לפעמים צריך לדעת להיכנע, ולהודות: טעיתי. טעיתי כששפטתי ספר, על לא עוול בכפו, מבלי לקרוא מילה אחת בו, ולהחליט שלא אקרא אותו. וגם אם אקרא אותו, אז זה יהיה יום אחד, רחוק רחוק, בסוף רשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.
עכשיו זה רגע טוב להתוודות: טעיתי, חברים. טעיתי ובגדול.

לא תכננתי להתאהב. לא אהבתי את שם הספר, ההתחלה היתה קשה ומכאיבה, באתי עם דעות קדומות, נכונה להטיל ספק בכל דבר.
והנה אני עכשיו, שבוע לאחר שסיימתי- גם אני שבויה בין מילים, בין דפים.
שבויה בסיפורו של פיץ, ילד, ממזר, בנו של נסיך, יורש העצר.
ללא הרבה אנשים לבטוח בהם בחייו. מדי פעם זוכה לחוויות ילדות, לכמה חברים- ילדה עם אף מדמם, איש נרגן וצולע, ליצן חצר מטורלל וגור כלבים אוהב.

מה אני יכולה לומר? אפשר להגיד על הספר הזה המון, וזה יהיה כאילו אמרתי לא כלום.
אני יכולה לומר שאף על פי שאף אחת מהדמויות כאן איננה קימת במציאות, כל אחת ואחת אמיתית לחלוטין, ממשית, כמו יכולתי לעבור את מסך הנייר ולהניח יד על כתפה.
שלמרות שהספר הוא כולו המצאה מכריכה לכריכה, החיים המסופרים בו קרובים מאוד מאוד. טוב, בלי החלק של הפנטזיה וההרפתקאות המטורפות. אבל כן- חיים שמסופרים, כמו שהם, על היומיום השקט, על תהפוכות וטלטלות; פציעות הגוף, כאבי הנפש, רגעי השמחה, שברון הלב.
והבדידות שעוטה כסות על הכל.

אפשר גם לומר- ולשבח! - שיש פה בניית עולם פנטזיה מקיפה ורחבה, שנעשתה באופן כל כך מקצועי, מסודר, אמין; מערכת קסם שנבנית לאט לאט. בלי מניירות, בלי פנפונים. יפה ופשוט.
ויש פה יכולת כתיבה מדהימה. מורגש איך כל מילה הונחה בדיוק במקומה הנכון, בכל סיפור ובכל דיאלוג. ואפילו התרגום הכושל לא הצליח לפגום ביופי.

אני יכולה לומר שיש פיץ אחד בעולם, שמספר את סיפורו הקשה, הפלאי, מילדות ועד נערות, בגוף ראשון, לא מחסיר פרט, לא מעלים רגש. וכמה יש להרגיש, כמה יש לספר.. המון.
ואי אפשר שלא להישאב לעולמו.

ועל כל הטוב הזה עלי להודות לאחי הקטן ועל ההתערבות המטופשת (שהתגלתה כמעולה) שלנו: כל אחד בוחר לשני מה לקרוא. אני קיבלתי את הטרילוגיה הזו, "הרואים-למרחק", עליו ציוויתי לקרוא את "הרוזן ממונטה-כריסטו" הפנטסטי. הוא נהנה מאוד מהספר בינתיים, אבל אני בטוחה שאני יותר. בלי להעליב, אדמונד דנטס היקר :)

ספר יפהפה, והרבה מעבר לכך. איך רק עכשיו קראתי אותו, איך?

אוקיי, אז הנה אני, יושבת בשעה לא סבירה בעליל וכותבת ביקורת כי העברתי את שבת בהתאבססות עם הספר והייתי צריכה לנסח את מה שאני חושבת עליו.

חוץ מזה שזה חרפה שלא כתבתי עליו כלום עדיין.

