• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הרחוב

הרחוב

מאת ישראל ראבון

הביקורת של oziko

תמונה של oziko
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הרחוב

הרחוב

מאת ישראל ראבון

הביקורת של oziko

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של oziko
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:1986
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מתלמד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 11 שנים

“יש להתעטש ויש. יש התעטשות שאחרי קמצוץ טבק של שבת. ביום חול, צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להשיג את העונג”

3/4
ביקורות על הרחוב
הבאה
ארי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•2 דקות קריאה

אחרי שקראתי כמות לא קטנה מספריו של בשביס זינגר, החלטתי כבר לגמור את כל התורה שלו.
ככה יצא שתמיד כשאני בחנויות יד שניה, אני מחפש איזה ספר שלו שלא קראתי ושאין לי. אממה? נחשפתי גם לסצנה ספציפית של סופרים וספרים, שמספר פה ספר שם שמעכבים לי את שמחת התורה של בשביס זינגר, מצאתי את עצמי מכניס וקורא עוד ועוד משלהם. ועל מה אני מדבר? על סופרים שמצאתי פחות מוכרים, אבל עם פנינים ואיכות שראיתי בה שמחה יתירה. אל הספר הזה הגעתי גם בתודה לעמיחי, שהציף את השם של הסופר ומיד באותו השבוע כשנכחתי בחנות שמכלה לי את הכסף שהצבא מספק בקושי, קניתי אותו.

למרות שהוא דווקא האחרון שקניתי והיה נכון יותר לתת לו לנוח ולהעניק את העדיפות לאחרים, הכריכה שלו והמתרגם ממש עניינו אותי. על הסופר עצמו לא מצאתי יותר מדי פרטים מאשר מה שנכתב בכלליות באינטרנט, אה והוא (הספר) גם יחסית קצרצר.

הספר פותח בחייל משוחרר ופסיבי. פסיבי ברמה מפתיעה, שגרמה לי משום מה מאוד להתחבר אליו. אחרי שלחם ועבר מיני תלאות צבאיות, הוא לוקח הימור ונוסע לעיר שזה שלפניו בתור קנה אליה כרטיס- לודז'. משם הוא פשוט מתגלגל, חסר כל וחסר בית בעודו משליך יהבו על איזה מין גורל שיתווה לו דרך ויזרום איתו.
גם כשיש לו הזדמנויות כביכול להתרומם מרמת ה"הומלס" הוא עדיין לא בוחר בכך, והשאננות שלו גורמת לו להסתובב ברחוב, ולחיות מרגע לדודלי.

הדרך הכתובה והמסופרת והשפה הלא מאוד כבדה, הכל מבריק בצורה יוצאת דופן. זה ספר שבהחלט מצריך קריאה שנייה, והרגשתי מרותק ומזוהה, למרות השוני המוחלט מסופרים דומים עם סיפורים יותר עמוקים וחתרניים.
עוד שוני בולט הוא החוסר פירוט והתייחסות ליידישקייט המוכרת, והבחירה בתיאור לודז' ויהודיה בצורה חילונית ומנוכרת ליהדות שכביכול זועקת מאותה תקופה.

נהניתי מאוד מאוד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של משה
משה
תמונה של Mira
Mira
ב
בוק שוק רמת אביב
תמונה של מארק
מארק
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
11קוראים|גיל ממוצע60|36%נשים

על המבקר

תמונה של oziko

oziko

ותיק
חבר מזה 8 שנים
209 ביקורות•2,641 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של oziko
oziko
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות209
לייקים שקיבל2,641
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת108ספרות מקורית52מתח ריגול והרפתקאות12

דיון על הביקורת

4 תגובות
oziko
oziko•לפני 3 שנים

תודה לך, סנטו.

היום בהחלט מקבלים בצורה יחסית מספיקה, אבל עדיין קצת כבד "לבזבז"...
oziko
oziko•לפני 3 שנים

בהחלט רמי, תחושה טובה לדעת שבעתיד אקרא ואהנה שוב.

