<mark>ישראל ראבון</mark> נולד ב-1900 וגדל בלודג' והוא מחשובי סופרי היידיש בפולין שבין שתי מלחמות העולם. נרצח על ידי הגרמנים ב-1941 והוא בן 42.
זהו ספרו היחיד שתורגם לעברית. עזבונו הספרותי כולל שלשה רומנים בהמשכים שהופיעו בעתון הורשאי החשוב "היינט". הרומנים גדושים סנטימנטליות, חיי הוללות והווי העולם התחתון. שונה משלשת הרומנים הללו הוא הרומן "באלוט" (שמו של פרוור בעיר לודג') שמתאר את הווי החיים של לודז'.
ראבו

נדירות הפעמים בהם ניתן לחוש שהמחבר מרגיש את נפש האדם עד לתהומות הנפש. המחבר, חותך בנשמה כבסכין מנתחים, סיפוריו מרעידים את הלב והנך מרגיש כל פרט ופרט בסיפור כמו אתה צופה בסרט תלת מימד. בספר שניים או שלש סיפורים דיי ארוכים, תענוג צרוף לקרוא אותם. והם מותירים אותך משתוקק לעוד.
<mark>ישראל</mark> חי בתקופה בה חי הסופר הצ'כי קארל צ'אפק שהלך לעולמו ממש עם כניסת הגרמנים לצ'כיה. שניהם ידעו היטב את נפש האדם ושניהם כתב

יש להתעטש ויש. יש התעטשות שאחרי קמצוץ טבק של שבת. ביום חול, צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להשיג את העונג הזה. אבל, זה שווה. בסך הכול צריכים לרדת קומה אחת. ז' מדרגות כפול שתיים. למטה, יש את מחסן הספרים העתיק. ואין לך חובב ספרים, שמוכן יהיה לגלות ואפילו רמז קל על כתובתו. מחשש שמא יקדימנו אחר.
אני מייגע אתכם בסיפורי עיטוש, אבל יש כוונה לדבר, כמו שמיד אסביר.
בתוך תערובת הספרים העתיקים, המשומשים והמאובקי

אחרי שקראתי כמות לא קטנה מספריו של בשביס זינגר, החלטתי כבר לגמור את כל התורה שלו.
ככה יצא שתמיד כשאני בחנויות יד שניה, אני מחפש איזה ספר שלו שלא קראתי ושאין לי. אממה? נחשפתי גם לסצנה ספציפית של סופרים וספרים, שמספר פה ספר שם שמעכבים לי את שמחת התורה של בשביס זינגר, מצאתי את עצמי מכניס וקורא עוד ועוד משלהם. ועל מה אני מדבר? על סופרים שמצאתי פחות מוכרים, אבל עם פנינים ואיכות שראיתי בה שמחה יתירה.