חסרת תקנה, מאת שרה גודמן קונפינו. תרגמה מאנגלית, רחל פן. 2025. פן הוצאה לאור. ידיעות אחרונות. ספרי חמד.
בעמוד הראשון כתוב: מוקדש לסבתא שלי. אם אכן זאת הקדשה של קונפינו לסבתה, אינני בטוחה. אבל זוהי הקדשה המעוררת חום ואהבה של קונפינו למי שמככבת לאורך העלילה כאוולין, סבתה בת השמונים ותשע של ג'נה. אוולין, שזכתה לכינוי "חסרת תקנה".
במה זכתה סבתה אוולין להיקרא כך?
יש המפתחים ציפיות וממהרים להשיג ספר כיוון שמשהו בו מושך אותם. ויש הניגשים ישר לעניין. אני קוראת עמוד או שניים, אם הכתיבה נראית לי, ואם הדמויות מעניינות אותי, אני ממשיכה בקריאה. כך קרה כאשר בחרתי לקרא את "חסרת תקנה", מאת שרה גודמן קונפינו.
למי שקורא חוות דעת זאת אני מייעצת לא לצפות ליותר מדי. מדובר בשרשרת אנקדוטות במהלך מסע הרפתקאות. מסע מביתה של אוולין, הסבתה, במכוניתה הענתיקה. הכיוון ידוע, אבל הסיבות למסע נותרות בגדר תעלומה.
וכל אותה עת הקורא תוהה באשר למטרת הנסיעה. מה זוממת סבתה אוולין, מה טמון בעברה העלום? מאז שהתאהבה נואשות בגיל העשרה בבחור ממוצא פורטוגזי בשם טוני. ומה לא תקין בקשר הזה? בימים ההם, משפחות יהודיות שמרו על טוהר יהדותן. הוריה של אוולין הקפידו מאוד וכאשר עלה הנושא, הם התנגדו בכל תוקף לשידוך של בתם היהודיה לחתן פורטוגזי. אבל האהבה יקדה בלב בני הזוג הצעיר ומאומה לא הועיל להטות את האיסור על שידוך בין השניים לטובת אוולין וטוני.
אילו בכך הסיפור דמוי רומיאו ויוליה היה מתמצה, ניחא. אבל השתלשלות העניינים מתקדמת במרץ, וסוחפת את הקורא.
הספר קריא ומרתק, קשה להניח אותו מהיד. יש אינסוף אפיזודות השזורות זו בזו. מדוע הנכדה, ג'נה, מצטרפת לסבתה המצחיקה, ביוזמתה של הסבתה. כמה שלא תנסו לנחש מהו העוקץ, לא תצליחו לפצח את התעלומה.
אני ממליצה על הספר, לכל אלו שיוצאים לחופשות רומנטיות על שפת הים. הקריאה מהנה ואינה דורשת כל מאמץ. להיפך, היא זורמת והקורא זורם יחד איתה.
אבל בשורה התחתונה הספר מעניין, ולא יותר מכך. כמובן, גם הרומנטיקה מככבת, ובגדול.
4+