משה
משה •לפני 3 שנים
תודה לביקורת. שאני הייתי בסדיר בשנות השמונים של המאה הקודמת קיבלנו פחות מ300ש"ח לחודש, זה לא הספיק אפילו לסיגריות. מענק השחרור היה 1200ש"ח. היום כמדומני מקבלים בערך פי 10 תלוי באיזה יחידה משרתים, הכל עניין של פרספקטיבה :)
מארק
מארק•לפני 3 שנים
אצלי יצירת המופת הזו "הצריכה" כבר שלוש קריאות... ספר מזהיר.
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של oziko

הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

אין לי איזה חוש מוזיקלי, לפחות לא שאני יודע.
לא הכרתי את וריאציות גולדברג או את אמנות הפוגה של באך.
גם לא את גלן גולד. ובכן, זה קצת בעייתי כי כנראה זה מה שגרם לחיבור שלי לספר הזה להיות קטוע.
ניגשתי אליו מתוך סקרנות ומתוך תקווה למיצוי חמישים האחוזים האחרים שלא תלויים בהכרת הנושא שיגרמו לי להתחבר.

הספר טוב. לא יודע להגיד כמה בפועל התחברתי לסגנון, כנראה זה מצריך כושר לחיבור כזה של לרוץ איתו ביחד וכל האטה או גימגום בקצב האחיד שהוא אמור להיקרא - יכולים להוריד מההנאה ולהרגיש ברי דחייה.
אין ספק שזה סגנון ואהבתי את הצורה בה הדמויות זורמות ואת העניין העיקרי בנוגע להתאבדות הכתובה מראש, מעבר לזה קצת איבדתי ראש ועניין.

נ''ב:
מה שכן מעניין אותי, זה איך ארגיש ב''מייסטרים דגולים'' שלו. כפי הבנתי וינה תככב שם הרבה, אולי כמעט כמו שבספר הזה זלצבורג מככבת. העניין זה שלא מזמן עשיתי מין טיולון ודווקא מזלצבורג התרשמתי עמוקות ומיוינה קצת פחות. יכלתי אולי להבין למה זלצבורג פה לא מוצגת באור חיובי, בכל זאת תומס ברנהרד הוא זה שגדל שם והמיאוס יכול להיות הגיוני אבל היה לי לפעמים מוזר לקרוא דברים כאלה על מקום ששינה אצלי הרבה.

לפני 4 ימים•
★★★★★
•oziko
מוסקוביאדה

מוסקוביאדה

יוּרִי אַנדרוּחוֹביץ'

היחס העיקרי שלי לספר הזה היה חוסר חיבור, אבל לא מוחלט. כלומר לא הרגשתי איזה מועקה או עצלות ודחף של רק לסיים את הספר, אבל גם לא יכול להגיד שנהנתי בשטף הקריאה.
היו כמה עניינים שעצרו אותי מלהתרפק על הספר, כמו למשל הכתיבה בגוף שני שאני לא רגיל כל-כך שהרגיש לי מסורבל ומוזר, או הרוחק הענייני שלי לקונפליקט הרוסי - אוקראיני שנראה שתוכן הספר נוטה לשם מאוד (מאמין שמי שבאמת מעורב בעניין ימצא הנאה ברפרנסים).

הספר עוקב אחרי משורר אוקראיני במוסקבה למעשה, ומעבר לזה קשה לי להגיד מה באמת קורה אחר-כך. לא כי זה לא ברור, פשוט כי זה מאוד מוזר. יש שיאמרו למעליותא, הסגנון האולי תזזיתי הזה יכול להיות טוב אבל היה לי קשה למצוא את עצמי. סתם לדוגמה, העובדה שהגיבור בסיפור משום מה מצטט שירים של אחד בשם ''יורי אנדרחוביץ''. נשמע לכם מוכר? כן, זה השם של הסופר ולא יודע להסביר אבל זה סחט ממני מבט קצת תמה. אני לא איזה בררן גדול ואפילו אדרבה אני אוהב לאתגר את עצמי עם סגנונות חדשים, אבל פה פשוט לא הרגשתי חיבור. שלא כמו אצל וולבק שגם הרגשתי קצת מוזר, אבל לפחות המוזר של וולבק היה לי יחסית מובן.

אותה התחושה של לקרוא שירים של עלומי שם שאין לי שמץ מה הם רוצים ממני, או שאני יכול לנחש מה הם רוצים פשוט זה לא מעניין ואין לי אליהם טיפת חיבור, אבל אולי זה רק אני.

רציתי להאמין שיהיה מדובר בספר טוב, הראשון שתורגם מאוקראינית לעברית (סדרה של תשע נשמות ויש לי גם את השני שמחכה לי) והיה נראה שדווקא מישהו אחר אחראי על הפרויקט אז חשבתי שהפעם תהיה בחירה טובה ולא סתם כי זה אוקראינה וכי זה יושב על המשבצת המעיקה של העורך הרגיל, אבל… בסדר, גם 3 כוכבים זה קצת בסדר.

