יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה.

"לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר."

זה מופיע בשליש השלישי של הספר, ונאמר מפיו של ישראל אבידור, דמות סמכותית בואכה מטילת אימה, כשהוא מדבר אל יונתן. יונתן כהנוב, גיבור הספר. מבחינתי כקוראת אבידור ביטא במדויק את הרגשתי. הדיסונסס (ראיתם איך הבאתי אותה...) פה כל כך גדול שאפשר להנפיש אותו. זה כאילו שיונתן השב"כניק משיל את החליפה של הגבר-גבר כשהוא יוצא מהחמ"ל והופך ליונתן הקטן עם חור גדול במכנסיו, מין נעבעך כזה שלא מסוגל להסתדר עם מגבונים לחים ואישה שחופרת לו. אבל הוא הוא גם הרוויח את הזכות ללבוש חליפה של גיבורי על, ולא כתחפושת. נראה לי שזה כבר לא סוד.
יונתן נכתב בדיוק כך, כאדם מורכב, אולי אף חצוי, ובגלל זה קל לאהוב אותו, אבל גם לכעוס עליו. לכעוס? לפעמים בא לדפוק את הראש בקיר. אשתו המעצבנת תורמת לכך לא מעט. קלפטע מהספרים. אחת הבלתי נסבלות.

אני לא יכולה לומר שחלמתי על הספר שאלון יכתוב. חלמתי שהוא יכתוב במובן של רציתי שהוא יכתוב, לא במובן שהיו לי חלומות בלילה על הספר שאלון יכתוב. אבל לו היו לי חלומות כאלה אני לא חושבת שלשם הם היו מגיעים. לשב"כ. לאוויר. לגיבורי על.
זה בכלל לא היה הכיוון שחשבתי שהספר של אלון יילך אליו. לא הגיבור הזה, התכונות שלו, העיסוק שלו, קו העלילה הזה. חשבתי שהוא יילך בכיוון אחר, ארצי יותר, תרתי משמע.. שאלון יביא את התובנות וראיית העולם שלו שיודעת לתאר בדיוק כירורגי את הדברים הקטנים מבלי להיות טרחנית ומעיקה, בעודה פורשת גם את התמונה הגדולה. זו שמתארת גם את היער וגם את העצים, שניהם מזוקקים בדיוק במידה הנכונה. האמת שהוא עשה את זה, רק תחת סיפור מסגרת שאותי הפתיע.
ובאיזה אומץ הוא עשה את זה. כאילו, מה לאלון ולשב"כ? כולם יודעים שהוא בכלל במוסד.

היה רגע אחד שכל הבאסה של החיים התנקזה אל יונתן. הוא רק נחת מחו"ל, אשתו סיפרה לו שיש לה מישהו, האבא הדמנטי שלו נעדר מהדיור המוגן, הבוס שלו נוחת עליו בהפתעה ולופת ולא מרפה, מהדסק שלו בעבודה צריכים אותו דחוף למרות שהוא בכלל בחופש, אחותו עם הקטעים שלה ודעתה המפוזרת, עיתונאי מתעלק עליו עם כל מיני שאלות מוזרות ומפחידות, הילדים חולים, אשתו המעצבנת והבלתי נסבלת מנג'סת. כמה אפשר.
והרגע האחד שסיכמתי בחמש שורות פרוש על לא מעט עמודים, וכתוב כל כך יפה, ואתה מרגיש שאתה זה יונתן ובא לך לצרוח, חלאס! תרדו ממני! פאק פאק פאק!

אלון עשה דרך יפה, ולטעמי גם נכונה וחכמה, מכתיבת ביקורות על ספרים, לכתיבת סיפורים ועד לכתיבת ספר. לא כל אחד יכול וגם לא צריך לעשות אותה. אלון כן. גם השם שהוא נתן לספר, "באוויר" הוא כל כך אמורפי אבל גם כל כך עוצמתי ורב משמעות. על העטיפה אני דווקא לא משתגעת.
הספר של אלון יצא לאור בתקופת כתיבה לא טובה מבחינתי. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים, אולי ארבע, לאורך השנים, והמילים פשוט לא באו לי. גם עכשיו זו ערבוביה, אבל זה לא חדש אצלי. מגיע לספר יותר, אבל זה מה שהצלחתי. אני לא טובה בהסתכלות רוחבית, במבט על, בסיכומים, בניסיון להבין "למה התכוון המשורר". אני בדרך כלל נתפסת לאיזה פרט, קטן או לא קטן, שולי או לא שולי, וחופרת.
בגלל זה האיחור הלא אופנתי בכתיבה שלי על הספר. זשל"ב אפילו חשד שנתתי לספר חמישה כוכבים כברירת מחדל עוד לפני שקראתי אותו, אז לא. פשוט לא כתבתי עליו.

