לפעמים צריך לדעת להיכנע, ולהודות: טעיתי. טעיתי כששפטתי ספר, על לא עוול בכפו, מבלי לקרוא מילה אחת בו, ולהחליט שלא אקרא אותו. וגם אם אקרא אותו, אז זה יהיה יום אחד, רחוק רחוק, בסוף רשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.
עכשיו זה רגע טוב להתוודות: טעיתי, חברים. טעיתי ובגדול.
לא תכננתי להתאהב. לא אהבתי את שם הספר, ההתחלה היתה קשה ומכאיבה, באתי עם דעות קדומות, נכונה להטיל ספק בכל דבר.
והנה אני עכשיו, שבוע לאחר שסיימתי- גם אני שבויה בין מילים, בין דפים.
שבויה בסיפורו של פיץ, ילד, ממזר, בנו של נסיך, יורש העצר.
ללא הרבה אנשים לבטוח בהם בחייו. מדי פעם זוכה לחוויות ילדות, לכמה חברים- ילדה עם אף מדמם, איש נרגן וצולע, ליצן חצר מטורלל וגור כלבים אוהב.
מה אני יכולה לומר? אפשר להגיד על הספר הזה המון, וזה יהיה כאילו אמרתי לא כלום.
אני יכולה לומר שאף על פי שאף אחת מהדמויות כאן איננה קימת במציאות, כל אחת ואחת אמיתית לחלוטין, ממשית, כמו יכולתי לעבור את מסך הנייר ולהניח יד על כתפה.
שלמרות שהספר הוא כולו המצאה מכריכה לכריכה, החיים המסופרים בו קרובים מאוד מאוד. טוב, בלי החלק של הפנטזיה וההרפתקאות המטורפות. אבל כן- חיים שמסופרים, כמו שהם, על היומיום השקט, על תהפוכות וטלטלות; פציעות הגוף, כאבי הנפש, רגעי השמחה, שברון הלב.
והבדידות שעוטה כסות על הכל.
אפשר גם לומר- ולשבח! - שיש פה בניית עולם פנטזיה מקיפה ורחבה, שנעשתה באופן כל כך מקצועי, מסודר, אמין; מערכת קסם שנבנית לאט לאט. בלי מניירות, בלי פנפונים. יפה ופשוט.
ויש פה יכולת כתיבה מדהימה. מורגש איך כל מילה הונחה בדיוק במקומה הנכון, בכל סיפור ובכל דיאלוג. ואפילו התרגום הכושל לא הצליח לפגום ביופי.
אני יכולה לומר שיש פיץ אחד בעולם, שמספר את סיפורו הקשה, הפלאי, מילדות ועד נערות, בגוף ראשון, לא מחסיר פרט, לא מעלים רגש. וכמה יש להרגיש, כמה יש לספר.. המון.
ואי אפשר שלא להישאב לעולמו.
ועל כל הטוב הזה עלי להודות לאחי הקטן ועל ההתערבות המטופשת (שהתגלתה כמעולה) שלנו: כל אחד בוחר לשני מה לקרוא. אני קיבלתי את הטרילוגיה הזו, "הרואים-למרחק", עליו ציוויתי לקרוא את "הרוזן ממונטה-כריסטו" הפנטסטי. הוא נהנה מאוד מהספר בינתיים, אבל אני בטוחה שאני יותר. בלי להעליב, אדמונד דנטס היקר :)
ספר יפהפה, והרבה מעבר לכך. איך רק עכשיו קראתי אותו, איך?
