אמנם הוא דמות טראגית, אך לא כזו שהקורא נוטה להזדהות עמה או לרחם עליה ואף להיפך – לרוב הוא עשוי לחוש גועל או דחייה כלפיה, מה שהופך את הכתיבה למעניינת יותר.
הספר פורסם ב-1919 ונחשב לקלאסיקה של ממש.

אוסטנדה היא עיר קיט ציורית בבלגיה שטובלת בים הצפוני ובעבר היוותה יעד תיירותי פופולרי. אליה התנקזו באותו קיץ 1936 סופרים והוגי דעות – רובם המכריע יהודים - שגלו מגרמניה או נדדו מחלקים אחרים באירופה ומתנגדי משטר נאצי כמו וילי מינצנברג ואימגרד קוין.

הסיפור חג בעיקר סביב חברותם של הסופר יוזף רות( 'מארש רדצקי', 'איוב', 'מלון סבוי', 'יהודים נודדים'...) וסטפן צוויג.
צוויג הוא עשיר, מפורסם מאוד ומצוי במשבר בנישואיו. הוא מגיע לאוסטנדה עם המאהבת הצעירה שלו – לוטה. על אף שספריו נמכרים והוא סֶלֶב בכל העולם, בתקופה הזו מתחיל להתגבר תסכולו מהעולם החדש והמטורף שכורם עור וגידים באירופה. עולם שקם על חורבות אותו 'עולם של אתמול' – זה שכה אהב בתקופת נעוריו.


צוויג בא לאוסטנדה להרגע ולכתוב אך גם להרהר בעתידו. מודע לכך שימיו באוסטריה ספורים, הוא מחפש לו מקום מפלט ארוך טווח. לבסוף הוא יבחר בדרום אמריקה שכה אהב עוד לפני שביקר שם.
בנוסף הוא בא לראות את חברו – יוזף רות שמוצאו בעיירה ברודי בגליציה- יהודי "מזרחי" שהקליקה של צוויג קצת בזה לשכמותו. אך רות איכשהו נכנס לליבו ונרקמה ביניהם חברות אמת קרובה ואינטימית. מצבו של רות בכי רע. הוא אלכוהוליסט חסר תקנה, בריאותו לקויה, הוא מרושש כלכלית, איכות יצירותיו יורדת ומוציאים לאור מפנים לו גב. צוויג מכלכל אותו ומשמש לו חבר נפש.

לרות עם זאת, נותר לא מעט קסם אישי. אימגרד קוין – פליטה גרמנייה מתנגדת משטר מתאהבת בו שם באוסטנדה. היא פרודה מבעלה, יש לה מאהב באמריקה שתומך בה כלכלית – היא ציפור חופשייה. לא ברור מה בחורה יפה, צעירה ומלאת חיים מצאה בגרוטאה שרוט הפך להיות. אבל היא חיה עמו שם והוא אף מדביק אותה באלכוהוליזם שלו.

בספר יש אזכור של אנשי רוח רבים שחלקו חברה לצוויג ורות באותו הקיץ באוסטנדה. אגון ארווין קיש, ארנסט טול עם אהובתו היפהפייה כריסטיאנה גראוטוף, אוטו כץ (לימים קורבן משפט סלנסקי), הרמן קסטן ועוד. על אף שרובם היו קומוניסטים מושבעים(בניגוד לרות), ניכר שהם מאוד אהבו חיי שפע טובים. בתי קפה, מסעדות, מלונות יוקרה...

הספר מעניין מאוד. מורגשת בו אווירה של סוף עצוב ידוע מראש, מין רקע מדכא משהו.
לא מדובר ברומן אלא במַסָה – אין דיאלוגים או אירועים פרי דמיונו של המחבר. זהו תיאור של אירועים אמתיים וקטעי מכתבים, ציטוטים ועדויות.
הספר יצא ב- 2014. מסקרן ושונה.

לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה – המשפט הזה הוא מעין המוטו של הרומן היפה הזה.

הספר כאילו רדף אחריי. בביקוריי החודשיים בספרייה הייתי נתקל בו במדור המומלצים והוא תפס את עיני. לאחר שקראתי את הכריכה האחורית וכמה מקטעיו, דחיתי אותו תחילה מתוך מחשבה שמדובר בעוד סופר ישראלי "טיפוסי" מכאלה שרוויתי מהם מזמן. אך אינטואיטיבית משהו בו תפס אותי ולבסוף הבאתי אותו הביתה ואני מודה על שלא ויתרתי עליו.

העלילה מועברת לקורא דרך שלוש דמויות – ויקטור, מנחם והגר, כשדמותו של ויקטור מספרת את חלקה בגוף ראשון, מה שהופך אותו למין דמות ראשית בסיפור, אך לא מובהקת. השניים האחרים מסופרים בגוף שלישי. מהלך לא שגרתי של אספריל שהוסיף לי הרבה עניין .


מהלך האירועים מתפרס על כמה עשורים בחיי הדמויות ותקופות בחיי המדינה. מצד אחד יש בו בליל של חיים ישראלים שניתן לפגוש אצל סופרים מקומיים אחרים. אך איכשהו הרגשתי שאספריל עושה את זה טוב יותר מכמה סופרים מוכרים, בעלי יחסי ציבור מופלגים ואף הילה של אבות רוחניים.


בחיי הדמויות יש אוסף עשיר של חוויות אנושיות. ילדות בשיכון עולים, שכול, הסתבכות עם טיפוסים מפוקפקים, חטיפת ילדים בראשית ימי המדינה, ילדות במשפחה של ניצולים, הורות לוחצת, התמודדות נפשית ועוד כהנה וכהנה... וחלומות כמובן.


לא זיהיתי אצל אספריל מאמץ או מניירות מיותרות. הכל זורם יפה, הכתיבה פשוטה יחסית אך מרגשת ומרגישה נכונה. הסיפור נתווה במלאכת מחשבת וככל שמתקדם פורט יותר ויותר על מיתרי הרגש, מפעיל משהו בלב. אספריל מצליח לגעת במניעים הכי כמוסים שלנו לבחירת מהלכינו בחיים וככל שיש בספר אהבה גדולה, הדבר לא מגיע למחוזות של רומנטיקה בנאלית, הכל נשאר ריאליסטי . יש קשר בין הדמויות שהן לא מודעות לו אך הוא נותר לא גלוי עד סוף הספר. מצד אחד יש בכך משהו לכאורה מנוכר, אך עוצמת הרגשות, החיוּת של הסיפור, הופכות אותו למאוד נוכח ונוגע.


