אני אוהב את יוסל בירשטיין.
לא מכיר אותו, מעולם לא שמעתי עליו מעבר לכמה ספרים שקראתי עליו, אבל אני מוצא את עצמי נמשך אליו במין הערצה לא ברורה שכזאת, מכירים את זה? זה קרה לי לפני כן רק עם פוגל. לא יודע להסביר את מה שמוליך אותי להרגיש ככה, אבל מה אכפת לי.
אני אוהב את יוסל, בגלל איך שהוא כותב סיפור, בגלל מי שהוא.
הספר הזה רובו עסוק בסיפורים קצרים שלא עולים על שני דפים. לא סיפורים מסעירים, לא שנונים מי יודע מה, וגם לא תמיד הכי מעוררים.
אבל אולי בגלל שהתבנית של רובם זה יוסל עצמו, חברים שלו והסביבה שלו (אוסטרליה/מלבורן, גבת, רועי צאן, פקידי בנק) מה שכנראה מוסיף חתיכה אותנטית כזאת שלא רק היא מה שעושה את זה יפה, זה תיבול של הכל ביחד, מדויק כזה.
נהנתי לקרוא כל סיפור בפני עצמו (מה גם הספר ערוך חתיכות-חתיכות עם מקבצי סיפורים שכן קשורים אחד לשני)
לקראת סוף הספר ואפילו טיפה לפני, מקובצים מיני חלומות שלו שמנחם פרי אסף, שאותם קראתי לא ברצף.
אבל היי, גם לבשביס זינגר יש מקבצי סיפורים קצרים כאלה (אמנם יותר ארוכים) אבל יש משהו, משהו ביוסל שגורם לי קנאה של חוסר ממנו.
אני ממליץ, אבל ייתכן ולא תרצו לקרוא הכל בנשימה אחת ומובן, אך בטוח אני שתרגישו גם, את היופי שיש בו, בספר של יוסל שעוסק גם ביוסל.

















