בעולם הבודהיסטי ישנו תרגול פחות מוכר, הנקרא מטה. בבסיסו הוא למעשה עבודה עם דמיון מודרך, במטרה לפתח בהדרגה חמלה ואהבה, כלפי עצמך וכלפי הזולת. באחת ההנחיות, שעל פי המשוער מגיעה מהבודהה עצמו, מתבקש המתרגל להביט על עצמו כמו הורים הצופים בתינוק הישן בעריסה.
נזכרתי בדימוי הזה בזמן הקריאה בג'ים הילד, ספר שכולו ספוג באהבה וחמלה, ומתאר שנה בחייו של ילד באזור כפרי בצפון קרוליינה בשנות ה-30 של המאה שעברה. ג'ים, שחי עם אמו ושלושת אחיה, לא זכה להכיר את האב, שמת זמן קצר לפני לידתו. הרומן נפתח בבשורת מותו של אביו, ומסתיים באופן מרטיט בהשלמתו של הילד עם היעלמו, בחיבורו לחלק הזה, האפל, של משפחתו, וגם בהשלמתו המחודשת עם המשפחה האלטרנטיבית, שמגדלת אותו באהבה עצומה.
הכתיבה של ארלי, שזהו ספרו הראשון, היא מופתית. הכול מהודק תמטית ובנוי ללא רבב, הספר קריא מאוד ותיאוריו את הנפש הילדית, על התנודות הקיצוניות שלה בין רגשי התעלות וגאווה לתחושות קטנות וחוסר ערך, מדוייקים להפליא. היו מבקרים שהרומן הזה הזכיר להם את המינגווי. שנים שלא קראתי אותו, אז קשה לי לחוות דעה. אם כבר הדרום האמריקאי, אז הוא דומה יותר ל'אל תיגע בזמיר' של הרפר לי, אבל פחות דידקטי. מה שכן זיהיתי פה הוא אולי דווקא את רוחה של טובה ינסון, מחברת סדרת המומינים: אפשר למצוא אצל ארלי את הנוכחות החזקה והחובקת של המשפחה ושל הטבע, ואת אותה התמודדות צנועה ואנושית, מלווה בהומור עדין, כמעט בלתי מורגש, עם הנושאים הגדולים של חיי אדם. ועם זאת, זה איננו ספר ילדים אגדתי, וארלי בסופו של דבר חם ומכמיר לב יותר.
ספר נפלא, שפשוט אי אפשר להמליץ עליו מספיק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