סוגיית הבדידות בחיינו מהווה בעיניי את המוטיב העיקרי בספר. בין אם זו בדידות כלשונה ובין אם אנחנו במערכת יחסים, עם ילדים, חיי שגרה מלאים ואפילו מעמד וכסף. אספריל מצליח לזקק את תחושת הבדידות האישית בחיינו, לקשר אותה לאירועים, להביא את כל המורכבות של מניעים של אנשים.

שם הספר נובע מציטוט מתוך 'סוף דבר' של יעקב שבתאי, המובא באחד הפרקים, כך שאין בו שום דבר איטלקי ממש, למי שתהה.
לצד זאת, מובא גם קטע יפה מהספר 'והיום איננו כלה' של אייטמטוב בהקשר של תפקיד הילדים בחייו של אדם בפרק אחר.


אז יש לנו כאן מצד אחד עוד ספר על חוויה אנושית עם נוכחות של אווירה ישראלית על המאפיינים הייחודיים שלה. עם זאת, הרגשתי שהוא שונה במובן הטוב של המילה. צללתי עמוק לאווירה הדטרמיניסטית, המרירה – מתוקה והמלנכולית משהו שיצר אספריל ואני יכול לומר שנהניתי מכל רגע.
אולי זו התקופה בחיי שלי, אך זה ספר שגרם לי להרגיש.

…And if you thinkin about it my baby, it's no matter if you black or white
שר מייקל ג'קסון המנוח אי שם בשנת 1991. המסר המפייס והאופטימי של השיר הנחה אותי אישית מאז ונראה שחדר בהצלחה לעולם במערבי כולו. השחרור ההדרגתי אך המהיר מתפיסות גזעיות מקובעות הביא לקבלה חסרת תקדים של אנשים לא לבנים למערב ולרמת גיוון אנושי שלא מוכרת כמוה האף תרבות פרט לזו המערבית. השורה
"I'm not going to spend my life being a color"
הלקוחה מאותו השיר החלה להפוך לפילוסופיית חיים במוחם של בני אדם רבים. ב-2008 אפילו נבחר נשיא שחור בארה"ב וראינו יותר ויותר אנשים בעמדות מפתח במערב שלא באים מרקע לבן.



אנו בארץ עסוקים במלחמות משלנו, לכן פחות מודעים לדרמה המטורפת שמתרחשת במערב אירופה וארה"ב בשנים האחרונות. בחוגי האקדמיה במערב רקמה כבר מזמן עור וגידים "התיאוריה הביקורתית של הגזע". מאחוריה עומדים רבים אך בשנים האחרונות הבולטים הם איברם אקס קנדי עם ספרו 'איך להיות אנטי גזעני' ורובין ד'אנג'לו עם 'שבריריות לבנה'. מה למעשה אומרת התיאוריה בגדול: לא משנה מה יעשה או יאמר אדם לבן, הוא תמיד יישאר בתוך תוכו " תומך עליונות לבנה".
על פי הוגיה – אם אדם לבן מודה שהוא גזעני- הרי כך זה צריך להיות ואם הוא מתכחש לכך – זה רק מוכיח שהוא גזען.
אם זה נשמע לכם מופרך, זה רק מכיוון שאתם חושבים בלוגיקה לבנה וגזענית, בה "ההגיון גובר על הרגש". ואם אינכם לבנים – אז "הולבנתם" על ידי התרבות המערבית ואז אתם אפילו יותר גרועים. ועכשיו בארה"ב ואנגליה מבטלים תערוכות, מפרקים תזמורות, מוקיעים סופרים. לחיינו נכנסה תכנית ה-DEI שכל מטרתה "להוריד את הלובן" בכל ארגון אפשרי על ידי גיוס אנשים לא על פי כישורים אלא תוך התמקדות בצבע עורם או נטייתם המינית.



הריגתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן הפיחה רוח חדשה בתיאוריה. תקשורת המיינסטרים, פעילים מגויסים ואנשי אקדמיה דאגו לפמפם מסר אחד: על כל הלבנים באשר הם להרגיש אשמה ובושה עמוקה. מגפת "האנטי - גזענות" התפשטה בחסות תנועת BLM מהאקדמיה לחברות פרטיות, לתזמורות מוסיקליות, לכנסיות ובעצם לכל מקום.
עד כדי כך שרוב האנשים החלו להאמין שעשרות אלפי שחורים בלתי חמושים מומתים על ידי שוטרים בארה"ב בכל שנה.
האמת היא שונה מעט: המספר הזה עומד על פחות מ-10 והוא דומה למספר הלבנים שפוגשים גורל דומה.
כל מי שניסה לטעון כי לא הוכח מניע גזעני בהריגתו של פלויד והצביע על מעשיו הפליליים הרבים שלו (מבלי להצדיק את מעשה ההריגה כמובן), הושתק, הודח, נמרח בזפת ונוצות ובויש בחוצות העיר.


מקדמי התיאוריה הגזעית( שלא נתמכת על ידי שום בסיס מחקרי) עובדים בינתיים בקדחתנות יתירה. בשנים האחרונות הוחלט למשל שמבחנים עיוורים (שבהם הבוחנים לא רואים את הנבחן) לתזמורות קלאסיות רק מנציחים את הגזענות מכיוון שתכונות כמו פרפקציוניזם ודיוק הן תכונות מערביות מדי. על כן יש לפטר חלק מהנגנים הלבנים והאסיאתיים כדי לאפשר "יותר גיוון". כמו כן יש לשאוף להפסיק את השימוש בשיטת התווים המערבית מבלי למצוא לה חלופה הולמת ובכלל להפחית כמה שניתן בנגינת מוסיקה קלאסית שנכתבה על ידי "גברים לבנים מתים".