לפני כשלוש שנים קראתי את הביוגרפיה, קמלה האריס – בדרך שלה, מאת דן מוריין. התרגשתי מקורות חיה של האריס מאז שהוריה נפרדו, ומאישיותה הנועזת והאמפתית גם יחד; מהקשר ההדוק בינה לאחותה, מאיה, ונסיקתה בזירה הציבורית בקליפורניה והפוליטית בארה"ב. וזה מה שכתבתי לחברים בקליפורניה, ארה"ב:
אני מלאת התפעלות מהספר של דן מוריין - קמלה האריס - בדרך שלה. הפרופיל שלה כפוליטיקאית, תובעת וסנאטורית מעולה. ויש לה מזל שהיה לה ביוגרף כזה !!
מוריין עבד כשלושים שנה עבור ה"לוס אנג'לס טיימס" ו"סקרמנטו ביי", וסקר התפתחויות בפוליטיקה של מדינת קליפורניה, מה שסייע לו מאוד בכתיבה אודות נסיקתה הפוליטית של האריס. מוריין היה בסצינה הפוליטית עוד בבתחילת דרכה, כשהאריס הייתה סגנית צעירה של התובע המחוזי באלאמדה. הוא היה שם בזמן שתמכה בנשיא ברק אובמה, וראיין אותה לתקשורת ב-2010 במהלך הקמפיין שלה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. מוריין היה שם גם כשהאריס התמודדה על מושב בסנאט של ארה"ב ב- 2015. וכאשר האריס נבחרה לסנאט ב-2016, היא הבהירה שסוגיית ההגירה היא בראש מעייניה.
לאורך כל אותן שנים מוריין למד רבות על האישה בעלת הרקע השחור-אמריקאי והאסיאתי- אמריקאי – האישה הראשונה מסוגה שהפכה לסגנית הנשיא. "ככל שאתה יודע עליה יותר אתה מגלה שהאריס היא אישיות מרתקת ביותר," כותב מוריין בביוגרפיה של האריס. "היה ברור לכולם שהאריס היא פוליטיקאית במגמת עלייה, וחלק בלתי נפרד מהמפלגה הדמוקרטית החדשה בקליפורניה; פנים חדשות וכוכב עולה". מעל לכל, מוריין הדגיש, "קשה לדמיין את קמלה האריס יושבת בפינה כמו איזה עציץ. זו אישה נועזת".
על הקשר ההדוק בינה לאחותה הצעירה, מאיה, דיברה האריס לאחרונה במסגרת ראיון לתקשורת, "נשענו האחת על השנייה. רקמנו קשר שאי אפשר לשבור. כשאני חושבת על כל הרגעים המשמחים בחיינו, כל הרגעים המאתגרים - תמיד היינו ביחד".
מאיה היא היועצת החשובה ביותר של אחותה. היא מילאה תפקיד שונה לגמרי כשהאריס נבחרה לסגנית הנשיא. היא ארגנה מספר אירועים עבור הקמפיין של ביידן-האריס, ונכחה בלילה שבו ביידן והאריס הכריזו על ניצחון בווילמינגטון.
מאז מאיה נעלמה מאור הזרקורים, ונותרה אחת התומכות הנלהבות ביותר של אחותה בטוויטר. מסקרן לדעת מי יהיה הביוגרף הבא של קמלה האריס ומה צופן לה העתיד.

וואו, איזה ספר!…. אפל, מבריק, ומרתק! קראתי כמו אדם אחוז דיבוק. הגעתי לרבע האחרון שלו בשעות הקטנות של הלילה, ולא הצלחתי להתנתק ממנו עד פתרון התעלומה.
הסיפור מתחיל באולם בית המשפט. ג'ורג'ינה שו, בקיצור- ג'ו, אשת עסקים מצליחה, וכוכבת עולה בחברת תרופות, נידונה ל-5 שנות מאסר, כי "החבר לשעבר שלה חתך את חברתה הטובה אנג'לה לחתיכות, וקבר אותה בקרקע לפני 14 שנים. והיא לא עשתה דבר כדי לעצור אותו, וגם לא סיפרה לאף אחד מה היא ראתה. פשוט שתקה 14 שנה".

ודווקא קייזר ברודי, שהיה אחד מחברי הילדות הטובים שלה, שהיה מאוהב בה מאז ומתמיד, דווקא הוא היה השוטר שעצר אותה אף-על-פי שידע היטב שצפויה לה תקופת מעצר לא קצרה. וזה עדיין לא הכל, החבר שלה לשעבר, מאז שהייתה בת שש-עשרה, שהתפרסם כ"הרוצח הסדרתי המורשע קלווין", מצליח לאחר המשפט לדחוף לידיה פתק שבו כתוב משהו קצר עם ציור לב אדום. אז מה קורה כאן? האם ג'ו מסתירה משהו? הייתכן שהיא הרוצחת, או שהיא מגוננת על מישהו?