לפני שבוע•
★★★★★
•oziko
סיפורים

סיפורים

הירש דוד נומברג

הירש דוד נומברג.
לכאורה עוד שם, סופר עברי אולי קצת נשכח שמה כבר יכול לחדש, אבל הניסיון הראה לי שמדובר בכר פורה והרבה סופרים גם מאלה שנשמעים כבר אותו דבר דהיינו שכותבים על אותו השטיק שהיה אז עניין גדול - על השטעטל ועל ההתמודדות עם המודרנה וההשכלה, כתבו בצורה מוצלחת למדי.

והנה, הספר הנ''ל המקבץ סיפורים קצרים, יושב נינוח על משבצת ה5 כוכבים.
אמנם השער הראשון הנקרא הזיות ואגדות לא היה לי ברור והיה מאוד דליג, לעומת זאת כל האחרים לעילא ולעילא, קצרים אבל מאוד מאוד טובים. הרבה משכילים ואנשים בודדים ולא בהכרח מובאים סיפורים טראגיים או מפוצצים אלא מין הצגה אמיתית של בדידות והרגשים, שמיד מושכים את הסימפטיה האנושית.
לצורך העניין, החלק של ''מימות הנוער'' פשוט פנומנלי. התחברתי מאוד ואפילו הייתי מקבץ רק את החלק הזה ומוציא אותו לאור, מאמין שאפילו היום הוא יכול להיות עניין, ושווה מאוד להכיר אותו.

שמח על תפיסת השלל של ספריית דורות שנפל בחלקי והגיעה העת גם להשחיל קצת ספרים אחרים כי מצאתי את עצמי סוגר ספר וממשיך לאחד הבא ואני לא רוצה שייגמר לי הכל מהר. בכל אופן, מומלץ, אפילו אם הספר קצת מתפורר

לפני שבועיים•
★★★★★
•oziko
קבורת חמור או: מדחי אל דחי

קבורת חמור או: מדחי אל דחי

פרץ סמולנסקין

פרץ סמולנסקין והכל, מוכר (לי בעיקר) בגלל ההקשר הציוני שלו, רק שעכשיו הגיעה דעתי לבדוק את עמדתו כסופר. הרומן הזה מהנחשבים שלו והוא מצוין.

בהרבה רומנים מהתקופה הזאת יש את הצדדים היותר סיפוריים, כאלה שהצד הסיפורי בהם יותר שולט ויש את אלה שניכרת בהם דווקא אמירה מסוימת. פעמים שהאמירה משתלטת על איכות הסיפור ואז תתאים לכל אלה מחפשי האמירות ופעמים מדובר בפשוט ''סתם'' רומנים טובים.

לעניות דעתי הרומן הזה משלב את שני הצדדים בצורה טובה מאוד: העלילה של סמולנסקין לא באה רק להציג את האמירה שלו בעניין אנשי ההשכלה והמעמדות בעיירה היהודית אלא גם מספרת סיפור סיפורי כשלעצמו. הדמות הראשית, יעקב חיים, לא דמות שטחית שנועדה לדובב את שפתי סמולנסקין, הרגשתי שיש בה הרבה מאשר סתם מישהו שנועד להזיז את הסיפור ולגרום לעיירה לבעור ולהציג את האמת האנושית שלה ומאוד אהבתי את השתלשלות האירועים.
הסגנון די טראגי והסוף אפילו הפתיע אותי למרות שלא היה אמור.

עם הסגנון המדובר לא ניכרת איטיות בעלילה והוא מומלץ בחום כי הוא לא רק מייצג איזו ביקורת או דעה מעייפת על מצב היהודים אלא גם מספר סיפור שראיתי בו הרבה טוב.

כמו כן, איזה שם יפה זה פרץ

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
הדת והחיים [כרך ב']

הדת והחיים [כרך ב']

ראובן אשר ברודס

חלק ב'
מכיוון שבקודם לא פירטתי יותר מדי על עניין הספר, חשבתי שיהיה נכון לציין דווקא בחלק השני, שיותר רציני ופחות עלילתי מחלקו הראשון.