בכלל התחום של "גברים לבנים מתים" הוא תחום מרתק. באוניברסיטאות המובילות בארה"ב ובריטניה מלמדים את הדור הצעיר שכל פועלם של הוגי דעות כמו דידרו, רוסו, מונטסקייה, פילוסופים כמו קאנט ושופנהאואר, מדענים וכל מי שמזוהה עם תרבות המערב בעצם קידם עליונות לבנה ולכן מוקצה מחמת גזענות. על מה זה מסתמך? מחפשים איזו אמירה במכתב לחבר, ביומן אישי, במניות של קרובי משפחתו - באם היו מושקעות פעם בחברות שיש להן קשר לסחר עבדים. ואם לא מוצאים - ממציאים. מוציאים איזו אמירה מהקשרה וחסל. מודדים אישים שחיו לפני מאות שנים בסטנדרטים המחמירים ביותר של ימינו.


מדהים שבזמן שאדם כצ'רצ'יל מוקע על לא עוול בכפו, פסליו נהרסים והוא נטחן עד דק במכונת תרבות הביטול, משיחים ישנים מגיחים מחדש מהאפלה ההיסטורית. אלה הם מארקס ומאו צה - טונג. אולם להבדיל מצ'רצ'יל ורוב הפילוסופים, מארקס היה גזען על מלא ולא הסתיר זאת בכתביו. הוא לעג לשחורים, בז לילידים וכך למעשה תמך בקולוניאליזם, היה אנטישמי בכל רמ"ח איבריו. משום מה כל זה לא מפריע לחסידי התיאוריה להעריץ אותו. מאו לא ראה בלא - סינים בני אדם מלאים וגם את יחסו לבני עמו לא ניתן לתאר כאנושי. אך מגנים עליו כמי "שהוציא את סין מהפאודליזם". מעניין שלצ'רצ'יל למשל לא עומדת הזכות הכבירה על התרומה לחיסול הנאציזם. המוקיעים אגב פעמים רבות מגיעים מארצות לא לבנות ויושבים על משכורות ומלגות שמשולמות על ידי אותם מוסדות "גזעניים".



נראה שהמטרה כאן ברורה - לפגע בכל עמוד תווך של הציוויליזציה המערבית, להרוס, להוקיע, לבטל, להקטין. ומה מציעים כתחליף? כמעט שום דבר.
אחת ההאשמות הכבדות כלפי המערב היא היותו סוחר בעבדים לשעבר. מאריי מציג מחקרים המראים שבנוסף לסחר הטראנס -אטלנטי(המערבי), היה סחר בהיקפים אף גדולים הרבה יותר למזרח, דהיינו בעולם הערבי ובאפריקה. אז מדוע נותרו צאצאי עבדים כה מעטים בעולם הערבי? המחקרים מראים שבניגוד לאמריקה למשל, במזרח העבדים השחורים סורסו והומתו בשלב מסוים. מבלי להצדיק את העבדות בכלל, מראה מארי שהמערב עשה יותר מכל תרבות אחרת בעשרות מונים על מנת להפסיקה. בארצות רבות היא עודנה נמשכת.


מארי טוען ומודה שלא הכל נבנה על יסודות מושלמים מבחינת הסובלנות במערב. אולם זו התרבות שאף אחת אחרת לא משתווה אליה מבחינת הישגים. זו התרבות שגם ידעה יותר מכל תרבות אחרת לספוג השפעות זרות ולמנף אותן. קל להרוס ולמוטט את הקיים בהפניית אצבע לעברו שהוא שהוא לא 100% מושלם, לבטל הישגים כבירים, כולל בתחום הנאורות שנבנו במשך מאות רבות של שנים. מה שמאחד את כל המוקיעים והמבטלים זה בעיקר חוסר הכרת הטוב. הם, הדוגלים בסוציאליזם קיצוני לרוב, מתעשרים יפה מאוד ובדרך קפיטליסטית(הלבנה לדידם) להפליא מספרי ההשמצה שלהם ופעילותם ההרסנית.


מה יוצא לנו מההתעסקות האובססיבית בכל הקשור לגזע, לאן זה מקדם אותנו חוץ מלאיבה ולחשדנות? מה טוב יוצא לעולם מהאשמת תרבות אחת בכל והאדרת אחרות שאשמות לא פחות? לאן זה מקדם את האנושות כשסוגרים את הציור הפנטסטי של רקס ויסלר (בן מעמד נמוך בעצמו, חלל מלחמת העולם השנייה) "במרדף אחר בשרים נדירים" בגלריית טייט רק כי יש שם יד מיניאטורית של ילד שחור וניתן בטעות לפרש שמדובר בעבד? ובזמן שהמערב עסוק בהלקאה עצמית מזוכיסטית, יש סדיסטים רבים שמנצלים את זה היטב. כמו סין שהלכה למעשה אוסרת על בריטניה להיפגש עם דלאי- למה למשל ומעבירה כל מדינה או מוסד שמעז להעביר עליה ביקורות, זובור שלא יתואר .


כפי שכתב המרצה לבלשנות ג'ון מקוורטר מאוניברסיטת קולומביה, תנועת האנטי גזענות (אם תרצו דת הפוליטיקלי קורקט) הינה "תנועה דתית מעמיקה בכל דבר מלבד הטרמינולוגיה. יש בה חטא קדמון ("פריבילגיות לבנה"), יש בה יום דין ("יישור הדורי הגזע") ויש בה "נידוי כופרים"(ביוש ברשתות החברתיות ועוד). כמו חסידיה של כל אמונה חדשה, גם חסידי דת האנטי גזענות מביטים בשאט נפש במערכת האמונות המרכזית שהתקיימה לפניהם בחברה שלהם. הם רואים אותה כברברית וחשוכה. הם מביטים בזלזול על אלה שלא הצטרפו לקבוצה נבחרת שלהם ובמיוחד על אלה שראו את מה שהם עצמם רואים ובכל זאת הגיעו למסקנות שונות"...


מה שקצת מפיח אופטימיות בכל חוסר ההגיון הזה שלאט לאט קמה לה תגובת נגד. זה התחיל עם הורים לתלמידים - ביניהם לבנים, שחורים ואסיאתיים שהתקוממו נגד העובדה שבבית הספר מחדירים לילדיהם אינדוקטרינציה נמרצת בביטול תרבותי. הדבר תפס תאוצה, הגם שאין מאחוריו ארגונים ומוסדות חזקים ועשירים כמו שיש לחסידי "התיאוריה". ייתכן וזה גם מסביר את המיאוס משטיפת המוח הפרוגרסיבית ומתבטא במה שאנשים בוחרים בקלפי. הלוואי ויש עוד תקווה לתקנה , לנצחון השכל הישר...


