נָנַָה הוא חתול רחוב חביב החי ביפן בעל תפיסת עולם מגובשת למדי על בני אדם "קופים ענקיים המהלכים על שניים". לומד להסתדר בעצמו עד שבמקרה חולף לידו צעיר איכפתי בתחילתה שנות השלושים לחייו המאמץ אותו. סטורו נותן לו את שמו ('שבע' ביפנית על שום צורת זנבו המזכירה את הספרה). בעבר היה לסטורו חתול בשם האצ'י (שמונה) בשל הכתמים על פניו המזכירים את הספרה.
ההתחלה מרנינה ומשעשעת. ננה אינו מרוצה משמו- ("ברצינות, שם של בת"). סטורו מפריע את מנוחת הצהריים שלו ומהרהר 'לפחות שיהיה פיצוי' ואכן מקבל מעט אוכל בתמורה. יאמי! אני לא בררן, העיקר למלא את הבטן.
ומגיע היום שעל סטורו לעבור דירה וננה מוצא עצמו יוצא לדרך.
וכאן מתחיל הספר לאבד גובה. ננה מתוודע לקוסוּקֶה ('קו'), חברו של סטורו ששנים לא היה ביניהם קשר מאז ימי בית הספר. הספר כבר לא מרגיש דרך עיני החתול אלא סיפורי השניים כילדים ונערים, הורים לא קלים של קוסוקה ובמיוחד אביו. בית הספר. לעלילה מצטרפים בהדרגה אנשים נוספים. תלמידים, מורים, סבתא. בריחה של השניים מטיול שנתי, מתנה שנער יפני קונה לאמו. נסיעה לים. טיפול בחממה לגידול עגבניות והכל בסגנון בנאלי ופשטני, שלא מצליח לשמור על איכות ההתחלה המשדרת משהו אחר לגמרי.
בערך במחצית הדרך הרגשתי שהספיק לי. הרעיון הובן והסגנון לא דיבר אלי כלל.
ואין קשר בין אהבה לבעלי חיים לספר. אינני חובב מובהק של חיות מחמד אך עלי לומר כי 'אמנות נהיגת המירוצים בגשם' שנכתב דרך עיני כלב הקסים ושבה אותי במיוחדות שלו וכתיבתו הנפלאה.

דוקטור גליה אושֶׁרי היא רופאה אונקולוגית מצטיינת, אין ספק ביכולותיה המקצועיות ותקשורת טובה עם מטופליה. רובם, על כל פנים.
גליה באה מרקע דתי, טרם נישאה ובקשר זוגי עם דר' ענֵר, רופא בכיר, אלמן ואב לשתי דרדקיות שובבות בנות חמש ושמונה.
שתי אחיותיה- עטרה הצעירה, נשואה לאיש הייטק- מה שנקרא 'משפחה טובה' מהשומרון ותהילה הבכורה, הנשואה לקצין בכיר בעל שלושה 'פלאפלים' על כתפיו- ברוכות צאצאים.
אבל חייה כרופאה אינם קלים. אביו של אחד ממטופליה, צעיר חולה אנוש מעורר בה רגשות דווקא בשל עוצמתו השקטה. אחרת שנטרפה דעתה לאחר אובדן, שינתה את שמה והפכה לאבן נגף בחייה. גם במשפחתה הקרובה יש חיכוכים קשים, מעל ומתחת לפני השטח ושלא ברצונה היא נקלעת לדרמות קורעות שהיתה מעדיפה להתרחק מהן.
והיא חשה לכודה. תקוותה התמידית לחזור לביתה השקט, מעוז השפיות והמפלט הפרטי, להניח רגליים יחפות על השולחן ולהירגע מעמל יומה- לשכוח לכמה שעות את סבל החולים ומשפחותיהם הנעות בין תקווה לייאוש. את העירויים, התרופות, בדיקות הדם, הצורך להרגיע ולנחם כשצריך- מופרת שוב ושוב. גם באירועים חברתיים הנייד שלה יכול להזעיק אותה בכל רגע. נקרעת בין חובותיה כרופאה לרכבת הרים רגשית בשל הקשרים בחייה, לא תמיד הגבול בין העבודה לחייה הפרטיים ברור.