התהיות ממשיכות לצוץ עמוק לתוך תקופת ריצוי העונש. כשהיא מאחורי סוגר ובריח ממשיכים לזרום אליה מכתבים הנשלחים אליה בקצב קבוע, לכאורה מ"החבר המטורף" לשעבר שלה. אנחנו לא יודעים על מה מדובר. אבל אנחנו כן יודעים שהחבר לשעבר קלווין כבר ברח מהכלא.
וזה עוד לא הכל. בימים האחרונים לפני השחרור של ג'ו מהכלא, קייזר והצוות שלו מתחילים לגלות עוד ועוד גופות בקרבת אותו מקום שבו נמצאה גופתה של אנג'לה, הקורבן הראשון - קרוב לבית ילדותה של ג'ו שהתגוררה בו עם הוריה, ולאחר ששכלה את אימה המשיכה לגור בבית יחד עם אביה הרופא. הבית שאליו חזרה ג'ו לאחר השחרור מהכלא.
אז ברגע שג'ו חוזרת לחיות בבית ילדותה היא נתקלת ביחס של ניכור חריף מצד השכנים, הבנקים, ובעלי העסקים שפעם חשבו עליה גדולות ונצורות. מיום שובה הבייתה מתחילות להופיע כתובות נאצה על חזית הבית, ומישהו משחית את המכונית של ג'ו פעם אחר פעם. ג'ו מתחילה למאוס בחייה כאדם חופשי ומרגישה חסרת אונים. וזו רק טעימה לפני הסיוט הבא שהיא עומדת לחוות כאדם חופשי. המשטרה ממשיכה לגלות גופות נוספות, הפעם של אמהות וילדיהן הרכים, שנמסרו לאימוץ. האם כל זה קשור לקלווין? ומה אומרות המילים, "תראו אותי", המרוחות באמצעות שפתון על הגופות?
האם קלווין רצח את כולם וניסה לשלוח הודעה לאהובתו לשעבר, ולבשר לה שהוא חוזר הביתה? ומה הקשר של כל זה ללבבות קינמון אדומים? תגלו בעצמכם. אני מצאתי את עצמי בבולמוס של קריאה, במיוחד ברבע האחרון של הספר. הפכתי את הדפים בקצב מטורף. השעון תקתק ואני טסתי הלאה. עד הסוף המצמרר.

בפרו המודרנית המשגשגת, המחבר, ורגס יוסה, וזוכה פרס נובל לספרות, משחזר לנו דמויות שפגשנו כבר בעבר. כבר פגשנו את מנהל הביטוח המתוסכל מבחינה אמנותית, דון ריגוברטו, ודמויות אחרות - הסמל הערני ליטומה המכיר את ההיסטוריה של רבות מהדמויות המופיעות בעיר החוף פיורה, שבה למד ורגס יוסה בבית ספר יסודי ואחר כך חזר בחיים ובסיפורת.
הרומנטיקן הוא מלודרמה בסגנון הטלנובלה האופיינית לאמריקה הלטינית. כמו יוצר הדמויות שברומן, מדובר בגברים מזדקנים - האחד נשוי באושר, והשני מחזיק פילגש ועדיין תוהה אם בנו הבכור הוא באמת שלו. החיים כופים על שני הגברים לצאת מאזור הנוחות שלהם כאשר נוחת עליהם במפתיע עולם הפשע. עולם של סחיטה ונקמה בילדים כפויי טובה. פרנסיסקו דוגל בנקיטת מבט שפוי על עניין הסחיטה, בעוד שריגוברטו, פליסיטו, איסמאל וצאצאיהם פועלים אחרת לגמרי. הם מתנהלים להם בקלילות, כנהוג בטלנובלה. ובינתיים בנו של ריגוברטו מסתבך.
אחד המאפיינים של טלנובלה הוא המסרים החברתיים, פוליטיים, ותרבותיים שמועברים בה. "הרומנטיקן" - ובספרדית: "הגיבור הדיסקרטי" – מצטיין בעלילה מבדרת מן הסוג המשובח. האם היא מרגשת אותנו? כן. אבל האם הרומן מוסיף משהו לתפיסת העולם של הקורא? האם זו ספרות ראויה, בכל קנה מידה? לי אין תשובה ברורה. מה שאני יכולה לומר הוא שאחרי שקראתי מחצית מהרומן השאלות הללו החלו להעסיק אותי. ומאחר שיש ממה להתרגש כאן, המשכתי לקרא בו עד תומו.
מסקנותיי - הספר עשוי להעסיק קוראים שמחפשים בעיקר ריגושים. ומלבד זאת, מדובר ברומן נחות בהרבה משאר יצירותיו של יוסה, ובמיוחד מיצירתו הידועה, "תעלוליה של ילדה רעה". מצאתי לנכון לכתוב הערה קטנה לאחוזת בית: אני תוהה מה הסיבה לבחירה בכותר "הרומנטיקן" (כזכור, הכותר המקורי בספרדית הוא, "הגיבור הדיסקרטי"), מה גם שתהיתי מדוע מופיע לצד הכותר ציטוט מהביקורת של וושינגטון פוסט, בזו הלשון, "מלודרמה עסיסית על סקס, בגידות ונקמה"... אין ספק שהשורה מושכת תשומת לב, כמו גם התמונה הסקסית שעל גבי הכריכה הקדמית.
איך שלא יהיה, על גבי הכריכה האחורית מופיע משפט הסיום הבא: "יוסה טווה מעין טלנובלה חכמה ועסיסית. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו, מאשר ליצירות של סרוונטס או טולסטוי".