ספר עיון מומלץ ומרתק בהחלט. מאריי הוא מהמאורות הבודדים שנותרו, מהקולות המעטים והאמיצים שמסרבים לשקר ולהיכנע.
הוצאת שיבולת עם זאת, יכלה להשקיע קצת יותר בעטיפה שנראית כלקוחה מז'אנר האגיטפרופ וחוטאת לעומקו ומורכבותו של הספר.

ניסיתי להשיג עותק של הספר זמן רב. הוא כמעט ולא זמין לרכישה, על כן חיכיתי במשך חודשים בתור בספריה עד שהגיע לידיי. זה היה משתלם מעל לכל הציפיות.

יוסף בן מתתיהו היה איש מלא ניגודים. יהודי קנאי וגם חסיד תרבות יוון. לוחם סגפן עז רוח וגם נהנתן שאהב את החיים הטובים. אך מעל לכל הוא היה שאפתן ואופורטוניסט.
הספר מתחיל בשליחותו של יוסף לרומא כשנה לפני פרוץ המרד הגדול. הוא נשלח לשם בשליחות דיפלומטית על מנת לשחרר שלושה "חפים מפשע" - זקנים יהודים קנאים שנידונו לעבודות פרך עקב הסתה למרידה בעיר קיסריה. העיר הייתה אז מאוכלסת ביהודים ויוונים – סורים שבין שתי הקהילות שרר מתח תרבותי וכלכלי מתמיד. תחילה הרגיש כזר ברומא ולא דיבר כמעט לטינית. אולם עד מהרה הצליח ליצור קשרים עם יהודים משפיעים וסנאטורים. יוסף ניהל ברומא חיים בוהמיינים, שכללו רומנים עם נשים רבות, ביקורים בתיאטראות, סעודות עם שחקנים, סופרים ועשירים עד שכמעט שכח את המשימה לשמה נשלח.

חיי היהודים ברומא היו לרוב נוחים. היו ביניהם עשירים מופלגים המקורבים לשלטון וגם עניים. הם לא איבדו קשר עם יהודה ונהגו לשלוח תרומות לבית המקדש ולרכוש נחלות. עם זאת, הם "זכו" ליחס של חשדנות וקנאה מהאוכלוסייה המקומית. מדי פעם כוונה נגדם שנאה שאף הגיעה לפוגרומים קשים. כנטע זר, הם היו זקוקים לפטרונים ולמיטיבים בחלונות הגבוהים. באותה העת הייתה זאת פופיאה, אשתו של הקיסר נרון. שחקן יהודי שהיה חביבה של המלכה, ארגן ליוסף פגישה עמה, שבסופה הובטח לו כי המלכה תפעל לשחרורם של שלושת הזקנים. אולם אנשים עוינים בממשל דאגו שהמחיר על כך יהיה הפקעת השליטה בקיסריה מידי היהודים, מה שגרם למעשה לתחילת המרד.

יוסף חזר ליהודה כשהוא עטור בתהילה על חלקו בשחרור הזקנים. המרד למעשה כבר החל. מהומות ופרעות ביהודים פרצו בערים המעורבות כמו קיסריה ויבנה. גסיוס פלורוס, הנציב הרומאי במקום להגן על היהודים טבח בהם בעצמו באלפים וניסה לשלוח את ידו אל אוצרות בית המקדש. לאחר מאבקים שעלו בדם רב, עלה בידי היהודים שבראשם עמדו הקנאים להכות בחיל המצב הרומאי הקטן ולהשתלט על מרבית הארץ. בעקבות המאורעות יצא צבאו של קֶסטיוס גאלוס, נציב סוריה לדכא את המרד במסע רצחני של טבח והרס מכיוון הגליל עד שהגיע לפאתי ירושלים וכמעט ביקע את החומה הצפונית. אולם מסיבה שלא ברורה עד הסוף נסוג משם ולאחר מכן גם הוכה קשות על ידי היהודים בקרב בית חורון בו איבד לצד שארית צבאו גם שלל רב, מכונות מלחמה ואף את נשר הזהב של הלגיון , מה שהיווה את אחת ההשפלות הגדולות של רומא.

לאחר הנצחון הגדול מונה יוסף, שהיה ללא נסיון צבאי אך נצר לחשמונאים וממשפחת כהנים מהמשמרת הראשונה(מתוך 24 סך הכל) על ידי חנן בן חנן – הכהן הגדול וראש הממשלה בפועל, למפקד הגליל על מנת להכין את המחוז לפלישה רומאית בלתי נמנעת. במאבקי הכוח דוקא המנצחים בפועל על הצבא הרומאי למעשה הורחקו מכל מוקדי השלטון. רשמית השתייך יוסף למחנה המתון וניסה להיאבק בקנאים כמו יוחנן מגוש חלב מצד אחד ובו בזמן בתומכי רומא כמו המלך אגריפס השני, אחותו ברניקי ונציגיהם. ביצר היטב את ערי הגליל והיה למתנגד גדול למלחמת אחים. אולם עד מהרה ידם של הקנאים הייתה על העליונה ויוסף נסחף עמם להחרפת המרד. לאחר שרפת הארמון של אגריפס בטבריה, סמל רומי מובהק, זירזה המעצמה את התערבותה בפרובינקיה הסוררת.

להצלת יוקרתה של רומא נשלח המצביא הוותיק אספסיאנוס על ידי הקיסר נרון. נסיקתו בסוף ימיו הזכירה לי קצת את אריאל שרון שלנו. שניהם נחשבו גרוטאות פוליטיות ורק נסיבות שעולות על כל דמיון החזירו אותם לתמונה.

אספסיאנוס שהיה איש כפרי וגס החל בהשתלטות מהירה וברוטאלית על הגליל. מוקד ההתנגדות החשוב ביותר שם היה המבצר של יודפת שיוסף בן מתתיהו היה מפקדו. בניגוד לכל התחזיות, החזיק המבצר מעמד חמישים ימים אל מול המצור הקשה וכוחותיו העדיפים של אספסיאנוס.
כשחמק מהתאבדות כשאר מגניו, תשוש וצמא נתפס על ידי הרומאים, במהירות שינה עורו ולמעשה החל להיות משרתו ומלכך פנכתו של המצביא הרומאי כדי להימלט מעונש חמור או מהוצאה להורג. בעורמה "ניבא" יוסף שאספסיאנוס הינו "אדיר" , משיח ושהוא עתיד להיות קיסר. אמנם אספסיאנוס גיחך על יוסף ובז לו, אך היהודי הזה סיקרן אותו והוא הותיר אותו אזוק בשלשלאות עד אשר נבואתו תתגשם.