***

אני שונאת אמירות מפוצצות על ספרים ("לא תוכלו להניח מהיד!", "הספר הכי טוב שקראתי"),
אני לא אוהבת דירוגים ("אלה עשרת ספרי הפנטזיה הכי טובים..")
ואני לא סובלת השוואות ("הספר הזה הוא הארי פוטר/שר הטבעות / משחקי הכס הבא!")
אבל בכל זאת נראה לי, רק אולי, שזה ספר הפנטזיה הכי טוב שקראתי. (וקראתי די הרבה אם יורשה לי להתנשא באחד המקומות היחידים שבו זה דבר חיובי ולא עובדה שרק מטרגתת אותי כחנונית גדולה יותר:)

כן טולקין אייקוני, הארי פוטר פתח לי עולם ורומח זרק אותי עמוק לתוכו. סנדרסון העביר לי תקופות קשות ודלתות של אבן אולי יכתב יום אחד
אבל עדיין. זאת פשוט טרילוגיה מושלמת.


הספר מספר את סיפורו של פיץ, בנו הממזר של יורש העצר, שנשלח לארמון בהיותו בן 6. ילד שלא עשה כלום בחיים אך בשל נסיבות לידתו כל מסלול חייו כבר נקבע בשבילו. וכך מתפתח לנו גיבור.
או שלא, לא ממש, כי הוא לא בדיוק גיבור שנלחם עם חרב. פיץ הוא מרגל, מתנקש שתוקע סכין בגב ועושה את העבודה המלוכלכת של הממלכה. כל הפוליטיקה הקטנה והמגעילה מאחורי הקלעים. הוא נלחם על הישרדותו. הוא לא גיבור, הוא כלי, הוא זרז, מרגע לידתו, עצם קיומו משנה, מקדם ומזיז דברים.
עד שהוא לוקח את גורלו בידיים.

יש 4 טרילוגיות בסדרה.
זה הספר הראשון בטרילוגיה הראשונה. שלוש מהטרילוגיות (חוץ מטרילוגית הספינות) עוקבות אחרי חייו של פיץ, הממזר שהיה יכול להיות המלך.

אני באמת לא יודעת איך להגדיר שלמות
אבל פשוט באמת אין לי מילה אחרת להגיד על הספר. יגידו שהוא ארוך ונמרח - הוא באורך המושלם, הוא בונה את הדמות בצורה מושלמת ומניח יסודות לטרילוגיה מדהימה. (יעידו כל ספרי הפנטזיה עבי הכרס)
יגידו שהוא מדכא - הוא לא. כן הוא עצוב לחלוטין לעיתים, אבל לא. זה לא טרגדיה, ולא, הסוף לא עצוב.
יגידו שאין מספיק דמויות - אני אשמח להתווכח ולהוכיח לכם שיש הרבה דמויות שמתפתחות במהלך הסדרה, גם אם בשוליים בהתחלה. כן, אמנם מדובר בגוף ראשון, וברור שזה לא כמו ספרי פנטזיה שיש בהם מספר נקודות מבט, אך בעדינות, כמעט באופן בלתי נראה יש לא מעט דמויות מעניינות ומורכבות.
יגידו שהעלילה צפויה - ואני אגיד לכם שאפשר לטעון את זה על כל ספר פנטזיה כמעט , ושבעיני העלילה מושלמת ומספקת לחלוטין. מספיק טובה כדי שאקרא את הספר שוב ושוב.
יגידו שהכתיבה גרועה - ואני אשמח להתווכח על הפשטות והשלמות שבה, והדיוק בתיאורים שחיים לי בראש במהלך הקריאה, הפרטים הקטנים, מהשמות של הדמויות ועד הצבעים של הבגדים. (וכל זה בלי לייגע או לחפור!)


וזהו. אני אלך לישון, (או להתכרבל מתחת לשמיכה עם פנס והספר הבא בסדרה, כי ברור שכשגמרתי לקרוא את הספר הראשון היה לי חשק לכל השאר והבאתי מהספריה שוב את כל הסדרה)

וקיצר, אם אתם חובבי פנטזיה אפית ולא קראתם את הספר - אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.
וגם אם אתם פחות בקטע של הז'אנר אני עדיין חושבת שתהנו, כי בעיני, הספר חף מהרבה בעיות שנפוצות בז'אנר הזה.
קיצר לכו, רוצו, דלגו לכם לקרוא אותו. אתם עוד תודו לי