בסגנונה המיוחד והנוגע מיטיבה המחברת להביא בגוף ראשון את סיפורה של גליה על הדילמות הרפואיות, האתיות והאישיות המשליכות אותה שוב ושוב לטלטלה רבתי, בוחנות אותה ולעתים מותחות לקצה את סבלנותה ויכולת עמידתה.

משהו סיקרן אותי כשקראתי אודות הספר. הגיבור מתואר כמעין הולדן קולפילד עדכני.
קריקט הוא נער החוסה בבית אומנה המנוהל בעיקר בידי נזירות באמצע שום מקום במדינת מיין, מבנה ששימש כלא בעבר (מוזכר בו 'חומות של תקווה' המתרחש בכלא באותה מדינה) וכעת הוסב למעון למי שמזלם לא שפר עליהם. מי שבאו מרקע קשה, חיים עלובים ודפוקים. הוא בעייתי, פרוע, מסתבך במכות, מתעב חלק מהצוות כולל המנהל
לה- צ'אנס וחבריו למעון. עם חלקם הוא מיודד, מגן על הנערים הצעירים יותר כמו אנדרו ונמשך לווינונה היפה.
הוא מסתדר היטב עם איש התחזוקה אותו מכנה בפשטות 'תחזוקן' כי לשם משפחתו משמעות גסה. עוזר לו בעבודתו ובתמורה מלמד אותו תחזוקן ללחום תוך שהוא קורא לו בשמות נשיים כמו פגי-סו ולוסי. הוא מסייע לסוחר סמים לגבות כסף מחייבים תמורת סחורות במקום כסף.
במידה מסויימת אפשר לומר שהוא אכן סוג של הולדן. מורד אנטי חברתי.
כמו "התפסן" הספר מובא בגוף ראשון אבל שלא כמוהו כתוב בסגנון מופרע שניתן לצפות מנער שבא מהרקע העלוב של קריקט, אבל בפשטות- דוחה. שטף בלתי פוסק של קללות, גסויות, עלבונות. הנזירה מרי עם התחת הענק, המנהל "לה צ'אנס יה שפן". מוטציה מעוותת. שקרן, טיפש, חרא, כסיל דביל- וזה ממש אפס קצהו. נראה שכל מילה רביעית היא קללה או לעג. כמה אפשר? נמאס בשליש הדרך.
להשוות אותו ל'תפסן בשדה השיפון'? ברצינות? קורע מצחוק בלשונו של קריקט.

"ארבע ארצות" הינו רחוב תל אביבי שבו מתגוררת בבניין אחד ולבסוף באותה דירה חבורה יוצאת דופן.
יהושע רדלר הינו סופר כושל, גרוש שנאלץ לעזוב את ביתו שנשאר ברשות רעייתו לשעבר ליאורה ומנסה לפרסם ספר ללא הצלחה יתרה. בעלי הדירה ששכר הם אח ואחות בשם טישביין שהצליחו לרשת את הדירה מקשיש ללא משפחה שהלך לעולמו והכיר את אביהם ובקיצור- צמד נוכלים, על פי עורך הדין בעל השם התמוה לקריכפלצל,המעסיק את ויקטוריה יפת התואר.
עורך הדין טוען שהוא אחד ממניפי דגל הדיו המיתולוגי באילת, הבל ורעות רוח.
ברונהילדה, שחקנית עבר מהוללת ששמה נודע ברבים, ימי תהילתה מאחוריה ועדיין זכורה גם בשל הרומנים הרבים שנקשרו בשמה וכעת על פי הגדרת הסופר- מטורללת ומשובשת שהתגוררה בדירה מעליו והתנחלה אצלו, פחות או יותר.
בצלאל נמוך הקומה והצעיר שהיה שכנו של יהושע לפני שנים רבות, ואחרון חביב- השד. ולא סתם שד אלא רוחו של נחום צובלפלאץ שהתגורר ומת בוורשה ב-1905. אבל גם שד צריך לאכול מדי פעם.
והחבורה הססגונית, מה לעשות, צריכה ממון על מנת לשלם את שכר הדירה, לאכול וכמובן חשבונות שחלקם מגיעים עבור יוחנן שהתגורר לפניהם בדירה והלך לעולמו, אבל חובותיו נותרו כמו גם מכתבים שאהובתו החיה ממשיכה לשלוח לו. למזלם נותר בדירה רכושו כולל בגדיו, רהיטיו ומטבח מצוייד כהלכה.