יש משהו שלא אהבתי בספר וחרה לי מאוד, וזה שבזה אחר זה הגיעו דימויים ואזכורים של בעלי חיים בהקשרים של עוול והתעללות. והם הכאיבו לי נורא. אם רציתי שאלון יהיה סוג של הרמן קוך שחומל על בעלי חיים בכתיבתו (ונראה לי שגם בחייו) אז לפחות לדידי הוא לא היה.
ציד לווייתנים
תרנגולות ערופות ראש
חמור נפץ
חתול שלכד יונה
ציד איילים
ציפור תועה בחדר
חתולים מיוחמים
הצייד תפס את הזאב
דרסת גור של לברדור

ויש לי ליהוק ליונתן.
אם זה ישראלי אז ברור מהרגע הראשון מעל לכל ספק וזה לא נתון לוויכוחים ודיונים שזה תומר קאפון.
ואם זה אמריקאי אז ריאן גוסלינג. הוא אמנם קצת מבוגר מדי אבל נבוא לקראתו.

תודה, אלון אלפרט, שכתבת ספר. אתה סופר א"א. מחכה כבר לספר הבא.

התחלתי ולכן אסיים. בדיסוננס.
זהירות, קאלט לפניך. אין זה משקף את דעתה של המצטטת והינו סאטירה בלבד.
"לכבוד מערכת הארץ. אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול, מה זה, לעזאזל, ציונות?"


ואנקדוטה קטנה, שיצאה ממש ממש במקרה, עוד לפני הדיסוננס הקוגנטיבי.
אני אוהבת להשתעשע בגימטריה לפעמים. כל מה שאתה מחפש נכנס למאגר וזה מדהים מה אנשים מחפשים.
אז כתבתי "באוויר אלון אלפרט" ויצא אנטי ציונות.

(וגם: אדם רגיש וחכם, אהבה אושר ויופי, אוהב בריות, אין לי סיבה לחיות, אפליקציה לאנדרואיד, בלינוקס זה לא היה קורה, דאורייתא, דרדס על גראס, והייתי להם לאלוהים, והחכם בעת ההיא ידום, מבדיל בין קודש לחול, מנדעבושקס, משעמם לי מאוד מאוד, ספרים זה מעניין, שיא אישי, שנה סבירה)


# גילוי נאות לבקשת חלק מהקהל #
אלון אלפרט הוא חבר בסימניה מזה שנים רבות, ובעשר השנים האחרונות נחשפתי לביקורות שלו ולסיפורים שלו באתר.
רציתי וחיכיתי שהוא יכתוב ספר ואני מאוד שמחה שהוא כתב.

#
לא יודעת למה צפיתי. בטוח שלא ציפיתי להישאב לספר ישראלי על שב"כניק, דתל"ש, שחוק ושפוף, שעתידו מאחוריו. אחד כזה שלמרות שגודל וחונך פה, לא למד להתנהג כמו שמצופה מגבר ישראלי. כלומר לא לשתוק למי שמתגרה בך, תמיד להפגין ביטחון, לדעת מצויין מה "צריכים" לעשות במקרה ביטחוני ולחלק עצות כשיש משבר.

יונתן הנ"ל נשוי. יש פה תיאור מדוייק של חיי נישואים בשלב בו יש יותר מטלות והתחייבויות מאשר אמצעים, הרבה יותר עייפות מכוחות. בזוג הזה יש צד חזק צדקני ומוסרי, בטוח בזכותו לדרוש דרישות מהצד השני וצד חלש שמה שמניע אותו הוא הימנעות מעימותים והרגשה של "לא מספיק טוב". תיאור החיים היומיומיים במשפחה הזו הם מהטובים שקראתי, כולל בספרים המוקדשים לנושא משפחה. זה נועד לגרום לקורא להזדהות עם יונתן, קצת לרחם עליו וקצת לבוז לו, מה שקרה גם לקורא(ת).

הרבה מהדמויות בספר מאופיינות נפלא. כל דמות מקבלת את המקום הראוי לה, בקולה הייחודי. וזו עוד הפתעה שהיתה לי, כשציפיתי שסיפור העלילה יתגבר על הסיפור הפנימי של הדמויות. כל דמויות הגברים - הן לא רבות אבל הן הרוב בסיפור - מאופיינות ומתאימות למקומן בסיפור. דמויות הנשים פחות מרשימות. הן מתוארות "מבחוץ". כלומר, הסופר חד-עין ומיטיב לתאר אבל אינו מצליח "ללכוד" את דמויות הנשים מבפנים ומסתפק בתיאורים חיצוניים של התנהגות ואמירות.

והסיפור? ריתק אותי. הוא מצליח להניע את גלגליו ולשמור על המתח גם בעמודים הרבים של דיונים מופשטים על טוב ורע, פחדנות או גבורה. התיאורים משדרים אמינות רבה, נראים כאילו הגיעו ממקום של היכרות אישית על מה שעושים ואיך מדברים שב"כניקים, בימים ולילות הארוכים שהם מנסים למנוע קטסטרופה. עולמם צר כעולם נמלה וממוקד בחשד ובחשודים ולא מצליח להבחין בתמונה הגדולה. האמת? אני בספק אם זו באמת התנסות אישית וחושבת שמדובר בדמיון מאד מוצלח, שמסוגל לשכנע את הקורא שמדובר בחווייה אישית.

