“אחרי שקראתי כמות לא קטנה מספריו של בשביס זינגר, החלטתי כבר לגמור את כל התורה שלו.
ככה יצא שתמיד כשאני בחנויות יד שניה, אני מחפש איזה ספר שלו שלא קראתי ושאין לי. אממה? נחשפתי גם לסצנה ספציפית של סופרים וספרים, שמספר פה ספר שם שמעכבים לי את שמחת התורה של בשביס זינגר, מצאתי את עצמי מכניס וקורא עוד ועוד משלהם. ועל מה אני מדבר? על סופרים שמצאתי פחות מוכרים, אבל עם פנינים ואיכות שראיתי בה שמחה יתירה. אל הספר הזה הגעתי גם בתודה לעמיחי, שהציף את השם של הסופר ומיד באותו השבוע כשנכחתי בחנות שמכלה לי את הכסף שהצבא מספק בקושי, קניתי אותו.

למרות שהוא דווקא האחרון שקניתי והיה נכון יותר לתת לו לנוח ולהעניק את העדיפות לאחרים, הכריכה שלו והמתרגם ממש עניינו אותי. על הסופר עצמו לא מצאתי יותר מדי פרטים מאשר מה שנכתב בכלליות באינטרנט, אה והוא (הספר) גם יחסית קצרצר.

הספר פותח בחייל משוחרר ופסיבי. פסיבי ברמה מפתיעה, שגרמה לי משום מה מאוד להתחבר אליו. אחרי שלחם ועבר מיני תלאות צבאיות, הוא לוקח הימור ונוסע לעיר שזה שלפניו בתור קנה אליה כרטיס- לודז'. משם הוא פשוט מתגלגל, חסר כל וחסר בית בעודו משליך יהבו על איזה מין גורל שיתווה לו דרך ויזרום איתו.
גם כשיש לו הזדמנויות כביכול להתרומם מרמת ה"הומלס" הוא עדיין לא בוחר בכך, והשאננות שלו גורמת לו להסתובב ברחוב, ולחיות מרגע לדודלי.

הדרך הכתובה והמסופרת והשפה הלא מאוד כבדה, הכל מבריק בצורה יוצאת דופן. זה ספר שבהחלט מצריך קריאה שנייה, והרגשתי מרותק ומזוהה, למרות השוני המוחלט מסופרים דומים עם סיפורים יותר עמוקים וחתרניים.
עוד שוני בולט הוא החוסר פירוט והתייחסות ליידישקייט המוכרת, והבחירה בתיאור לודז' ויהודיה בצורה חילונית ומנוכרת ליהדות שכביכול זועקת מאותה תקופה.

נהניתי מאוד מאוד.”

“נדירות הפעמים בהם ניתן לחוש שהמחבר מרגיש את נפש האדם עד לתהומות הנפש. המחבר, חותך בנשמה כבסכין מנתחים, סיפוריו מרעידים את הלב והנך מרגיש כל פרט ופרט בסיפור כמו אתה צופה בסרט תלת מימד. בספר שניים או שלש סיפורים דיי ארוכים, תענוג צרוף לקרוא אותם. והם מותירים אותך משתוקק לעוד.
ישראל חי בתקופה בה חי הסופר הצ'כי קארל צ'אפק שהלך לעולמו ממש עם כניסת הגרמנים לצ'כיה. שניהם ידעו היטב את נפש האדם ושניהם כתבו באופן דומה,
ישראל ראבון נרצח על ידי הנאצים, השם יקום דמו.”

“ישראל ראבון נולד ב-1900 וגדל בלודג' והוא מחשובי סופרי היידיש בפולין שבין שתי מלחמות העולם. נרצח על ידי הגרמנים ב-1941 והוא בן 42.
זהו ספרו היחיד שתורגם לעברית. עזבונו הספרותי כולל שלשה רומנים בהמשכים שהופיעו בעתון הורשאי החשוב "היינט". הרומנים גדושים סנטימנטליות, חיי הוללות והווי העולם התחתון. שונה משלשת הרומנים הללו הוא הרומן "באלוט" (שמו של פרוור בעיר לודג') שמתאר את הווי החיים של לודז'.
ראבון כתב גם שירה ושירתו נאספה בשלשה קבצים.
הרומן הזה מסופר בגוף ראשון על ידי גיבור הספר שהוא כמובן יהודי ושאין אנו יודעים את שמו. הסיפור מתחיל שגיבורנו משתחרר מהצבא הפולני לאחר ארבע שנות שרות.
אין לו לאן לחזור והוא חסר כל. הוא מגיע לעיר לודג' והסיפור הוא על העובר עליו במשך חמישה חודשים שלאחר שחרורו מהצבא.
הסיפור הוא מלחמת השרדות יום יומית של הגיבור חסר הכל והמנוכר חברתית המשוטט יום ולילה ברחובות לודג'. הוא פוגש שלל דמויות אזוטריות ומבלה חלק מזמנו איתם.
הוא מוצא עבודות מזדמנות, אחת מהן כעובד בקרקס נודד, הוא מפתח יחסי חברות עם חלק מעובדי הקרקס וכשהקרקס עוזב את לודג' הוא מאבד את עבודתו ואת חבריו.
הסיפור כתוב היטב וכולל מספר סצנות של הזיות גרוטסקיות, סיפורים מבעיתים ודימיוניים המזוהים עם לודג' של שנות העשרים של המאה הקודמת. ספר די פורץ דרך בסגנונו.
סיפור מלנכולי משהו על החיים האמיתיים והקשים של אדם חסר כל.”