כאמור מרגיש שעניין הספר הזה פחות להגיש רומן ויותר להעלות נקודה מסוימת, שבאותה התקופה הייתה מדוברת מאוד בין כל אנשי ההשכלה:

עיקרו טוען שהרעה החולה בדת הנתונה באותו הזמן נטועה בשמאל הדוחה של עולם הרבנות ובחוסר ההקשבה וההבחנה מצידם.
זה כמו סוג של מאמר שמסביר - ואפשר להתחבר לזה - שקיצוניות גורמת לקיצוניות ודווקא חניקה של דרך או רעיון יכולה להביא להקצנה שלו או של אחר בצורה הפוגעת ברעיון כמו למשל דרך החסידות כרעיון של קריאת תגר על הלך הרוח הכביכול ליטאי שהיה נתון ומה שנהיה מזה בדמות טירוף והזיות כמו שהוא מסביר בפנים.
כמו שאפשר להבין, בחלק הזה יש כבר קטעים שאפילו קצת סוטים מהרומן ופשוט עוסקים בלהסביר את תפיסת העולם.

אפשר להתווכח עם תפיסת העולם ועם מה שהוא בא להגיד, אבל דרך הביטוי של הרומן והמקום הסה''כ הגיוני שלו נותנים מבט מאוד מעניין ואנושי לאותה התקופה ולתפיסת האנשים.

הספר לא גמור ומסתיים בפתאומיות, אבל לא ראיתי בזה חיסרון או הפרעה כי הרגשתי שהתחושה הנגרמת מעצם הקריאה היא העניין והעלילה נבנתה כמו שצריך ככה שלא הרגשתי חיסרון באי סגירת המעגל.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
הדת והחיים [כרך א']

הדת והחיים [כרך א']

ראובן אשר ברודס

השם של ר.א ברודס קפץ לי המון פעמים דווקא בהקשר של הספר הזה בעל השם המאוד מזמין של ''הדת והחיים'' והוא קפץ לי בעיקר בספרים אחרים מבערך אותה התקופה.
אחרי קצת קשיים הצלחתי להשיג את שני הכרכים (שבעיקרון הרומן מחולק ל3 כאשר השני מתחיל כבר בערך הראשון), ואני שמח.
הרבה זמן רציתי להרגיש כמו שהרגשתי מצמח אטלס של חיים גראדה. סגנון הכתיבה והסיפוריות שסביב הנושא הדתי הרגשי, היו לי מאוד מעוררי הזדהות וחיזקו את החוויה שלי. בספר הזה, שיש שיאמרו שבאיזה שלב קיבל אופי יותר מסאי - נהנתי ביותר גם מסגנון הכתיבה העברית, וגם מהסאבטקסט הנפלא.

עם זאת, הרומן עלילתי אבל ניכר שלא העלילה הפשטנית היא העיקר וזה כבר עניין של סגנון. ניכרת הזעקה, גם בעלילה עצמה דברים מתגלגלים ככה שהמציאות והמצב גדולים אפילו עבור הדמויות - וזה היופי, כי כל העלילה כן שומרת על סגנון קו מסוים, פשוט זה לא סגנון סטנדרטי שרק מצייר סיפור (אם גם אתעלם מהכמות הלא קטנה שם של הדרשות והרפרנסים התורניים כי במובן מסוים זה חלק מהעניין והזעקה - קריאת התגר על התפיסה ההלכתית המקובלת ומתוך מקום שכלתני והגיוני)

ככה או ככה, מצאתי את עצמי לא מרגיש מסורבל או מחוסר עניין על אף הקטעים היבשים שמדי פעם, היה לי חשוב להבין מה המחבר רוצה והתבנית העלילתית עשתה את הכל הרבה יותר קריא ומהנה.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•oziko
כתבים