ספר יפהפה. לארפנבק כישרון כתיבה נדיר וצורת כתיבה מרתקת במקוריותה. זאת כתיבה עדינה ובו בעת מאוד מתוחכמת. כך היא לוכדת את הקשב של הקורא.ת.

בעמוד הפותח, ארפנבק לוקחת אותנו אל קברה הטרי של תינוקת, נכדתה של סבתה המספרת לנו מעשה שהיה. בכל חמשת חלקי הספר עולה השאלה מחדש "מה מקומו של הגורל בחיי אדם". ומה היה קורה אם היו מצילים את התינוקת. באמצעות מעקב אחר חמישה מסלולי חיים אפשריים וחמש מיתות אפשריות של אישה יהודייה אחת, אשר חייה משתרעים, או לא, על פני המאה העשרים, חושפת הסופרת את מה שאנחנו מכנים "גורל". העלילה מתמקדת בחיי משפחה אחת – סבתה, אמא, בת, בן וברקע, התרחשויות היסטוריות רבות משמעות בהיסטוריה של אירופה בכלל ושל גרמניה בפרט, מאז תחילת המאה העשרים עד 1992.

שתי הערות: האחת לגבי כותר הספר: במקור ,The end of days, הוא ביטוי נפוץ בפיהם של דוברי אנגלית. המקבילה של הביטוי בעברית, "סוף העולם", משמש לרוב על דרך השלילה, "זה לא סוף העולם".
הערה שניה, חמשת החלקים של הספר מופרדים ביניהם בפרק קצרצר, "אינטרמצו" – מושג הלקוח מעולם המוסיקה. צריך לזכור שארפנבך עוסקת בהפקת אופרות. האינטרמצו יוצר הרמוניה בין קטעים. הוא בא להפריד בין מה שקרה בפועל ובין מה שעשוי היה להתרחש אילו הגורל לא משל בכיפה.

הספר זיכה את ארפנבק בפרס, פרס הנס פלאדה המוענק מאז 1981, בדרך כלל כל שנתיים, לסופר צעיר מהעולם דובר הגרמנית. הפרס הוא על שם הנס פאלדה, סופר גרמני מפורסם מהמאה ה-20 , הידוע בפרוזה שלו העוסקת בבעיות פוליטיות וחברתיות של תקופתו.

"היער של קלרה" הוא ספר מרתק על אהבה, ומהמורות ההיסטוריה של המאה ה 20 המאתגרות את זיכרונות "גן העדן" של מי שעדיין מחזיק בהן. חרף כל התמורות והמהמורות הספר שוזר דמות אחת קבועה בנוף האנושי והגאוגרפי של הבית הנבנה ביער על שפת אגם ברנדנבורג שבפאתי ברלין - גנן הבית. הגנן משמש סמל ליציבות הנשמרת במקום ההתרחשות, חרף חילופי הדיירים, שהם שתים עשרה דמויות מרכזיות בסיפור. דרכן הקורא מתוודע אל זיכרונות העבר של המבוגרים ובמקביל - לכאן ולעכשיו של הצעירים, כולל הרע והטוב שבשני הצירים הללו.

