בספריית הרחוב עצרתי כדי לחפש לי ספר קריאה. מה שנקרא אצלנו "חגי תשרי" היה בפתח. ראיתי את הכותר "החיוך האטרוסקי" מציץ מבין ערימות הספרים שגדשו את המדף. שמעתי על הספר, ידעתי שלפני שנים הוא נחשב ללהיט בחוגי הקוראים הנאמנים. הייתי נחושה בדעתי לא לפספס את ההזדמנות, 286 עמ' זאת לא משימה שמעל לכוחותיי כקוראת אובססיבית.
מצאתי עצמי שקועה בעלילה, בתיאורים, בסיפוריו של ברונו (סלווטורה), בדמויות המומחשות בספר - אנדריאה, רנאטו וברונטינו התינוק והנכד.
החיוך האטרוסקי ראוי להיחשב לקלאסיקה בשל מערכות היחסים המתוארות בו ברגש, במקוריות, ומטובלות בהומור דק. הלוואי עלינו סבים שכאלו. ברונו האמין שעליו מוטלת המלאכה לחנך את נכסו והדרך שהוא עושה זאת לאורך כל הספר מרגשת מאוד. ההתלהבות של ברונו מההתקדמות של ברונטינו למעמד של "גבר" לא תבייש אף סבא.
חוסר לואיס במפדרו, הצטייר בעיני כסופר מחונן של רגשות ומערכות יחסים, הומור ומקוריות.מומלץ ביותר.


