הספר החביב מתאר בהומור, שנינות ולשון עשירה את הרפתקאות החבורה ההזויה. הם מצליחים להתקיים הודות לנדבות ושנור, דרכיהם מצטלבות עם דמויות ידועות כאיסר הראל ואת שמות רובם (אמיתיים או לא, מה זה משנה) לא ראוי לפרסם מחמת צנעת הפרט. נסיונותיו של יהושע לפרסם את ספרו ולקבל תשלום המגיע לו על כתב היד. עימותים עם בעלי הדירה שאינם רק נוכלים אלא קמצנים להחריד למרות שברשותם כמה דירות. בצלאל לוקח על עצמו את תפקיד הלבלר (במקור),לרשום הכנסות והוצאות וגם זאת ללא הצלחה יתרה. בקיצור, שישו ושמחו.
משפטים משובצי פנינים כמו "לדודה אחת קראו חיה ולשנייה מֶהְטָה כמו מהטה הארי. קרה שדודה חיה מתה בדמי ימיה בעוד דודה מהטה חיה שנים רבות וחצתה את גיל מאה".

המחברת מטיילת עם הכלב בפרדס סמוך לעיר מגוריה רחובות, כאשר היא מבחינה בשועל והכלב משתחרר ורץ אליו, לתוך הלילה. היא דולקת אחריהם, קוראת לכלב "פלה! פלהההה! תחזור!"
מאוחר יותר תיזכר בשועלי שמשון.
היא הדמות המרכזית באסופת הסיפורים הקצרים שהם מסע חייה. נשואה ואם לארבעה שידעה עצב בחייה מגיל צעיר. מגדירה עצמה 'נורמטיבית בת ארבעים וחמש'. רעיה ואם. כותבת בפייסבוק, מפיקת טלוויזיה 'פרום איזראל' (יש בספר מילים באנגלית באותיות עבריות) ועוקבים.
התחנה הבאה היא בוסטון שם יהיו שנה במסגרת שבתון של בעלה סול.
הסיפורים הם לקט של אפיזודות, חלקן שהטביעו חותם בל יימחה ואחרות חולפות ונשכחות. זכרונות קשים של שכול בצד מפגש מקרי בבוסטון עם ילד ממוצא מכסיקני, איסוף רהיטים ממיכל ('דמפסטר') ענק ברחוב נראית כמו הומלסית. דוגמנות עירום ובחזרה לארץ עוברת טיפול אצל כירופרקט המציע לה סוכריות טיק טק. הלוויה של זרה בעקבות בקשה מהציבור ללוות למסע האחרון קשישה גלמודה, ניצולת שואה. הולכת מכות עם בת זונה (במקור) בטירונות. כעת היא גם מלמדת במגמת צילום יום בשבוע.
הכתיבה מתזזת, קופצנית, אין קשר בין הסיפורים הקצרצרים שחלקם עמודים ספורים. עבר והווה מתערבבים, כתיבה לעתים יפה, לעתים עסיסית או תמוהה בנוסח "מה שהקנה לשולחן דמות של היפי מפרכס במכנסי פלדפון". מה שבא לתאר את מסעה בתערובת של סלנג, הומור ורצינות שחלק ניכר ממנו מתבטא ברגעים חולפים לא ממש מצליח להתרומם. בין השורות יש יכולת כתיבה אבל משהו בסך הכל לא עובד כהלכה.

הבלונים הארורים האלה. איזה נזק החמאס עושה מבלון ועפיפון ואיך הם נוחתים בכלל, היא תוהה.
נתי יודעת שבין המבצעים בעזה יש רווח של חמש שנים, פחות או יותר. היא לחוצה כי בנה עידו מתקרב לגיל גיוס והשנים האלה יעברו.
היא ומשפחתה גרים במושב בצפון, זוג ושלושה ילדים- בן בכור ושתי בנות. כמו כולנו היא חיה את המציאות הפסיכית של שיגורי חמאס וג'יהאד איסלאמי מרצועת עזה. רקטות, בלוני ועפיפוני תבערה, צה"ל מכה וחוזר חלילה. השלטון מאכזב ואין פתרון אמיתי באופק. עופרת יצוקה, צוק איתן, עמוד ענן וחגורה שחורה. סבב אחרי סבב של אותו חרא. הטירוף הפך לסוג של משהו שפשוט חיים איתו. שני מתאגרפים בזירה, מכים זה בזה, נופלים וקמים לחטוף ולהחטיף עוד.