אבא: "לא קראת את זה כבר?"
אני: "כן, כנראה שכן".
אבא: "מה, זה כזה טוב?"
אני: "מאוד."
אבא: "אז אולי גם אני אקרא אותו".
אני (מגחכת): "אבא, אתה לא נוגע בפנטזיה. או בספרים שלי באופן כללי, כי כולם נראים לך נגועים בדרקונים."
אבא: "למה את ככה, קראתי את משחקי הרעב".
אני: "נכון, ואפילו נהנית. ואז סירבת לקחת מהספריה את הספר השני."
אבא: "אבל לי צ'יילד ובאלאדצ'י וג'יימס פיטרסון ופיטר ג'יימס וג'יימס-פיטר-ג'יימסון..."
אני: "נכון, תמיד יהיו ספרים אחרים. תראה, אם תרצה, אתה מוזמן לקחת. הם ממש פה, במגירה. כל הספרים של רובין הוב. נראה אותך".

קוראי ספרים מחפשים את עצמם בספר שלהם, כל הזמן. אנחנו מחפשים ספר שיעניק לנו תחושת שייכות. "זה הספר שלי", נוכל להגיד בסיפוק. "נכון, לא כתבתי אותו, אבל הוא חלק ממני, עד כדי כך שנעשה שלי".
אם אני אשאל אתכם מה הספר שלכם, חלקכם ישלפו מייד "הארי פוטר". חלקכם יגידו "האסופית". "נשים קטנות". "שאנטאראם". "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". כל אחד מהם.

והרואים למרחק הם שלי.
אז לא, אני לא פוסעת במסדרונות הוגוורטס עטופה בגלימת ההיעלמות, מתגנבת לצריף של האגריד, ולא משכשכת רגליים באגם המים הזוהרים.
מה כן?
אני רצה יחפה על הצוקים שמחוץ לטירת הצבי. מרגישה את רוח הים, המביאה איתה מלח וחול וריח, הריח הזה של הבית. אני מביטה אחורה ורואה את טירת הצבי עצמה, מבנה צבאי שוקק שיש בו הכל חוץ מצבא. ובית המלוכה לא מתפקד, אבל האורוות כן, ושם יש חום וחיות ואפשרויות. הרגשה של כמעט-שייכות.
מצפון לדוכסות הצבי יש את דוכסות ברנס, שתושביה הם הקרובים ביותר לעברם כלוחמים, ודווקא היא מוכה מאימת תקיפתם של הפולשים. ליבי איתם, כל הזמן. ומדרום לחבל הצבי נמצאות הדוכסויות שוקס וריפון, עליהם נלחמתי להגן, ומעבר להן המרחבים הירוקים של טילת' ופארו, שתושביהם מלאים כל כך בעצמם, והרחק משם נמצאת ממלכת ההרים, אותה חציתי בשתי רגליי, שותתת דם, עם זאב בלבד לצידי.

ובכל הכאוס הזה של שש הדוכסויות, המלחמה, האבל והשמחה, יש נער-גבר אחד. פיץ.
פיץ-אביר, שהפך את עולמי.
וכל אוהביו הפכו לאוהביי. ותשוקותיו, ופחדיו, ובעיקר הוא עצמו.

לא, זה לא ספר מושלם. גם הדמויות בו לא "מושלמות". אבל זה לא משנה.
הם שלי.

[ואם בכל זאת אין לכם רתיעה מכריכות צבעוניות, אז: הרואים למרחק, הספינות החיות, האיש המוזהב. בסדר הזה.
נראה אתכם.]

סדרת ספרים מהפנטת. הוב בונה עולם וגיבורים שנכנסים ללב. היה לי קשה לחזור לקרוא ספרות בז'אנר הזה לאחר שסיימתי את כל ספרי הסדרה. ממליץ בחום

זהו הספר הראשון שאני קוראת בסגנון. לקח לי זמן "להתניע", אבל מתוך ביקורות שקראתי עליו הבנתי שזה בסדר וצריך סבלנות. זה הספר הראשון מתוך טרילוגיה אז חלק ניכר ממנו הוא הכנה לבאות. בסופו של דבר זה היה שווה כי אחרי השליש הראשון התחיל להיות מעניין ומותח.
מדובר על פנטזיה, במרכז העלילה עומד פיץ, הממזר של אביר, יורש העצר. מאוד נהנתי לקרא על הרפתקאותיו וגלגוליו.
יש גם עולם שלם של מושגים, עלילות ומיתוסים שנבנים סביב הסיפור שלו. שוב, צריך סבלנות עד שנכנסים לעלילה אבל שווה את זה.