בירושלים באותו הזמן שרר אבל כבד. תחילה ביכו המנהיגים שם את מותו של יוסף, תמכו באביו - מתתיהו וחלקו עמו את האבל. אולם במהרה התחוור כי יוסף לא רק שלא נהרג, אלא הפך למעשה למשת"פ רומי. מרגע זה והלאה יהפוך יוסף לאיש שנוא כמעט על כל המחנות ביהודה. אספסיאנוס בינתיים הכריח את יוסף להתחתן עם שבויה יהודייה בת 14 שכל בני משפחתה נרצחו. זאת לא לפני שאספסיאנוס הפך אותה לפילגשו . הדבר היה משפיל עבור יוסף, שכן בהיותו כהן נישואין מעין אלה היו אסורים עליו.

במהלך ההפוגה במלחמה עזב יוסף את אשתו ההריונית ונדד עם טיטוס, בנו של אספסיאנוס לאלכסנדריה, שהייתה אז אחת הערים העשירות והתוססות ובה קהילה יהודית גדולה ויהירה. לצידה קהילה יוונית אנטישמית שממנה יצאה הקריאה שמשמשת את שונאי ישראל עד ימינו -!Hierosolyma est Perdita)HEP)- ירושלים אבודה.
באלכסנדריה ספג ארבעים מלקות מצונו החופשי(!) על מנת להיטהר, מה שכמעט עלה לו בחייו. בהמשך הכיר את דוריון, בתו של צייר רומאי פאבולוס. על אף שלא הייתה יהודייה נישא לה, מה שעורר מחדש את זעם היהודים עליו.

אספסיאנוס שבינתיים הוכתר על ידי הלגיונות לקיסר באלכסנדריה בעקבות מלחמת אזרחים ברומא (69 -שנת ארבעת הקיסרים), הפקיד את כיבוש ירושלים בידי בנו טיטוס. הנסיכה ברניקי שיופיה וחנה זכו להערצה בעולם העתיק, יצרה קשר עם טיטוס, והוא התאהב בה קשות. עבור ברניקי הקשר עם טיטוס נבע תחילה מרצון לשמור על בית המקדש מהרס וניסיון להשפיע למציאת פתרון של פשרה למלחמה. ברניקי קצת שיחקה בטיטוס הצעיר, אך בהמשך פיתחה רגשות עזים כלפיו. סיפור האהבה של ברניקי וטיטוס מתואר בצורה מדהימה על ידי פויכטוונגר . הרגשות הסותרים של הנסיכה – מצד אחד הנאמנות ליהודה ומצד שני אהבתה האסורה לרומאי הצעיר שהופקד להכניע את מולדתה לא נתנו לה מנוח. אולם הבטוחתיו של טיטוס לשאתה לאישה ריצו אותה והיא החלה כבר לחלום על מעמדה החדש ברומא.

תיאורי המצור על ירושלים ומה שאחריו הם מהקשים ביותר לקריאה בספר . העיר הנקייה, הבוהקת בשנהב וזהב הפכה לקופסת שימורים מצחינה מצפיפות, מוות המוני ומלחמת אחים שהתרחשה בפנים בין הפלגים השונים של העם. האסמים נשרפו, ההנהגה הישנה נטבחה ומחנות של שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן שמעון ואחרים הרגו האחד בשני ובזזו את המזון המועט שנותר מהתושבים ולבסוף גם מבית המקדש. מי שניסה לצאת את העיר נצלב על ידי הרומאים והוצג לראווה, גופות המתים נערמו בתוך מבנים נטושים בעיר, המתים כבר נזרקו אל מחוץ לחומות העיר. טיטוס בעצת ברניקי ובתיווכו של יוסף ניסה להגיע להסכם עם הנצורים. אולם תנאי ההסכם היו בלתי מקובלים עליהם כי משמעותם הייתה בגידה בלוחמים ומשפחותיהם. מה גם שהם לא סמכו לא על הרומאים מפאת אכזריותם ובטח לא על יוסף.

האירועים הקשים של שריפת בית המקדש, כיבוש אכזרי של העיר וטבח בתושביה מתוארים ללא צנזורה ובדיוק מפחיד. טיטוס שתחילה ניסה להיות מתון יותר, נסחף עם צבאו לבכחנליה של רצח, ביזה השפלה, שמחה לאיד וסדיזם. אלפי שבויים יהודים הוכרחו להילחם אחד בשני למוות לשם שעשוע האספסוף, שוסו בהם חיות טרף , כה רבים נמכרו לעבדות עד שמחיר העבדים ירד במחצית.

יוסף שאימץ את שם פטרוניו ונקרא טיטוס פלוויוס יוספוס, תיאר את האירועים ממה ראה בעיניו ומיומני מלחמה של המפקדים הרומיים. הרומן של פויכטוונגר בנוי למעשה על מחקר מעמיק של ספריו וכמה מקורות נוספים. הוא נאמן מאוד למקור והחלקים האומנותיים שהוכנסו בו כגון מחשבות ודיאלוגים רק מוסיפים לחווייה ומספקות הבנה פסיכולוגית של הדמויות. מהבחינה הזו יש עדיפות מסוימת לקריאת רומן כזה על פני ספר עיון. הוא קריא הרבה יותר ובאמת הקריאה בו כה זורמת עד שלא ניתן להניחו מהיד.
הספר סיפק לי חווית קריאה מעולה וכמובן הוסיף לי המון ידע. פעם אחרונה שיצא לאור בעברית הייתה אי שם בשנות ה-80 וזה ממש חבל.
חפשו אותו ואל תתייאשו, חוויה עוצמתית.