הילד גדל, אין לה ספק שירצה קרבי, ערך עליו חונך. ותיתכן כניסה קרקעית שלו לקן הצפעונים העזתי. החשש האימהי לא נותן מנוח.
והיא הוגה תכנית מופרעת כדי להגן על בנה. משהו שיזעזע את אמות הסיפים. איך הלא שפוי הופך לשפוי בראייתה של אם חרדה. אבל במציאות שאינה שפויה לא תמיד אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לברור באמצעים.
הספר כתוב במעין מכתב ארוך של נתי לבנה. מספרת על הדילמות, חרדות, תפיסת המציאות שלה, עבודתה כמנהלת חשבונות במושב. האחיות המתבגרות, סבא וסבתא, משפחתיות וחברים בצד המציאות המטורללת.
מה שגרע היה פירוט יתר כמו הנסיעה של נתי מהצפון לעוטף הזר לה. צמתים, כבישים, אבני דרך.אפשר ורצוי היה לקצר.
3.5 כוכבים.

סער ארגמן מהישוב מיתר בנגב חוזר לאחר הטראומה שחווה באותו יום נורא כשבדואים פגעו ביקר לו מכל- בתו נטע. רעייתו איילה אספה את ילדיהם ועלתה צפונה, למשפחתה. הוא מתמגן ומתבצר מוכן לכל צרה באזור עויין. איש צבא, מסתערב ולוחם בכל רמ"ח אבריו שלא עושה חשבון לאויביו.
התופת של מלחמת העולם השנייה, הנאציזם מרים ראש ומנגלה הנורא יוזם תכנית על לכרסם במדינה היהודית הקטנה.
לא הרג חסר רחמים אלא מי שיעשו את העבודה המלוכלכת מתוך, גיס חמישי.
השנה 2023. קבוצת חברים לא צעירים בני הגוורדיה הוותיקה, יוצאי עדות המזרח שראו דבר או שניים בחייהם מלבנים סוגיות מעיקות. אפליה, קיפוח, ההגמוניה האשכנזית ושלטון האליטות. ניתוח תהליכים שהובילו לימים הקשים ביותר וארועי מפתח שעיצבו את המדינה והעתיד מִשְנות החמישים ועד עתה- הסזון, הרימון שנזרק בכנסת, מלחמת יום כיפור, לבנון הראשונה, סברה ושתילה, רצח רבין. הפגנות ומחאות עכשוויות שוטפות את הארץ. אלה נגד אלה, מתנגחים זה בזה, שונאי השלטון המשחית והרקוב מול תומכיו. דמויות עכשוויות ואלה שהיו נחלת העבר.
חלקן מרכזיות כראשי ממשלה וחולפות כאיש ההגנה שתפקידו להעניש ללא חמלה ערבים שפגעו בנשים יהודיות.
ולאורך ההיסטוריה העקובה מדם ישנו השטן הבוחש בקדירה. ואז מגיע תשעה באב 2023. מסביב יהום הסער.
אף אחד לא ציפה לזוועה שתקרה. סער מוצא עצמו ספון בממ"ד אחוז אימה כשמטחי טילים נוחתים על היישוב הקטן.
האפוקליפסה בשיאה, התופת בהתגלמותה. היינו כל כך בטוחים בעצמנו, חושב סער. סמכנו על יכולותינו, כוחנו, נביס את המרצחים סביבנו,
נחטוף, אבל נתגבר. איך, איך זה קרה לנו.
והוא יוצא עם סכין בין השיניים למסע הנורא להצלת חייו וחיי משפחתו כשסביבו חורבן והרס.
הספר הוא דיסטופיה מעוררת חלחלה על כאוס ואבדן הדרך, מבוסס על ארועים אמיתיים ומכוננים שעיצבו את פני האומה. לא תמיד קל לקריאה ושזור פתגמים תנ"כיים מפולפלים וערבית.