אחח, שוליית הרוצח, ספר שקראתי אינספור פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. אני חושב שהוא פשוט ספר שכיף לקרוא. הייתי ממליץ עליו לכל מי שרוצה להיכנס לעולמות הפנטזיה ברכות מסוימת.
הספר מגולל את סיפורו של פיץ'-אביר, ממזר לשושלת המלוכה של הרואים למרחק, שעצם לידתו מניעה מהלכים משמעותיי בממלכה וגורמת ליורש העצר לסור מתפקידו כמיועד למלוכה. מבלי לקלקל את הספר, הוא מספר את קורותיו של פיץ' בחצר המלוכה, כיצד הוא הופך לכלי עבור המלך ולכוח בפני עצמו. בספר המסוים הזה הוא עוד לא מגיע לבשלות מלאה, אבל זה היופי שבו. יש בפיץ' תמימות, וכל הדמויות האחרות רואות את זה בו. חלק מתעבים אותו בגלל מה שהוא, אחרים מתייחסים אליו בחום, באהבה ובחמלה.

העולם שרובין הוב בונה הוא מסקרן בפני עצמו, בין ה'אומנות' וה'בינה', בין אגדות עתיקות ודמויות מיתיות, העולם נטווה בצורה אורגנית, כמעט מבלי משים. אני חושב שמעטים הסופרים שהצליחו לעשות זאת כך, ברקע, מבלי להסביר כמעט דבר, ועדיין להפוך הכול לכל כך מובן. על אף שהפתקים השונים מאת פיץ' מבארים חלקים מן העולם, הם לא באמת נחוצים להבנתו.


הערה אחת - התרגום קצת בעייתי, עם קפיצות בשמות של הדמויות ועוד מני בעיות, אבל הצלחתי להתעלם מכך רוב הזמן. בכל מקרה, זו לא בעיה בספר, אלא בהוצאה לאור.

ספר מקסים. מומלץ מאוד.

רובין הוב היא סופרת פנטזיה נחשבת ומוערכת מאוד. עברו יותר משלוש שנים מאז שרציתי לקרוא את "שוליית הרוצח", ולא שכחתי את הספר. התחלתי לקרוא אותו פעם ועזבתי, ולאחרונה חזרתי לקרוא אותו מההתחלה עד הסוף.
רובין הוב יצרה עולם בדיוני, ובו היא מתארת התרחשויות וסיפורים לאורך לא פחות מ-12 ספרים (ארוכים, יש לציין). טרילוגיית "הרואים למרחק" היא על אזור ב"שש הדוכסיות", על שושלת המלוכה של עולם זה שנקראת "שושלת הרואים למרחק".

שוליית הרוצח הוא הספר הראשון, שמתחיל כאשר ילד בן 6 ננטש ומובא לטירה מלכותית בשם טירת הצבי. הילד, שניתן לו השם פיץ, הוא ממזרו של הנסיך היורש בשם אביר. אביר עוזב את הטירה למען ביטחונו של פיץ. אחיו של אביר הם הנסיכים אמת והדר. המלך ערמומי מבין שיש פוטנציאל לממזר מלכותי, והוא רוצה לחנך אותו להיות מתנקש נאמן לו. תחילה פיץ מובל לבוריך שמגדל אותו כנער אורוות, ועם הזמן פיץ מבין שיש לו יכולת לפתח קשרים טלפתיים עם בעלי חיים – מה שנקרא "הבינה העתיקה", והיא אסורה מבחינת בוריך. בהמשך הוא מתחנך בטירה ומאמנים אותו להילחם, לקרוא ולכתוב, נימוסים והליכות, לשרת ועוד, ולפעמים בלילה מגיע אליו מורה בשם צ'ייד שמלמד אותו לרצוח. בנוסף יש סכנה שמתקרבת, והיא הספינות האדומות.

