מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו
אני מתנצל בפניכם, מה שעיניכם רואות עכשיו זה את החתול שלי, מיצי, עולה על המקלדת של המחשב ועושה שם ככל העולה על רוחו. ממש אבל ממש במקרה, יצאה לו גם ביקורת על הספר הזה, ביקורת ספרותית בשפת החתולים. אז לכל בעלי החתולים - דעו לכם שהביקורת הזו שאתם קוראים עכשיו, נגישה לחתול שלכם (הביקורת פחות נגישה לי, כי החתול שלי מפריע לי לכתוב אותה...).
אז עכשיו, ברשותכם, אלך להעסיק את מיצי במשהו. אזרוק לו איזה כדור צמר שיוכל לשחק איתו ואביא לו איזה חטיף טעים לחתולים, כולי תקווה גם שמסתובב לנו איזה מקק בדירה (בחיים לא האמנתי שאגיד אי פעם משפט כזה...) - וכל זאת כדי שלמיצי שלי תהיה תעסוקה, ושלי יתאפשר לכתוב את הסקירה הזו בשקט ככל האפשר.
***
ראשית כל, עליי להבהיר שהספר הזה לא מיועד רק לאוהבי החתולים. הוא מיועד גם לאוהבי האדם. ולאוהבי האדם שיש לו חתול.
הספר הזה הוא על חתולים, על הבעלים שלהם, על הקשר המיוחד בין הבעלים לחתול שלו. הוא עוסק גם ביפן ובתרבות שלה, תרבות שהשתרשה לה עמוק בכתיבה היפה והמלאה בעדינות ובשקט יפניים מופלאים, וכן גם בשמות היפניים המיוחדים והערבים לאוזן שמשתלבים להם יחד עם האווירה.
הספר מספר סיפור מרגש עדין ואנושי על בני אדם, על החיים שחיו, על חיים שנגמרו, על חברויות שנוצרו. ועל החתולים שנמצאים בחייהם, ומחשבותיהם - מחשבות על בעליהם, אך גם מחשבות על עצמם. ומחשבות על עצמם עם בעליהם.
הספר מסופר בשני גופים שונים: לעיתים בגוף ראשון מבעד לעיניו (וגם שפמו וזנבו) של חתול ושמו ננה, ולעיתים הספר מסופר בגוף שלישי כשמתארים את הזווית האנושית בסיפור, כמו סופר נסתר שמסתתר בצד ומתאר את ההתרחשות הכללית.
בקצרה על העלילה: ננה הוא חתול, סטורו הוא הבעלים שלו. סטורו אימץ את ננה לאחר תקופה שהאכיל אותו ברחוב, ומה שגרם לו לקחת אותו לביתו הייתה תאונה שננה החתול עבר. 5 שנים עוברות בנעימים אצל השניים, עד שסטורו נאלץ לצאת למסע, מסע שרק בסופו הקורא יידע מהי נקודת הסיום שלו, ולשם איזו מטרה נוצר המסע הזה (בלי ספויילרים, רק אספר שהסוף די עצוב, אך גם מקסים, נוגע ללב ומכווצ'ץ אותו, ולצד רגעי העצב שבו יש בו רגעים מרוממי נפש). סטורו מנסה למצוא אדם שיוכל להחזיק את ננה החתול בזמן שהוא יוצא למסע. הוא מבקר אצל מספר אנשים, ומנסה לשכנע אותם להשאיר את ננה אצלם - אנשים שזיכרונות מהקשר שהיה בעבר בינו לבינם, נחקקו אצל סטורו בראשו והפכו לקטעי עבר וזיכרונות בספר. בסופו של דבר, סטורו וננה, הבעלים והחתול שלו, עוברים את המסע ברחבי יפן יחדיו.
המסע של סטורו וננה היה מרגש. העדינות והוירטואוזיות של הכתיבה הוסיפו לכך, אך עצם זה שאדם אוהב כל כך את החתול שלו כמו שסטורו אוהב את ננה, והחתול שלו מחזיר לו אהבה גדולה לא פחות (בעיקר כשהבעלים נותן לחתול שלו נתח בשר עסיסי...), זה דבר מאוד מקסים לראות (גם לאחותי יש חתול מקסים, אני אוהב לראות את הכימיה ביניהם המשתקפת מהתמונות שלהם ביחד, בנוסף גם חלק מקטעים בספר גרמו לי הזדהות כי הם היו מוכרים לי ממה שאחותי והחתול שלה עוברים). גם קטעי הזכרונות האנושיים של סטורו מהעבר, שגם הם דרך אגב לא חסר בהם חתולים, אנושיים ויפים ומוסיפים ללא ספק נפח לספר. בקטעים שבהם ננה החתול מספר את הסיפור בגוף ראשון, יש הומור רב המעלה חיוך.
כל זה ביחד יוצר ספר שהוא פשוט... ספר מיאו-לה!
(וגם מווווווומלץ, כי אני פשוט מאו-הב הב הב)
***
מיצי חזר. אז עכשיו, ברשותכם, אלך מעט להתגרגר איתו...
***
נ.ב - אין לי באמת חתול. הקטע נכתב בהשראת הספר ובהשראת ההיכרות שלי מאורח החיים של חתולי הבית והדינמיקה ביניהם לבין הבעלים שלהם.

