""הִנְנִ֨י מֵבִ֜י אֶל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְעַל־כׇּל־עָרֶ֔יהָ אֵ֚ת כׇּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עָלֶ֑יהָ כִּ֤י הִקְשׁוּ֙ אֶת־עׇרְפָּ֔ם לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֥וֹעַ אֶת־דְּבָרָֽי׃ עכשיו הכל נראה הבל הבלים, אנשים פליטים בארצם. דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן."
"העולם כמו מלפפון. יום בידיים שלך, יום בתחת שלך. זה בהחלט מסתמן כיום של התחת" (פתגם ערבי).

הציפיות שלי היו גבוהות למדי. יותר מדי.
לונדון, ערב השנה החדשה. ארבעתם מגיעים לאותו מקום- בניין 'המקפצה' החביב על מתאבדים.
לכל אחד סיפור עגום וסיבה להיות שם. הספר מובא במעין פרקים קצרים מפיהם בזה אחר זה.
מרטין הינו מנחה טלוויזיה פופולרי למדי שהסתבך בפרשיית מין עם קטינה וישב בכלא. אשתו ובנותיו עזבו אותו.
ג'ס היא בת עשרה לונדונית- פרחה פאנקיסטית עם שפת ביבים, טרגדיה של אחות שנעלמה ובת לשר בממשלה. אקס בשם צ'ס.
מורין באמצע החיים, אם לבן עשרים מוגבל.
ג'יי. ג'יי הוא אמריקאי שהגיע ללונדון. מוזיקאי מתוסכל עם חלומות שחברתו עזבה אותו וכעת עובד כשליח בפיצריה.
הוא זה שנקלע אחרון למקום כששלושת האחרים כבר שם. לדבריו היה בבניין למסירת פיצות והחליט לעלות לגג כששמע קולות, או משהו דומה.
מתפתח דיון כשמרטין כבר יושב על המעקה. לבסוף מתקבלת החלטה שאם לנסח בקיצור- 'לא כרגע'. ותחילת מסעם המשותף הינו מסע לילי הזוי בחלק העלוב יותר של לונדון במסיבה פרועה ושפע אלכוהול, שישו ושמחו בקיצור. ולמרות שהם באים מעולמות כל כך שונים הם מתגבשים לקבוצה כשהטריגר הוא בעיקרו 'החיים חרא'. ממציאים סיפור דמיוני אינפנטילי לראיון טלוויזיוני לגבי אירוע הפינאלה על הגג.
ציפיתי לכניסה רצינית יותר לעולמו של מי שעומד להתאבד, מי שהגיעו לקצה ולא רואים טעם לחייהם. תסכול וזעם, נטישה, חרדות ומיאוס. יש את זה במינון מסויים. מה שיש בשפע בלתי נדלה הן קללות כולל 'המזד***' על כל הטיותיו, פאק, שיט, מחורבן. הנטייה הנצחית של ג'ס לומר 'עשה' במקום 'אמר'. עשה לי, עשיתי לו...עשרות פעמים.
עמודים ללא תוכן כמו הקשקושים של ג'ס והפדיחות שעושה לאבא. ההרהורים של ג'יי. ג'יי ומורין ושיחות על הא ועל דא.
התחלה מבטיחה, ההמשך לא. אפשר היה להעמיק בדמויות ולהפחית בקללות או פשוט לקצר את הספר.
קצת אחרי אמצע הדרך הספיק לי.
סוג של החמצה, בתמצית. אולי התרגום לקוי.

תכירו: ג'ימי, תיכוניסט בן 17 מקריית מוצקין, בן יחיד להוריו. לכאורה נער ישראלי ממוצע למדי- חינוך סביר, תלמיד לא רע, כרוב בני גילו חייו נעים על הציר בית-לימודים-בילויים פה ושם. קולנוע, גלידה תל- חנן ולעתים בילוי בחיפה. סוף שנות השבעים. מכבי דוהרת לאליפות אירופה, רבין מתפטר בגלל חשבון הדולרים של אשתו.
אבל ג'ימי סוחב סוד מעיק- הוא נמשך לבנים יותר מאשר לבנות. הקראש הראשון היה בכיתה ג', כן. ילד בן שמונה.
וימי חמישי הם אלה בהם אירועים חשובים בחייו קורים- החל מלידתו ביום חמישי בשנת 1960.
הוא ישבור את דלת הזכוכית במסדרון בית ספרו מה שייצור ברדק לא קטן ביום חמישי.