זה למעשה התקציר. הספר מסופר מנקודת מבטו של פיץ, כאשר כיום הוא כבר אדם בוגר והוא מתאר לנו את ראשית חייו בזמן שנזכר בהם מגיל 6. בתחילת כל פרק יש הסברים ומידע שמוסיף לנו על העולם הדמיוני, למשל על מקור השמות והקשר בין השם של תכונת האופי לאדם.
הספר כתוב בשפה גבוהה, והעלילה מפורטת ומתקדמת מאוד לאט לאורך 500 עמודים. אני באופן אישי כשקראתי את הספר בהתחלה חיכיתי שתגיע הפואנטה, עד שהבנתי שכל מה שאני קורא זה בעצם חלק מהסיפור: תיאור חייו של פיץ מאז היותו ילד, החינוך שהוא מקבל בטירת הצבי והקשרים שלו עם הדמויות (ואז חזרתי לקרוא שוב מההתחלה ונהנתי יותר). כלומר, שני ספרי ההמשך מתארים את המשך חייו ולבסוף אנו מקבלים סיפור חיים שלם ומציאותי כל כך בזכות התיאורים והאורך.

אני חושב שזה ספר טוב מאוד, ולא חייבים להמשיך אחריו לספרים הבאים למרות שזה ספר ראשון מתוך טרילוגיה. התכוונתי לעגל ל-5 כוכבים אבל בסוף דירגתי 4 כי אני מאמין שאני יותר אוהב ספרים אחרים של רובין הוב אחרי שאקרא אותם.
עדיין התאהבתי ברעיון של סיפור על ממלכה דמיונית המתוארת באריכות בטרילוגיה על שושלת הרואים למרחק מנקודת מבטו של ממזר שמתחנך להפוך לרוצח, ויחד עם זאת יש להזהיר את הקוראים המעוניינים שכנראה צריך סבלנות לספר הזה ולתת לו את הזמן, משלב מסוים מבינים את הסגנון שלו וכל שנותר לנו זה לקבל את זה.

ממממ. נכנסתי לביקורות הקודמות על הספר ונראה שיש תמימות דעים לגביו. 104 מדרגים נתנו לו חמישה כוכבים, ואף אחד לא חשב שהוא בזבוז של זמן.

מצד אחד, נהניתי ממנו. יש בו משהו אחר מפנטזיה שגרתית, עם סיפור סינדרלה, אבל לא כזה שהיא פוגשת בו את הנסיך בנשף, אלא כזה שסינדרלה נשארת בבית וממשיכה לנקות אותו גם כשהשעון מצלצל שתים עשרה פעמים, והאם החורגת ובנותיה חוזרות הביתה עייפות ומרוצות. אין בו תחושת ניצחון חד משמעית כפי שנהוג בספרים דומים, וזה מעניין.
מצד שני, דווקא בגלל זה, הסיפור של הממזר שיש לו עתיד גדול אבל בינתיים הוא מיוסר נורא וסובל הצליח לדכא אותי. לא קיבלתי את הפרס הרגשי שמתלווה לגיבורים שמצליחים הכול כנגד כל הסיכויים ומנצחים את הרעים בתפנית של הרגע האחרון. הממזר הזכיר לי ממזר אחר שמוכר וודאי לרובנו - ג'ון סנואו. ואת ההבעה המיוסרת שנחה על פניו באופן תמידי אני לא יכולה לסבול. רחמים עצמיים זו תכונה כל כך לא אטרקטיבית, גם אם אתה נושא את עול כל העולם על כתפיך.

ועם זאת, החווייה שלי לא היתה שלילית, כמובן. עד כדי כך שהתחלתי גם את הספר השני בטרילוגיה, אבל אבוי - הוא אפילו מיוסר יותר מהראשון, ומעצבן ועמוס בטעויות הגהה. אני שוקלת ברצינות לנטוש. יש כאן מישהו שיכול לשכנע אותי אחרת?

טרילוגיה מדהימה. אין דרך אחרת לתאר את זה.
לפני מספר שנים קראתי אותה, ולא הפסקתי לחשוב עליה כמה זמן, לא היה ספר שריתק אותי ונתן לי תחושה שהקוראת הופכת בעצם להיות חלק מהספר, חלק ממה שקורה בו.
הכתיבה כל כך מדהימה וחשוב לציין מאוד שונה משאר הספרים שלפחות לכרגע נתקלתי בהם.
אל תוותרו לעצמכם בגלל מספר העמודים, כל עמוד באמת שווה את זה !