הסופר סטנדאל אמר פעם שצרפתי זה איטלקי בדיכאון. גם אני כמו סטנדאל חש חיבה גדולה לאיטליה. מעבר ליופי המדהים של הארץ עצמה(מהצפון עד הדרום), יש משהו ברוח האיטלקית שמאוד מזמין ומחבר אותי אליה. אני מצטט מהספר: "באיטליה רווח שילוב אופייני של ציניות וטוב לב, ספקנות ואזלת יד עם חיבה יתרה לחיים שאננים". אם לא די בכך, תמיד אהבתי את התוצרת המוטורית האיטלקית – לנצ'ה, אלפא, ווספה, דוקאטי, מוטו – גוצי... אולי אין להם לרוב את האמינות היפנית, אך יש להם שפע כה רב של חן ואופי, שפשוט סולחים להם על הכל...

סקרנותי בקשר ליהדות איטליה התעוררה לפני שנים, עת שביקרתי לראשונה ב'בית הכנסת כמנהג רומה' שבירושלים. במהלך חיי נחשפתי יותר לתולדות יהודי אירופה מבוקובינה ועד פורטוגל ואפילו על יהדות המזרח(שלבושתי אני לא מספיק מכיר לעומק) ידעתי יותר מאשר על יהדות איטליה.

הספר מתחיל את ההיסטוריה בתקופת רומא העתיקה. אז, לפני נפילת מצדה, מנתה אוכלוסיית היהודים בעיר רומא כ- 50,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של איטליה בת כ-6 מיליון תושבים. לשם השוואה, בזמן כתיבת הספר (1978) מספר היהודים באיטליה לא עלה על 35000 מתוך אוכלוסייה של 55 מיליון.
עד שנת 135 לספירה בערך, היו חיי היהודים באיטליה שלוים,מאושרים הם היו בעלי השפעה ניכרת. לאחר מכן הם הפכו לפליטים. מאז היחס כלפיהם הלך והורע בהדרגה וגם ההתפשטות של הנצרות לא סייע לשיפור המצב.

היהודים הסתדרו היטב עם הגותים, הכובשים הברבריים של רומא, שהיו עובדי אלילים ולא מיהרו להתנצר. בעיקר הגן עליהם המלך תיאודוריך . אולם לאחר מותו, התגברה השפעתה של הכנסיה הנוצרית שוב והיהודים נחשבו אויבים לכל דבר.

הקנאות הדתית הנוצרית הכתיבה את סדר היום בכל הקשור ליחס ליהודים למשך עוד שנים רבות קדימה. עם זאת, במדינה כמו איטליה גזרות רבות לא נאכפו בצורה קפדנית או כלשונן. האנטישמיות של ההמונים שאמנם חיה ובעטה לא הגיעה לאותה רמת רוע כמו למשל בגרמניה, ספרד או צרפת.
למרות ההסתה של הכמרים, יהודי איטליה ידעו תקופות לא מעטות של פריחה . בימי הביניים המוקדמים והאמצעיים שגשגו קהילות ישראל בדרומה של איטליה. למשל היה להם חלק בפתיחתו של בית הספר לרפואה בסאלרנו. בין בוגריו היהודים הרבים נמנה גם שבתי בן אברהם דונולו, שחיבר את "ספר הרפואה" המפורסם. בספר מובא גם לא מעט מידע המבוסס על רישומי מסעותיו של בנימין מטודלה – סוחר ואינטלקטואל יהודי - ספרדי חשוב.

עם התבססות השלטון הספרדי בדרום איטליה, המצב של היהודים הורע בהדרגה. גירוש ספרד של 1492 לא היה רק מקסטיליה ואראגון, אלא גם מכל אדמות שהיו שייכות לה, לרבות דרום איטליה. מאז התרכזו היהודים בעיקר בצפונה של ארץ המגף. אולם גם שם חייהם לא היו קלים כי ההשפעה הספרדית הרעילה הייתה חזקה בייחוד במדינת האפיפיור, שכללה את העיר רומא . רשע במיוחד היה האפיפיור פאולוס הרביעי שהטיל על היהודים גזרות קשות מנשוא והכריח אותם לחיות בגטאות צפופים. בשלב כלשהו הורשו יהודי רומא לעסוק במכירת סמרטוטים משושמים בלבד, מה שהפך את קהילת רומא לענייה וחלשה ביותר מכל קהילות איטליה. עם זאת, היו קהילות בהם היהודים נהנו מרווחה כלכלית וחברתית כמו טרייסטה וליבורנו.

בכלל, מהספר מצטייר כי השנאה ליהודים באיטליה קודמה בעיקר על ידי מדינות אחרות – בימי הביניים על ידי ספרד ובמאה ה-20 על ידי גרמניה.

בעת החדשה החלו יהודי איטליה לאט, עם עליות ומורדות לצבור מעמד וכבוד באוכלוסייה. רבים מהם לקחו חלק פעיל בתהליך האיחוד- ריסורג'ימנטו. אולם רשויות הכנסייה לא נכנעו בקלות. למשל ב-1858 נחטף הילד היהודי בן ה-6 אדגארו מוראטה מהוריו והוטבל לנצרות. חטיפות מעין אלה המשיכו עוד מספר שנים לאחר מכן.


כשמוסוליני עלה לשלטון, לא הייתה למפלגתו משנה מיוחדת ביחס ליהודים. אם כי לאנטישמים הכבדים והמוכרים הייתה נטייה לתמוך מיד בפשיסטים. היחס ליהודים לעתים לווה בחשד כי מרביתם נחשבו לאנטי – פשיסטים(אם כי היו ביניהם גם כאלה שהצטרפו לשורותיו). אולם, אפשר לומר כי כי דוקא בימי הפשיזם ובייחוד בשנים 1930 – 1934, זכו היהודים לזכויות ופריחה כללית חסרי תקדים. הדוצ'ה לא רק שלא היה עוין ליהודים, אלא נהג להיפגש באופן קבוע עם נכבדים יהודים ואף ציוניים כמו סוקולוב וויצמן. הייתה לו גם מאהבת יהודייה – מרגריטה צרפתי.