עתיד לפגוש את אהבת חייו ביום חמישי.
ויום הולדתו ה-17 שיהפוך לאירוע רב משמעות- ניחשתם, יום חמישי.
למצב רוחו של ג'ימי יש יחס הפוך לתוצאות משחקי מכבי- כשהוא מרגיש נאחס הם מנצחים, ולהפך.
ג'ימי שלנו הוא סוג של אנטי גיבור. בצד השתלבותו בחבורה בת ארבעה שכוללת את גיא, עמליה (עמי) היפה ואיילה הוא מופנם ומתוסבך, נוטה לעתים להתבודד בהרהורים על מהות העולם והחיים. מה שמוגדר כ'הצלחה בחיים' כמו של הוריו - נתפס אצלו כעשרות שנים של שגרה מונוטונית- קימה בבוקר, צחצוח שיניים, כוס קפה ונסיעה לעבודה. חזרה לארוחת ערב, צפייה בטלוויזיה ושנת לילה כדי לחזור לאותו מעגל בימים שיבואו.
הוא רואה בעצמו 'מכונה מסתורית שנבנתה על ידי קוסם מטורף כדי לשרת יעד לא ידוע' . הצנרת שלו סבוכה וסתומה ומה שנכנס מצד אחד יכול לצאת מכל מקום. ומעל הכל מרחפת ומכרסמת העובדה שהוא נמשך לחברו הטוב שיוצא עם חברתו הטובה.
על רוב מוריו הוא לא ממש משתגע כולל המנהלת ניצה-פרצוף פיצה כמו כל נער ישראלי נורמלי.
יחסיו עם אביו פסיכולוג הילדים מורכבים. אבא, אתה לא מבין אותי. אתה לא יודע עלי כלום.
והוא מעורב בתאונה מוזרה עם מכונת צילום המסתיימת בפציעה חמורה ומוחש לבית חולים.
וכך מתנהלים חייו של ג'ימי במקביל למשחקי מכבי תל אביב על שחקניה הנערצים מיקי ברקוביץ, ג'ימבו (ג'ים בוטרייט), אולסי פרי ומוטי ארואסטי. היריבים מטילי האימה הם ריאל מדריד, הדב הרוסי המאיים צסק"א מוסקבה ומובילג'ירג'י וארזה האימתנית. ישראל עוקבת בדריכות אחרי כל משחק, מנתחת וכל אחד נהיה פרשן ('הם פשוט היו גרועים'- איילה על שחקני הקבוצה הצ'כית ברנו). רחובות ישראל שוממים כשהאורות התכלכלים של הטלוויזיות מרצדים מכל דירה כשמכבי ניצבת מול הדוב הרוסי והשמחה ההמונית - "הו הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה!"
והכל- חיי ג'ימי וחבורתו המקבילים לאליפות אירופה- מתקרב לנקודה ההשקה הדרמטית ביום הולדתו ה-17 בסלון ביתו עם הרבה מבני כיתתו ומכבי ניצבת לנקודת ה'להיות או לחדול' לעימות הגורלי מול מובילג'ירגי' בבלגראד. ישראל שוממת. הכבישים ריקים. המתח גואה.
וג'ימי מוצא עצמו בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים ועימות גורלי משלו עם אביו.
ובסוף מתחשבן ג'ימי עם אלוהים, חשבון נוקב בלי חוכמות.
רומן ביכורים מקורי, מרענן וחביב על התבגרות ישראלית ומיניות מתפרצת דרך עיני נער ישראלי ממוצע אך מורכב טרום עידן הסלולרי והריאליטי. האווירה של אז המוכרת למי שגדלו בתקופה- מחברות דפרון, מחוגות, 'דקדוק עברי שיטתי' של בלאו, נעלי פומה ויגואר. גיבורי הטלוויזיה החד- ערוצית ביניהם איירונסייד, קוג'אק, סטיב מקגארט שאין שני לו עם 'בּוּק הים, דאנו' הנצחי. מכנסיים מתרחבים, קינלי וברוס לי.
מסע לימים של פעם במנהרת הזמן.
"אני הוא ג'ימי לא כלום/ ואני מקפץ לי הופה-היי/ כי לא איכפת לי שום כלום/ זה כיף, זה יא-בה-יה".