“יש להתעטש ויש. יש התעטשות שאחרי קמצוץ טבק של שבת. ביום חול, צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להשיג את העונג הזה. אבל, זה שווה. בסך הכול צריכים לרדת קומה אחת. ז' מדרגות כפול שתיים. למטה, יש את מחסן הספרים העתיק. ואין לך חובב ספרים, שמוכן יהיה לגלות ואפילו רמז קל על כתובתו. מחשש שמא יקדימנו אחר.
אני מייגע אתכם בסיפורי עיטוש, אבל יש כוונה לדבר, כמו שמיד אסביר.
בתוך תערובת הספרים העתיקים, המשומשים והמאובקים, אני נוהג לעתים מזומנות ללכת לאיבוד. אני יודע שאני מפסיד יום עבודה. אבל הרווח. לא רק התעטשות, אבל גם. יפות השעות הללו של השוטטות. כשכל ספר, עולה רק 7 שקלים. ההגבלה היא רק מצד המקום. ומצידה של הפלונית שכבר מצטערת על הערמות הראשונות שממלאות את כל הבית, למן השידה הסמוכה למיטות ועד לשולחן המטבח.
פעם אחת בחודש, לפחות, נוהג אני לשהות בחדרון הקטן והמאובק הזה. מתעטש מאבק ומתענג מהריח החמצמץ. ואל תהי קלה בעיניכם. כי כפי שכבר למדונו רבותינו זכר חכמתם היהודית לנו לברכה, 'מציאה טובה באה רק בהיסח הדעת'. ואין ברירה לו למחפש המציאות אלא לאבד מדעת. רק אחרי שנאבדים, נמצאות המציאות.
חוש נוסף, חולני, במובן הבריא של המילה, נדרש למחפש המציאות: בינת הלב. מה שהיום קוראים אינטואיציה. כי אין שום יכולת להכיר בכריכת הספר, או בכיתוב המגרה שמאחוריו, לדעת מה טיב תוכנו. ואם אלך במקום שאין מכירים אותי, אודה על האמת ואספר כי מלאו ארונותיי ספרים שאין בהם חפץ. אלא מתוך שחושש אני שמא יבוא יום ויכלו החומרים, אני משאירם. למגינת ליבה של הפלונית שלי.
כך או כך, לא על התעטשות אני בא לספר, גם לא על אבק ולא על אינטואיציה.
אני מספר על ספר אחד, אדום כריכה שמצאתי בין האבק והעיטושים. אין לי שום דרך להסביר מה משך אותי בו. ישן ובלוי היה. וכריכתו האדומה-אדומה, ממש דוחה אותי. עד עכשיו. כן, אני מהזמן שבו ציור צריך להיות יפה. ואני מתכוון מבחינה אסתטית. קשה לי עם קווים מקושקשים, למרות שהם גאוניים.
אין לי מושג איך ולמה. ניקיתי את האבק, התעטשתי, שילמתי ויצאתי. התחלתי לקרוא. ומאז, אני לא משתעל.

*

איש אחד, פולני, חילוני, וכמובן יהודי, כתב משהו מוזר ומלנכולי. זאת אולי המהדורה הראשונה של סצנת ההומלס המודרני. ולא שחסרו מחוסרי בית בימי קדם, אלא שהם עדיין לא גיבשו זהות ודמות. הם סתם היו חסרי בית. ראבון, היה הראשון לפחות שאני מכיר, שפיתח את ההומלסיות לאומנות. אולי אפילו אומנות גבוהה.
גם אם זה היה קורה לו היום ברחובות רמת גן, והוא היה מעלה את זה בפוסטים לפייס, זה היה עשוי לעניין אותי. אלא שזה קרה לו בלודז', ובתקופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסיטואציה הזו של חייל יהודי משוחרר שמתברבר בעיר הטקסטיל באחת משעותיה ההיסטוריות, ומתעד בכישרון מקאברי את מה שקורה בה, הופך את הספר לכמעט נשגב.
אז מה, עכשיו אתם מתחלקים לשתי קבוצות לא זהות. רובכם אומרים, סססמק על לודז', ראבון והיידיש, אבל יש מיעוט מתוככם שעכשיו יעשה הכול כדי למצוא את האדום הזה ולגמוע את שורותיו. אז אל החלק הזה אני מדבר. למרות שאני נאלץ לחנוק כמה התעטשויות מגרות והרבה גרגירי אבק. זה כדאי.”