קלרה היא בת הזקונים שאביה ייעד לה את היער כנחלה/נדוניה. במקור, היער היה שטח של טבע פראי הממוקם ליד אגם ברנדנבורג בפאתי ברלין. בנסיבות מצערות, כאשר קלרה אינה מסוגלת עוד לתפקד, האב מוכר את הנחלה. לימים יוקם על הנחלה בית שיחליף ידיים.
מבחינה גיאוגרפית אגם ברנדנבורג הוא עוד אגם. אבל בספר הוא מקבל משמעות: האגם והבית הנבנה על השטח הגובל באגם, משמשים כרקע פיזי לתקופת זמן משמעותית בהיסטוריה של גרמניה (והשואה) החל משנות השלושים של המאה ה 20.

לקח זמן עד ששקעתי בסיפור המתחיל במציאות דמויית גן עדן - אהבה גדולה בין אדריכל מבוגר ואישה צעירה, הקמת מבנה מעוצב ביער כדי שישמש להם כבית מגורים. סיפור העוסק בהמשך בדיירים שהתמקמו בבית, בזה אחר זה, במקביל לתמורות היסטוריות משמעותיות.

הספר הרשים אותי במיוחד הודות לסגנון הכתיבה הייחודי וחסר היומרה המאפיין את ג'ני ארפנבק - סגנון הנראה פשוט וקל לעיכול – אבל בעל אפקט עמוק המצטבר בהמשך ומשאיר את הקורא שקוע במחשבות הן אודות סגנונה של ארפנבק והן הודות למבט ההשוואתי בין היסטוריה רחוקה ומציאות עכשווית. ארפנבק זכתה בפרסים ספרותיים רבים ולאחרונה בפרס בוקר הבינלאומי לשנת 2024.

תוך סופ"ש אחד סיימתי לקרא את סנטרל פארק. זאת לא הייתה ריצת אמוק במטרה לגלות את האמת אודות אליס וגבריאל, השחקנים הראשיים באפיזודה המוזרה שתחילתה בקרחת יער בסנטרל פארק. העלילה מתפתחת בקצב מתון. השאלות העיקריות המאתגרות את הקוראים הן - כיצד מגיעה שוטרת צרפתיה מפריז אל אותו ספסל בסנטרל פארק, ניו יורק, בין-לילה ומה הסיבה שהיא מתעוררת בבוקר על הספסל, כשהיא אזוקה לאדם שאיננה מכירה. איך תגלה מדוע היא אזוקה בפרק היד לאדם לא מוכר לה? אליס ממשיכה להתמודד עם דילמות רבות כגון, מקור כתמי הדם על חולצתה, ומדוע אינה זוכרת ממה שהתרחש אחרי שבילתה עם חברותיה בפריז. המתח גובר כשהשניים מבינים שמצבם קשור לתעלומה שהמשטרה מנסה לפתור - מיהו הרוצח הסדרתי שקרבנותיו הן נשים שמתו מחנק בעזרת גרביים? לאורך כל הדרך אליס תטיל ספק בזהותו האמיתית של גבריאל, הצעיר אליו הייתה אזוקה. האם הוא באמת מי שהוא טעון שהוא - נגן פסנתר ג'ז? כל זה ועוד בנוי אל תוך מותחן שמשלב בתי חולים ופסיכיאטריה. הייתי מגדירה את סנטרל פארק כרומן חביב מאוד, ובלתי צפוי.
אודות הסופר - גיום מוסו יודע לכתוב. יש לו קהל קוראים נאמן במולדתו, צרפת, וברחבי העולם. ספריו תורגמו לשפות רבות.

עד כה לא קראתי את ספריו של אורי אדלמן, סופר ישראלי פופולרי שמת בדמי ימיו לפני עשרים שנה. הרומן "משוואה עם נעלם" סחף אותי למקומות מדהימים שכל כולם תוצרת כחול לבן. המוסד, המשטרה, טייקונים, רציחות, ואדם אחד בשם גיל שדה, המגיע לתל אביב לחופשה קצרה. אחיו, יובל, הצעיר ממנו, מסתבך במה שמתברר בהמשך, כתעלומה מורכבת ביותר. גיל נחוש בדעתו להוציא לאור את האמת וזאת תוך חמישה ימים סוערים ומלאי מתח. בדרכו לפתרון התעלומה גיל נקלע למצבים בלתי אפשריים, מוצא אהבה, ונחלץ ממצב של אפס סיכויים לפתור את תעלומת התאונה שאחיו יובל היה מעורב בה. כתיבה קצבית, עלילה מרתקת, תמונות מוכרות מהמציאות הישראלית לפני 20 שנים - אקטואלית גם כיום - ועל הדרך, איך לא, מראות סקסיים מחדר המיטות. כל אלו ורעיונות אחרים משולבים בעלילה המרתקת. ספר אקטואלי גם כיום למרות שפורסם לפני שנים. רוצו לקרא. חמישה כוכבים.

