ספר יפהפה. פואטי. זורם וטבעי כמו ערבסקה או זלזלי גפן הנמתחים מעל סוכה. אל-חכוואתי, גיבור הספר, הוא מספר סיפורים, וככול מספרי הסיפורים הגדולים, החל בשחרזאדה ועד ימינו מטרתו היא לעכב את המוות, והוא עושה זאת בצורה יפיפיה ומושלמת עד הסוף הבלתי נמנע.

אי שם בפאתי וונקובר חיים שני קשישים, פליטים לשעבר מסוריה החרבה, אחד נוטה למות, והשני, אהובו, מנסה להקל את מכאוביו ולעכב מעט את המוות הקרב. מדי לילה הוא

מצאתי את הספר מונח על אבן פינה של חומה נמוכה, ברחבה של סוזן דלל. ניכר שמי שהניח אותו לא רצה לזרוק אותו קיבינימט, אלה למסור אותו עם מעט אהבה למישהו שיהיה מתאים יותר עבורו. באור פנס הרחוב קראתי את התקציר: סופר ערבי - יש. יחסים חד מיניים - יש. ניחוח סוריאליסטי - יש. סיפור אינטימי ולא סאגה גדולה - נכנס בדיוק במשבצת. אז החלטתי לאמץ אותו לחיקי, וכבר באותו הלילה התחלתי בקריאה. תקציר העלילה - מדובר בסיפור