סלבטורה, זקן מקלבריה שבדרומה של איטליה, גבר שבגברים ופרטיזן לשעבר, נחשף בחודשים האחרונים לחייו ליקום זר לחלוטין. היקום הזה, העיר מילאנו, נמצא מליוני שנות אור ממנו בכל האמור בקודים חברתיים, הרגלים ואף מזון. היקום הזה נחשף לעיני הקורא דרך סלבטורה - איכר נעדר השכלה פורמאלית, אך המתגלה במהלך העלילה כאדם בעל כושר אבחנה חד, אישיות כובשת ובהמשך אף הרבה יותר מכך. המפגש עם הנכד הוא בבחינת רעידת אדמה עבור ה

מעטים הספרים שמצליחים לספר על הכל ועל לא-כלום בו-זמנית. אלו ספרים נדירים, כאלה שמטעים תחילה את הקורא, גורמים לו לחשוב שמדובר בעוד ספר, בעוד עלילה. הם מתחילים בצבעוניות, באופטימיות, ומסתיימים בסימן שאלה וסימן קריאה. אי אפשר להגדיר אותם בהכרח כשמחים או עצובים, אבל את המכה של הרגש מקבלים רק בדף הריק שמגיע אחרי העמוד האחרון.
החיוך האטרוסקי הוא בדיוק ספר שכזה. בעדינות, בשנינות אך בלי לוותר על חריפות כ

קניתי את הספר בגלל הכריכה בגלל עוצמת התמונה, החיוך הזה זה כאילו שהספר תמן בתוכו הבטחה , מבלי שבכלל פתחתי אותו.
הסיפור מאוד ריגש אותי, הוא מכיל בתוכו כל כך הרבה אמוציות וגם ערכים ושינויים. בעיקר הוא מכיל בתוכו אנשים, אנשים אמיתיים שאפשר לתחבר אליהם ללא סייג , למרקם המשפחתי לחיבור בין אנשים, על הזקנה ועל המחלה ועל יחסים ועל האוכל ובעיקר על האיכפתיות ועל האהבה. ספר מרתק שגורם לשכוח לרגע שאתה קורא ספ

מה יחשבו עלינו ילדינו בעוד שלושים או ארבעים שנה?
אילו מן מבוגרים יצמחו הם להיות?
כיצד יביטו בנו ובעולם הערכי והתרבותי שניסינו להנחיל להם?
מה יהיה ערכו אז?
מי נהיה אנחנו בתקופת החיים ההיא וכיצד יתנהל העולם שסביבנו?

נראה לי כי אלו הן חלק מן הסוגיות והשאלות שהעסיקו את <mark>חוסה לואיס סמפדרו</mark> בעת כתיבתו את "החיוך האטרוסקי".
הספר פותח בעזיבתו של איכר כפרי, זקן וחולה את ביתו ובמעברו אל בית בנו בעיר

הספר נע אתי באיטיות בערך כמו ישיבה ברכב כשתמונות נוף מתחלפות ואתן המחשבות . לעיתים חייכתי
ולעיתים המילים צבטו לי בלב כי ידעתי מבפנים שכולנו חווים הורים מתבגרים מתי שהוא בחיים.

"הזקן" שנע בין דמיון למציאות "נשלף" מכפרו, מביתו ומאדמותיו בהרי דרום איטליה ששם החיים זזים לאט לאט
כולל הזכרונות ,היישר למילאנו התרבותית לבית של בנו וכלתו .ושם לא ממששים את הפירות והירקות
ביד ומריחים אותם כמו שנה

<mark>חוסה לואיס סמפדרו</mark> כותב מהלב, ניסוח בנלי:לא חייבים להמשיך לקרוא אבל: המציאות מתדפקת בכל דף, בכל שורה.
ניתן להזדהות עם גיבור הסיפור או לבקר את מעשיו,
אבל מומלץ מאד בעיקר למבוגרים לקרא- הנושאים שבהן עוסק
הם חיי אדם. איטלקי, ישראלי וכל אחד אחר.
נוגע ללב , עצוב לעיתים יש גם הומור שווה קריאה איטית
למרות שהסיפור אינו מייגע הוא ספור שיש בו הרבה אמיתות, הרבה עובדות חיים אוניברסליות.
מומלץ מאד לאוהבי

כתבתי ביקורת על הספר הזה ובכל זאת שוב משהו נוסף.
אני אוהב את הספר הזה כי אין לי מושג בטכנולוגיה מתקדמת, מכסימום אני יודע להכנס לאתר הזה.
איני מבין כלום בהיי טק כי למרות שבני גילי (63) גאים מאד ביכולותיהם המופלאות בתחום ובעוד תחומים....
שגם בגיל 75 הם עדיין מגלים יכולות אדירות(-:
פער הדורות חברים. אנחנו המזדקנים ושלא יאמרו "אתה עדיין צעיר" אני לא צעיר. אני מתנשף בעליות. אני מתיישב על הספסל הרא

התחשק לי איטלקי נרגן לשבור את החום של הקיץ.
כבר מסצנת הפתיחה הייתי צריך להבין שזה לא בדיוק מה שאקבל . זקנים נרגנים לא יושבים בשקט במוזיאון.
גיבור הספר עוזב את ביתו בכפר בדרום איטליה ועובר לגור עם בנו ומשפחתו במילאנו . והוא רוטן . הוא רוטן על העיר על העירוניים , על בנו, על אישתו הקרה ועל חתנו שנשאר בכפר. הוא גוסס והדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים היא המטרה למות אחרי שכנו השנוא מהכפר.
ואז הוא מגל

אפשר לומר שהגיבור הראשי הוא לא בדיוק מה שרגילים לקרוא עליו... וזה אולי החלק הכי מיוחד בספר, שדווקא איש זקן עדיין יכול ללמוד בערוב ימיו על אהבה. של הנכד שלו, אותו הוא שואף לחנך "חינוך של פעם" לכל אורך הספר ושל אישה, אותה הוא אוהב ואליה הוא מתייחס בצורה שונה ממה שהיה רגיל כל חייו.

המסר ברור - אנשים יכולים להשתנות גם בגיל מופלג וגם אחרי שהתנהגו (ואהבו) בצורה מסויימת כל חייהם.

ומי שיוצר את השינו