כתבים

מרדכי זאב פייארברג

מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

לפני חודש•
★★★★★
•oziko
עיר המתים

עיר המתים

י.ל. פרץ

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

לפני חודשיים•
★★★★★
•oziko
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

אני יכול להתחיל לנסות לכתוב על המחבר או על מה שהביא לכתיבה של הספר הזה, אבל אני חושב שאין בזה שום עניין. למה? כי אין פה באמת משהו לתפיסא ביה.
אין פה איזה משהו עמוק או בעל עניין עם גנים (כמו למשל גינת בר של מאיר שלו) ובכל זאת הכתובים הללו הוצאו כספר. בצורה הכי כללית שמרגישה לי גם הכי מדויקת, בסה"כ מדובר בפיסה מעניינת.
תאודור צריץ' שיוצא מהבית שלו בסרייבו לרחבי אירופה, מתרשם מגנים ומהסיפורים שלהם בצורה שמביאה לידי כתיבה. אין פה איזו פנינה ספרותית, לא נסחפתי, הציורים נחמדים, אבל כמו שהתחלתי את הספר ככה גמרתי אותו והכל הרגיש לי כמו כתבה מעניינת וארוכה בעיתון של שבת בבוקר שלא זוכרים אחר כך.
אין מה לומר, האווירה של אהבת הגינון והכל מאוד רגיל וזה לא עושה את הספר גרוע, בסופו של דבר הוא נחמד ועושה את שלו בלהפיג את השיעמום (במקרה שלי ברכבת), זה כיף ללכת יד ביד עם הסופר ולשמוע סיפורים רגילים על גינות, מה לעשות.

אבל לא מצאתי כל כך מכל איך שהרבה תיארו אותו בכל מיני מקומות, ודווקא הציפייה גרמה לי לסווג אותו סתם כספר יפה שהיה יכול להסתכם בכתבה עייפה ונחמדה בעיתון.

לפני חודשיים•
★★★★★
•oziko

ביקורות נוספות על "הרחוב"

הרחוב

הרחוב

ישראל ראבון

נדירות הפעמים בהם ניתן לחוש שהמחבר מרגיש את נפש האדם עד לתהומות הנפש. המחבר, חותך בנשמה כבסכין מנתחים, סיפוריו מרעידים את הלב והנך מרגיש כל פרט ופרט בסיפור כמו אתה צופה בסרט תלת מימד. בספר שניים או שלש סיפורים דיי ארוכים, תענוג צרוף לקרוא אותם. והם מותירים אותך משתוקק לעוד.
ישראל חי בתקופה בה חי הסופר הצ'כי קארל צ'אפק שהלך לעולמו ממש עם כניסת הגרמנים לצ'כיה. שניהם ידעו היטב את נפש האדם ושניהם כתבו באופן דומה,
ישראל ראבון נרצח על ידי הנאצים, השם יקום דמו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ארי
הרחוב

הרחוב

ישראל ראבון

ישראל ראבון נולד ב-1900 וגדל בלודג' והוא מחשובי סופרי היידיש בפולין שבין שתי מלחמות העולם. נרצח על ידי הגרמנים ב-1941 והוא בן 42.
זהו ספרו היחיד שתורגם לעברית. עזבונו הספרותי כולל שלשה רומנים בהמשכים שהופיעו בעתון הורשאי החשוב "היינט". הרומנים גדושים סנטימנטליות, חיי הוללות והווי העולם התחתון. שונה משלשת הרומנים הללו הוא הרומן "באלוט" (שמו של פרוור בעיר לודג') שמתאר את הווי החיים של לודז'.
ראבון כתב גם שירה ושירתו נאספה בשלשה קבצים.
הרומן הזה מסופר בגוף ראשון על ידי גיבור הספר שהוא כמובן יהודי ושאין אנו יודעים את שמו. הסיפור מתחיל שגיבורנו משתחרר מהצבא הפולני לאחר ארבע שנות שרות.
אין לו לאן לחזור והוא חסר כל. הוא מגיע לעיר לודג' והסיפור הוא על העובר עליו במשך חמישה חודשים שלאחר שחרורו מהצבא.
הסיפור הוא מלחמת השרדות יום יומית של הגיבור חסר הכל והמנוכר חברתית המשוטט יום ולילה ברחובות לודג'. הוא פוגש שלל דמויות אזוטריות ומבלה חלק מזמנו איתם.
הוא מוצא עבודות מזדמנות, אחת מהן כעובד בקרקס נודד, הוא מפתח יחסי חברות עם חלק מעובדי הקרקס וכשהקרקס עוזב את לודג' הוא מאבד את עבודתו ואת חבריו.
הסיפור כתוב היטב וכולל מספר סצנות של הזיות גרוטסקיות, סיפורים מבעיתים ודימיוניים המזוהים עם לודג' של שנות העשרים של המאה הקודמת. ספר די פורץ דרך בסגנונו.
סיפור מלנכולי משהו על החיים האמיתיים והקשים של אדם חסר כל.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•משה
הרחוב