"שנת הפלאות"
כאשר נטלתי לידיי את הספר עלתה בי השאלה: איזו חשיבות יש לרומן המתאר אסון שפגע בכפר קטן באנגליה במאה ה- 17?
הידעתם? "שנת הפלאות" הוא ביטוי מושאל למקרים יוצאי דופן. מקור הביטוי בפואמה שפרסם המשורר ג'ון דריידן ב- 1666, בעקבות אירועים חריגים שהתרחשו באנגליה - מלחמה נגד הולנד, שריפת ענק ומגפת דבר בלונדון - שאת כולם הצליחה אנגליה לשרוד.
שנת הפלאות הוא גם כותר הרומן הראשון שפרסמה ג'רלדין ברוקס. כאשר נטלתי לידיי את הספר עלתה בי השאלה: איזו חשיבות יש לרומן המתאר אסון שפגע בכפר קטן באנגליה במאה ה- 17? התברר לי שהרומן מתמקד במקרה יוצא דופן של קהילה כפרית, וכל שהתרחש בה ובסביבתה, בזמן שפקדה אותה מגפה קטלנית. זכרה של הקהילה הפך לשם דבר בפולקלור של אנגליה. מה בדיוק התרחש שם, יתברר בהמשך.
בעמוד הראשון של שנת הפלאות מוצגת מפת אנגליה, ועליה מסומנות שתי נקודות לטובת ההתמצאות בסיפור: לונדון, אֶיׇם .(Eyam)
אֶיׇם הוא כפר מבודד הנישא על הר גבוה. ב 1665-6 פוקדת את בני הכפר מגפה. בקהילה מגובשת זאת רוב התושבים הם קתולים אדוקים. אך טבעי הוא שהם יפקדו את הכנסייה המקומית בכל יום ראשון. ברור מאליו שלכומר יש תפקיד מרכזי בחיי הקהילה, בעצם הוא מנהל את הצד הרוחני של תושבי הכפר, הן בשמחות, והן בעת חולי ומצוקה, כשהמוות מכה בהם. טעימה מחיי השגרה בכפר מופיעה כבר בדפי הספר הראשונים: נשות הכפר, ברובן אנאלפבתיות, עסוקות בגידול ילדיהן. וכדי להגדיל את הכנסת המשפחה הן עובדות בבתי זרים או מסייעות לבעל בעבודתו. הגברים עוסקים בעבודות מזדמנות. חלקם מנסים את מזלם בכריית עופרת מהמכרות המניב שבכפר, למרות שעבודת הכרייה רוויית סכנות. אבל מי שהתמזל מזלו לחשוף עורק פורה במכרות נהנה מהכנסה גבוהה.
הדמות המרכזית בספר היא אם צעירה, אנה פרית', המאבדת את בעלה סאם – כורה המאבד את חייו יום אחד במהלך עבודתו במכרות. למזלו הרע, הוא נקבר תחת מפולת של סלעי עופרת תת קרקעיים. אנה מגדלת שני בנים קטנים ובמקביל עובדת כמשרתת בבית הכומר. לאחר אבדן בעלה – שהיה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה הצעירה - אנה משכירה חדר בביתה לאיש צעיר, עוזר החייט.
צריך לציין שמסורת הכרייה באֶיׇם אינה מבטיחה המשכיות לאף אחד מהכורים. לכל משפחה יש זכות לתבוע חזקה על אחד העורקים הפוריים שבמכרות, גם כאשר הוא בחזקתו של אדם אחר. זאת בתנאי שמי שתופס חזקה חייב לעמוד בקריטריון מחמיר: עליו להוכיח לוועדת הכפר את כושרו בכריית מכסה מדודה של עופרת. שכן, אם לא יצליח בכך הוא ומשפחתו יאבדו את מקור הפרנסה שלהם לטובת שכנים המעוניינים לתפוס חזקה על העורק. אז מוטל גם עליהם להוכיח שהם מסוגלים לעמוד בקריטריונים המחמירים.
