"הן אי אפשר להרגיש מכאן גם את חום ידיך עמנולינו ובכל זאת מרגישה אני בו, מתגעגעת עליו, עליך, אל – "
האינטימיות בספר הזה על כל שעל וכל פסיעה כמו משרטטת לקורא מפת אהבה ומהפנטת את הקורא. זהו מסע ספרותי עם רמיזות ומחוות נפלאות וסערות של הנפש ואולי יש אנשים שחופנים געגוע כזה באופן תמידי כמו לאה שלנו.
בסוף הכל זה זיכרונות וריחות וקולות ומתי הם מתעמעמים ונעלמים בבליל החיים ומתי הם צצים בהוד והדר להזכיר מישהו מהעבר. הרגע בו אנחנו נזכרים ברגע מיוחד של אהבה וכמה התרגשנו ממנה ואיך היא גרמה לנו להחסיר פעימה או להרגיש יפים לעצמנו ולעולם, הרגע הזה יישב עלינו תמיד, יעטוף אותנו יסמיק ויחייך אותנו מהשטויות שעשינו כשהיינו מאוהבים. ואני אומרת שאם כל אחד שחווה רטט אחד כזה של אושר אז הוא קיבל מתנה מהחיים, מי יותר ומי פחות.
לאה הייתה מאוהבת בבחור שפגשה עד כלות, רק לא יכלה לצעוק זאת בחוצות העיר. היא גם לא הטיפוס שיעשה זאת, היא יפת נפש. ולכן כביטוי לנפשה הנוגה והסעורה היא כתבה ספר על מישהי אחרת בכלל "לא היא". (אז נעשה בכאילו שאנחנו לא יודעים שזו לאה) . בספר שכתבה שמה רות והיא הגיבורה, ואנחנו הקוראים ננצור את אהבתה לנצח בשמה ונכבד רצונה..
רות אלופה בהתבוננות אם יש תואר כזה, מפייטת לנו את עצמה בכל צעד, נחשפת, מהורהרת בכל דבר שעושה, כמו נוגעת בקרקע בהילוך איטי, מרחפת ספק בחלום ספק במציאות. טובלת בתוך צבעים וריחות שנשרו לה על החיים, מרחפת בתוכם בגעגועים תמידיים. היא מאוהבת באהבה, בנגיעות הקטנות, במחוות. אפילו ריח החמאה הטרייה מזכיר לה את ריח הגשם בכפר. רות פוסעת באותן רחובות בברלין ובראש ממחזרת קולות ואנשים אהובים שפגשה באמצע הדרך, לא פוסחת על שום בית קפה קטנטן וריחות הקפה באוויר או העלים שנוגעים באמרי שמלתה בסתיו של ברלין או עונה אחרת בעיר אחרת.
זה ספר שהוא כמו שיר הלל לאהבתה שמתבטא בציוריות הטבע ומעגל העונות. זו נסיעת אהבה ספרותית ובנסיעה כמו זאת הכל אפשרי ומותר גם להתרפק בחיים כמו בחלום, או להסמיק בלחיים מהתרגשות על מחמאה של אהוב שעדיין רות זוכרת ואוהבת אחרי שנים. הלב לא משקר כשהוא מביע אהבה, הוא גם לא שוכח משום מה.
רות היא מסוג האנשים שמוציאים לשון כדי להרגיש את הגשם ולחוש אותו. נוגעת בדשא ומלטפת פרחים וכן היא שומעת את קולות אהובה בתוך ההמון עושה אתה אהבה במילים. הכל כל כך ציורי, הכל נעשה בשקט תהומי כמו חותם של נפשה. באחת מביקוריה כשיצאה מהמוזיאון היא מספרת שכותרה על ידי עלי השלכת שהיו "כשלהבות מעופפות" מסביבה בבדידות נאצלת. היא הייתה מאוד מחוברת לעצמה ולתחושות שלה וציירה לנו אותן. ואם יום אחד עלי שלכת יכתרו אתכם ויתעופפו סביבכם תרגישו את שירת הטבע שרה לכם שיר, אצלנו בארץ זה קורה לעיתים רחוקות כי עונות המעבר שאני אוהבת כל כך קצרות. אבל באירופה של רות הטבע מתחלף בהמוני צבעים לאורך כל נסיעתה הספרותית וחייה.
"השמים עגולים וחיוורים כגביע חרסינה סינית, ובשדרת שורפים את עלי אשתקד-מדורות כחלחלות, עשן שצבע הערפל שלו מיתמר השמימה, ואני הולכת לבדי בשדרה וזוכרת מאוד, כי אתה נשקת אתמול את כתפי פעמיים." אצילות הנפש זה מה שמאפיין אותה.
הספר מורכב ממכתבים (שהם שווים עשרות מונים מאימלים לטעמי). היא כותבת גם בשמו של אהובה כי היא יודעת בדיוק מה הלב שלה משתוקק לשמוע , נוסעת ושולחת לו מכתבים מכל עיר ולא מפסיקה לכתוב לרגע, מנסיעתה המדומה. "אני עצוב בלעדייך רות{...} אני מתגעגע{....} אני אוהב את מכתבך ואותך" .
רות סוערת ולא מסיימת את המכתב. כי הרי מבינה שמושא אהבתה מעולם לא יכתוב לה מילים כאלה שאליהם השתוקקה כל כך, בעצם אף אחד לא יאמר לה זאת מעולם. וכאן אנו מבינים כמה בודדה היא. היא נושאת את עצמה לכל מקום עם הכובד שלה בחזה משמאל. וכנראה ליבה כבד מאוד. לא פלא שהרבה שירים שלאה גולדברג כתבה הם שירי געגועים בעיקר לאירופה המושלגת והקרה ששם הייתה לה אהבה גדולה שאולי פיספסה.
זהו ספר פיוטי שקוראים כמו שיר, הוא שזור יוצרים מפורסמים במוזיקה או ספרות שיצירותיהן הדהדו ללאה ממאה אחרת כמו גתה או אמדיאוס או אוליבר טוויסט וכו' והתפאורה היא עצים אירופאים שמקשטים שדירות גדולות שבהם פוסעים שלובי ידיים אוהבים ועלי האהבה נושרים עליהם מכל עבר ומכבדים אותם בריקוד. כן בתי קפה קטנים בצרפת או ברלין שריח קפה חזק מטעים את האווירה כשהגשם בחוץ וחם בפנים, ולאה כותבת ללא הפסקה. לא כולם יתחברו כמובן אבל לי היה פשוט נעים להכיר את לאה שלנו משוררת וסופרת לאומית.
*****טעימה קטנה
"אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט, אינו גנדרנות. שיר הוא שיר. יותר מכל הוא דומה לאהבה – בו כמו באהבה קשה מכל לדעת היכן סוף הבשר והתחלת הנפש. מה הם הגבולות בין הצורה והלך הרוח. על כן השירה האמתית היא ארוטית ביסוד מהותה, תהא זו שיר דתית, פילוסופית או שירת הטבע."
*תודה לך מעיין שבזכותך הכרתי את הספר המופלא הזה.


