הרחוב

ישראל ראבון

יש להתעטש ויש. יש התעטשות שאחרי קמצוץ טבק של שבת. ביום חול, צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להשיג את העונג הזה. אבל, זה שווה. בסך הכול צריכים לרדת קומה אחת. ז' מדרגות כפול שתיים. למטה, יש את מחסן הספרים העתיק. ואין לך חובב ספרים, שמוכן יהיה לגלות ואפילו רמז קל על כתובתו. מחשש שמא יקדימנו אחר.
אני מייגע אתכם בסיפורי עיטוש, אבל יש כוונה לדבר, כמו שמיד אסביר.
בתוך תערובת הספרים העתיקים, המשומשים והמאובקים, אני נוהג לעתים מזומנות ללכת לאיבוד. אני יודע שאני מפסיד יום עבודה. אבל הרווח. לא רק התעטשות, אבל גם. יפות השעות הללו של השוטטות. כשכל ספר, עולה רק 7 שקלים. ההגבלה היא רק מצד המקום. ומצידה של הפלונית שכבר מצטערת על הערמות הראשונות שממלאות את כל הבית, למן השידה הסמוכה למיטות ועד לשולחן המטבח.
פעם אחת בחודש, לפחות, נוהג אני לשהות בחדרון הקטן והמאובק הזה. מתעטש מאבק ומתענג מהריח החמצמץ. ואל תהי קלה בעיניכם. כי כפי שכבר למדונו רבותינו זכר חכמתם היהודית לנו לברכה, 'מציאה טובה באה רק בהיסח הדעת'. ואין ברירה לו למחפש המציאות אלא לאבד מדעת. רק אחרי שנאבדים, נמצאות המציאות.
חוש נוסף, חולני, במובן הבריא של המילה, נדרש למחפש המציאות: בינת הלב. מה שהיום קוראים אינטואיציה. כי אין שום יכולת להכיר בכריכת הספר, או בכיתוב המגרה שמאחוריו, לדעת מה טיב תוכנו. ואם אלך במקום שאין מכירים אותי, אודה על האמת ואספר כי מלאו ארונותיי ספרים שאין בהם חפץ. אלא מתוך שחושש אני שמא יבוא יום ויכלו החומרים, אני משאירם. למגינת ליבה של הפלונית שלי.
כך או כך, לא על התעטשות אני בא לספר, גם לא על אבק ולא על אינטואיציה.
אני מספר על ספר אחד, אדום כריכה שמצאתי בין האבק והעיטושים. אין לי שום דרך להסביר מה משך אותי בו. ישן ובלוי היה. וכריכתו האדומה-אדומה, ממש דוחה אותי. עד עכשיו. כן, אני מהזמן שבו ציור צריך להיות יפה. ואני מתכוון מבחינה אסתטית. קשה לי עם קווים מקושקשים, למרות שהם גאוניים.
אין לי מושג איך ולמה. ניקיתי את האבק, התעטשתי, שילמתי ויצאתי. התחלתי לקרוא. ומאז, אני לא משתעל.

*

איש אחד, פולני, חילוני, וכמובן יהודי, כתב משהו מוזר ומלנכולי. זאת אולי המהדורה הראשונה של סצנת ההומלס המודרני. ולא שחסרו מחוסרי בית בימי קדם, אלא שהם עדיין לא גיבשו זהות ודמות. הם סתם היו חסרי בית. ראבון, היה הראשון לפחות שאני מכיר, שפיתח את ההומלסיות לאומנות. אולי אפילו אומנות גבוהה.
גם אם זה היה קורה לו היום ברחובות רמת גן, והוא היה מעלה את זה בפוסטים לפייס, זה היה עשוי לעניין אותי. אלא שזה קרה לו בלודז', ובתקופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסיטואציה הזו של חייל יהודי משוחרר שמתברבר בעיר הטקסטיל באחת משעותיה ההיסטוריות, ומתעד בכישרון מקאברי את מה שקורה בה, הופך את הספר לכמעט נשגב.
אז מה, עכשיו אתם מתחלקים לשתי קבוצות לא זהות. רובכם אומרים, סססמק על לודז', ראבון והיידיש, אבל יש מיעוט מתוככם שעכשיו יעשה הכול כדי למצוא את האדום הזה ולגמוע את שורותיו. אז אל החלק הזה אני מדבר. למרות שאני נאלץ לחנוק כמה התעטשויות מגרות והרבה גרגירי אבק. זה כדאי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מתלמד
דירוג
5.0
לפני 4 שנים

“נדירות הפעמים בהם ניתן לחוש שהמחבר מרגיש את נפש האדם עד לתהומות הנפש. המחבר, חותך בנשמה כבסכין מנתחי”