יום אחד מופרת השגרה בחייהם של הכפריים. על גופו של עוזר החייט, השוכר חדר בביתה של אנה, מתגלים סממנים ראשונים למחלה קטלנית והוא מקפח את חייו, מהיום למחר. מכאן ואילך מתרבים מקרים הידבקות במחלה – והתושבים מבינים שהם מתמודדים עם מגפה קטלנית, כשאין בכוחם להושיע לחולים.
המצוקה מעירה את השדים והרוחות הרעות בכפר. מתפשטת רכילות על מכשפות ומלאך המוות, והלך הרוח רווי אמונות טפלות. החרדה והפחד מזינים עוינות, עוינות וחשש מהדבקות. בעיצומם של המתחים והחרדות, בעודה צועדת ממקום עבודתה אל ביתה, אנה נתקלת באבן, ומועדת. הפגיעה אינה רצינית, אבל האירוע מעורר בה תהיות. והיא שואלת את עצמה שאלה מהותית: "למה ניסינו כולנו, הן הכומר על דוכן המטיפים שלו, והן לוטי, רפת-השכל בבקתתה, לייחס את המגיפה לידיים נעלמות?" לדידה של אנה זאת טעות לחשוב שהמגפה שפקדה את הכפר היא פגע שהאל שלח, כדי "להעמיד את אמונתנו בניסיון, או מעלליו המרושעים של השטן הפועל בעולם... אולי כל אחת מהן כוזבת באותה מידה? ואולי המגיפה אינה מידי האל או השטן, אלא פשוט תופעת טבע, כמו האבן שאנו נתקלים בה ומועדים?" (עמ' 176). בינה לבין עצמה, גם אנה מודה שאיש אינו חסין מפני אמונות טפלות. היא מתעשתת ובמקום לחשוב שמקור הפורענות הוא האל או השטן, מוטב להקדיש זמן כדי לבדוק, איך מתפשטת המגפה. מכאן ואילך מתפתחת העלילה בקצב מואץ, ובכל יום מתגלים עוד ועוד קורבנות, בטווח הגילאים בין אפס עד גיל מופלג.
את מכלול ההתרחשויות בשנת הפלאות [והזוועות], ברוקס מתארת בסגנונה הסיפורי הראוי לשבח. היא מספקת תיאורים מכמירי לב ומעיקים. וכאן ההמלצה שלי היא: אל תקראו את הספר בעיצומן של סערות הברקים והרעמים וגשמי החורף, ובימים אפלים רוויי מועקות. אבל בשום אופן אל תוותרו על הספר. "האביב בוא יבוא" כפי שאנה קובעת בינה לבין עצמה.
אסיים בקטע אופייני מתוך הספר כדי להמחיש את כשרונה הפואטי של ברוקס:
את האביב של שנת 1666 קידמנו בתערובת של תקווה ופחד ... העונה התקדמה בקצב יציב, שלא כרגיל, כאילו שהשמים ידעו שאיננו מסוגלים להתמודד השנה עם תהפוכות פתאומיות, האופייניות יותר למחוזותינו – יום אחד חמים, המעודד את גבעולי הדשא לצמוח, ולמחרתו, קרה עזה חורכת את כל העלים הרכים וממיתה אותם... אדרבא, השנה צמחו העלים והניצנים תפחו לפרחים באין מפריע.... הארנבות יצאו למחולות החיזור המטורפים שלהן וקיפצו בשדות מוזהבים בברק הנרקיסים הראשונים." (עמ' 177).

אודות – ג'רלדין ברוקס היא עיתונאית אוסטרלית-אמריקאית וסופרת מחוננת. מארץ' (2005), רומן היסטורי, פרי עטה, המתרחש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית בשנת 1862, זכה בפרס פוליצר לספרות לשנת 2006.