בשלב כלשהו קיווה מוסוליני ליהנות משלל המלחמה על גבה של גרמניה וניסה לרצות את היטלר. בסוף שנות ה-30 הוא החל לקדם חוקים אנטי – יהודיים . רוב האוכלוסייה עם זאת, לא ממש שיתפה פעולה עם הגזרות והם נאכפו בצורה רפה. מעבר לכך –למרבה האבסורד, איטליה הפשיסטית, בת בריתו של היטלר קלטה בפועל פליטים יהודים מכל רחבי אירופה וארגונים יהודים סייעו להם להתאקלם. הידוע ביותר הינו
DELASEM או Delegazione per l'Assistenza degli Emigranti Ebrei

כשמוסוליני הופל, הנאצים כבשו את איטליה ואת הארצות המשתייכות אליה, דוגמת האי רודוס ובמהירות החלו להוציא לפועל את "האקציות" שלהם. יהודים רבים הצטרפו לתנועות פרטיזניות ושילמו בחייהם. בישראל האישיות המוכרת ביותר ביניהם היא אנצו סרני.

לאחר השואה החל פרק חדש ביחסים בין איטלקים ליהודים. רוב האיטלקים חשו הזדהות וחמלה כלפי היהודים. אולם עד מהרה החלו האנטישמים בתירוץ המוכר של "אנטי – ציונות" על מנת לתת דרור לשנאתם. ישראל והיהודים בכלל נשפטו באמות מידה מחמירות ביותר. הקהילה היהודית האיטלקית תמכה בישראל מהיום הראשון להיווסדה. היא עשתה זאת בעבודה עם דעת קהל, עזרה חומרית וגם באמצעות עליה של ממש לישראל ולקיחת חלק בבנייתה והגנה עליה.

הספר דק יחסית, אך הוא מכיל המון מידע. הוא יצא לאור ב-1978, כתוב בשפה ארכאית, אך בהירה, מובנת ולא יבשה .
השכלתי ונהניתי ממנו – הוא לא מתיימר להיות מקור מידע מפורט, אך נותן סקירה טובה ובעיניי מספקת לכל אדם שמבקש להרחיב את השכלתו מבלי להכביד.

זהו הספר הראשון של אלי עמיר שקראתי ויצאתי מוקסם. עמיר מתגלה כסופר בחסד. מפריח היונים הוא רומן מלא סמליות, הוא פשוט כשם שהוא מורכב ובסופו של דבר הוא יצירת מופת.

אלי עמיר לוקח אותנו למסע בבגדאד של סוף שנות ה -40 של המאה הקודמת. איזה מין מקום זה היה? מלא סתירות, צבעוני ותוסס. עיר שבה זמרות ורקדניות יפהפיות כישפו את הקהל בשירתן והתערטלו לפניו ברוב חן. הקהל מעריץ אותן , מרעיף עליהן מאהבתו וכספו אך גם בז להן ורואה בהן שוות ערך לזונות. זהו מקום שבו אהבת בשרים בין גבר לאשה ללא חתונה נחשבת גרועה מאסון טבע אך בו בזמן מוכרים שם בתולות בנות שתים – עשרה לשייחים מזדקנים, זהו מקום שמשכב זכור ובעילת נערים רכים הם דבר שבשגרה. בבגדאד הזאת יש שפע מופלג וחאפלות בכל לילה, שולחנות עמוסים בכל טוב לצד עוני מחריד. חום אנושי ואכזריות גדולה שוכנים בה בכפיפה אחת. יש בה מיעוטים רבים, אך כדאי מאוד שתהיה זכר ערבי מוסלמי, עדיף סוּני.


גיבור הספר הוא כּאבי עִמארי (מזכיר את עמיר, על כן יש בו כנראה מרכיב אוטוביוגרפי חזק), נער יהודי מתבגר שככל נער חווה את החיים בעיניים פעורות ורגשות חזקים.


היהודים באותה תקופה מצויים בפרשת דרכים היסטורית. עיראק ביתם, זכתה בעצמאות אך גם אימצה לאומנות קיצונית ואיבה למיעוט היהודי. שלטונותיה אף הזדהו עם הנאצים וחלק מהבכירים גם ביקשו לעולל ליהודי בבל מה שעשו הגרמנים ליהודי אירופה. ההסתה מכל מקום, עשתה את שלה וההמון מלא המשטמה ביצע ביהודים את הפרהוד – פוגרום שמזכיר מאוד בממדיו ואכזריותו את מה שקרה בישראל ב-2023. יהודים נטבחו והורעלו בהמוניהם, נשים רבות נאנסו בפראות, רכוש נבזז במשך ימים.
אם לא די בכך, ב-48 קמה לה מדינה קטנטונת ודלה, "מדינה מזויפת" לדברי העיראקים. מתנדבים רבים מכל רחבי עיראק התגייסו על מנת למחוץ אותה ולהביא עמם משם שפחות יהודיות. אך זו הכתה אותם שוק על ירך, ארונות המתים לא הפסיקו להגיע – את כל זה הכבוד הערבי לא יכל כבר לשאת. כך עלתה הסכנה לקהילה עוד יותר. יהודים נכבדים הואשמו ונתלו על לא עוול בכפם רק על מנת להשביע את תאוות הנקם של ההמון.


הצעירים חיפשו מוצא. מעמדה של ההנהגה המסורתית – דתית הישנה ירד עד מאוד. אחדים מצאו מזור בקומוניזם כמי סלים אפנדי – דודו של כאבי. אולם עד מהרה התחוור כי אחוות עמים לחוד ושנאת יהודים לחוד. כך התחזק מעמדה של התנועה הציונית שדוד אחר של כאבי – חזקאל היה בין מנהיגיה. מחשש לפרהוד חדש צברו הציונים נשק, אחסנו אותו בסליקים סודיים והבריחו יהודים לארץ. המשטרה העיראקית ניהלה מצוד אחריהם וגם חזקאל נלקח לכלא תוך מכות נמרצות והוחזק שם מבלי לדעת מה יעלה בגורלו. הקומוניסטים והציונים עונו וחלקם אף נתלו בחוצות העיר.
אשתו של חזקאל – רשל היפה מבוגרת מכאבי אך במעט וכאבי מפתח אליה תשוקה עזה, תוך שהוא מלקה את עצמו על רגשותיו כלפי אשת דודו הכלוא. בתוך כך, צמח לו בבגדאד דור חדש של צעירים משכילים וביניהם גם בנות אמיצות, הקוראות תיגר על הסדר הפטריארכלי הישן. אחת מהן היא אמירה, מתבגרת כמו כאבי, שגם בה הוא מאוהב קשות.
אביו של כאבי סלמאן שמתלהב לעלות לישראל מופיע כאנטיתזה למפריח היונים אבו אדואר, המבקש להישאר בעיראק ולהשאיר את העולם הישן על כנו.


העליה ארצה מהווה גאולה אך זהי גאולה מכאיבה מאוד. היא מביאה אתגרים קשים למשפחתו של כאבי , אכזבות ומפחי נפש רבים.
זהו רומן רחב יריעה, אינטליגנטי, הכתוב בסגנון מספרי סיפורים מן המזרח, שהזכיר לי במשהו את 'להתראות עכו'.
בהחלט עשה לי חשק לקרוא עוד מעמיר.

ובכן, מדובר בספר פולחן. "כולכם דור אבוד" - מילותיה האל – מותיות של גרטרוד סטיין נאמרים ברומן על ידי ברט ליידי אשלי - הפאם פאטאל של העלילה.

המינגווי מתאר כאן את חיי הבוהמה של כל מיני גולים(מרצונם) בפריז שלאחר מלחמת העולם הראשונה. נראה שסיטואציות רבות נלקחו מחייו האמתיים של המינגווי והבראנז'ה שלו, כמו למשל הנסיעה לפסטיבל סן פרמין בפמפלונה שבספרד. מלחמות הפרים, הבגדים הססגוניים של המטדורים, ההמונים החוגגים ברחובות, מוסיקה וריקודים סביב השעון, התרוממות הרוח הכללית (האם כל זה מסמל בספר את גישת "אכול ושתה כי מחר נמות"?) – האמת עשה גם לי חשק לבקר שם, בפיאסטה הזאת שנמשכת שבוע שלם.

הגיבור של הספר הוא ג'ק בארנס, אמריקאי, שכמו המינגווי עצמו, התנדב להילחם בצבא האיטלקי במלחמה הגדולה. הוא נפצע באיברי המין – "הקרבת יותר מחיים" אמר לו בעת אשפוזו קצין איטלקי. הוא עובד כעיתונאי ופשוט מדווח – כי אינו מסוגל לכתוב משהו יותר מזה, ספרים למשל. כי אולי הכתיבה תציף אל פני השטח גם את הפצע הנפשי שלו, שלא טופל ועשוי להביא אותו לקריסה. אז פשוט "לא מדברים על זה".

כמובן שבמצבו הוא לא יכול לממש את אהבתו לברט (ואולי זה אפילו עדיף בשבילו בהתחשב באיך שאלה שכן ממשים גומרים בסוף) או לכל אישה אחרת. מן הסתם התסכול כאן מובטח והוא תוקף אותו בעיקר בלילות.

תחילת הספר מתרחשת ברחובות פריז של שנות ה -20. אגב זה מדהים. פשוט מעניין לעשות טיול שם ממש בעקבות המינגווי.
מה שעוד מעניין זה שהרומן מתחיל דוקא מתיאור חייו של רוברט כהן – סופר יהודי אמריקאי. כהן, בנוסף לתיאורו בספר כאדם בלתי נעים, מקבל שפע של יחס מבזה על עצם היותו יהודי. קראתי פעם שבשנות ה -20 של המאה הקודמת לבוז במידה "סבירה" ליהודים היה בגדר "modish" - טרנדי בחברה הגבוהה. אולם לאחר שמכירים את שאר הדמויות, כהן דווקא מצטייר לא ככזה גרוע בסוף.

ליידי ברט אשלי מייצגת את החופש המיני של שנות ה-20 העליזות . כל הדמויות הגבריות של הרומן מאוהבות בה. היא מנצלת את יופייה, יכולתה לתמרן את הגברים, את אישיותה ומיניותה לסיפוק דחפים רגעיים. ליידי אשלי היא מונומנט לאגואיזם קיצוני, אי יציבות נפשית, אבדן ערכים והרס עצמי מתמשך. דמותה אגב מבוססת על אישיותה של ליידי דאף טוויזדֶן – גם היא בת אצולה אנגלית הוללת.

בכלל, כל הדמויות בספר עסוקות בהרס עצמי. שתייה בלתי נגמרת, היעדר תחושת אחריות, בטלה, דקדנס ודיבורי סרק תופסים את רוב היום של רובן. תחילה לא הבנתי מדוע הדיאלוגים כל כך סתמיים לכאורה, עד אשר התחוור לי כי הם מייצגים את היעדר המשמעות של הדור האבוד.

המינגווי יודע לכתוב. תיאורי ימי הפיאסטה נהדרים. תחושת העצמה, האנרגיה של הפרים ושל בני האדם שעבורם הקורידה היא הכל באים כקונטרסט נוקב לניוון הכללי של חיי בארנס וחבריו.

הרומן הזה ללא ספק אמיץ ופרובוקטיבי, בטח ביחס לזמנו. אולם לא יכולתי שלא לחשוב שהחיים האלה, הריקים מתוכן הם לגמרי הבחירה של רוב הדמויות. הרי בזמן שאותם נציגי הדור האבוד עוברים מפאב אחד למשנהו, ממסעדה אחת לשנייה, יש ברקע אנשים שחיים את חייהם ומוצאים בהם משמעות כל יום. החל מאותם עובדים עצמם שמשרתים את אנשי הבוהמה האבודים לכאורה האלה. פועלים, עובדי מלון, אפילו אנשים שמקימים את הפסטיבל עצמו ומגדלים את הפרים. האם עצם הבטלה וההתעסקות הבלתי פוסקת בעצמם הם הם המביאים את הדמויות לתסכול וייאוש? אישית, כנראה הייתי משתגע ומתנוון אילו הייתי חי ככה לאורך זמן. לבארנס עצמו יש סוג של סיבה מוצדקת – אפשר להבינו כמובן – אבל מה עם כל השאר?

אז בסופו של דבר מדובר ברומן פורץ דרך, פותח פצעים שטרם הגלידו וכנראה שלא יתרפאו לעולם, גורם לחשוב, לתהות ולהרגיש. כשרונו של המינגווי בהחלט ניכר שם. זהו גם ספר שנותן תחושה ארכאית מאוד ומודרנית ורלוונטית בו זמנית. עם זאת, מצאתי שזהו יותר תיאור ריאליסטי של המיליה בו המינגווי הסתובב ולא של החברה בכללותה.

ובכל זאת, כל זה הביא אותי לידי הרהור: כמה מצעירי ארצנו יהיו חלק מהדור האבוד של ימינו?...