נהניתי מהספר. סלחתי לו על פגמים שאת חלקם ציינתי, לא בגלל היכרותי (הוירטואלית, כמובן) את הסופר, אלא כי היתרונות עלו על החסרונות והשלם היה טוב מסך חלקיו. והסוף שלו הוא מופת של צדק הכרחי מתוך כֵּאוס. יש גם "הסוף שאחרי הסוף" שהיה מיותר בעיני והייתי מעדיפה לדמיין לבד. הוא שידר לי אמינות, נגע בדברים שצריך לגעת בהם. עקף בזהירות פחים מסוכנים (בכל זאת ספר שצריך להימכר) ובנוסף - יש לו שם דו משמעי מוצלח מאד. באופן כללי - אפשר בקלות להשתכנע שהוא אינו ספר ביכורים. שאפו.

הספר מתחיל בתיאור מצחיק שכל מי שהפך להורה מכיר. את הרגע בו התינוק עם החבילה בטיטול שכוב על משטח החתלה ופתאום ההורה מגלה שנגמרו המגבונים. ההורה בדילמה. מצד אחד הטוסיק מלוכלך ואי אפשר להרים על הידיים. מצד שני אסור להשאיר תינוק ולו לרגע על משטח החתלה. והרגע הזה בו אתה מנסה לעשות שפגאט או קפיצה באוויר להגיע לשקית מגבונים שתלוייה על הדלת או רחוקה ממך יוצר מצב קומי שאיך שלא מסתכלים על זה זהו רגע שגורם לחיוך גדול ומביך.

ועם התחלה כזאת יפה הספר פשוט רץ ומרגש ולא משנה על איזה אי בודד תקראו אותו. בהמשך תהיה גם חזרה בזמן אל סטוץ מימי הצבא וחיסונים ל - 15 חיילים שגרמו לא מעט בעיות בספר והזכירו לי את ניסוי הקורונה הגדול של ימינו.

בזמן הקריאה חייבים להתמסר לספר ולהיות קשובים אליו כיוון שאם לא, מפספסים את הפואנטה והמסרים של יונתן כהנוב.
שהוא "האנטי גיבור" ההרואי בעלילה, שלרגע הפך להיות כמו חבר טוב ל 380 עמודים. ליבי יצא אליו. אפשר לדבר אתו על הכל והוא יבין.
אפשר גם אם תרצו לשתות אתו ויסקי זול או קיאנטי יקר ולעוף אתו גבוה מעל אורות מרצדים ברומא ולבכות אתו על בגידות ויחסים ועניינים של הלב. אפשר גם להתפקע אתו מצחוק הורס על הביקור אצל רופא שיניים שהחדיר מחט פעמיים ושהמחט לא חדרה לשום בשר והתעקמה לה בדרך. או על "דחקות" מכמירות לב על אביו החולה בשיטיון.

זהו ספר שיש בו הכל מהכל ולכן מאתגר להיכנס אליו. זה התחיל במחבלים ואז שהידים ותוך כדי הורות ויחסים וילדים ושיטיון וצבא.
והכל דחוס כמו בשוקולד טוב, או, כמו בחיים. בסוף זה קרה, נתפסתי והתאהבתי. כיוון שהדבר היפה ביותר בספר הוא כמות ההפתעות שהקורא חווה ולא מאמין שקורא אותם כולל הריפרור הקטן שהזכיר לי את אוסטר שאני אוהבת. ואמרתי לעצמי תוך כדי קריאה : "אלון הבן אלף מוכשר כל כך שהביא לי ממתק כמו ביצת קינדר משובחת מלאת הפתעות" וכל כך נהניתי מהספר לא יכולתי להוריד אותו מהיד אחרי שנשאבתי אליו.

לאורך הספר קסם אמיתי מתרחש כי בכל עמוד שמסיימים עלולים למצוא עצמנו בהרפתקה אחרת שגורמת לנו לשקשק מפחד עם ערסים ברומא , או, למות מצחוק כשיונתן יוצא לזרוק את הפח ב 2 לפנות בוקר בגרביים ופוגש בחבורת נערים חצופה ונכנס לקטטה. או משברון לב כשנעמי אשתו של... ישנה ובוכה בסלון. לא אומר אם הדברים מסתדרים בעלילה. אבל מה שחשוב שנבין וגם יוני כהנוב הבין שתמיד האחריות על החיים היא עלינו בלבד ואי אפשר להאשים בה אחרים. כיוון שלאורך כל הספר יש פקפוק פנימי גדול כמה הוא באמת טוב. כמה הוא בעל טוב, אדם טוב, אבא טוב... מה לקח מההורים , מה הוא נותן לילדים ומה יישאר בסוף.

ברגע של צלילות אביו אמר לו: "לא שואלים לָמָּה, אלא לְמָה, לשם מה, לאיזו תכלית, לָמָּה היא שאלה שלעולם אין עליה תשובה".

מעבר ליחסים הבין אישיים בספר ולמשברים שצצים בחיים. העלילה נעה בד בבד עם המצב הבטחוני המורכב בארץ, יש תיאור של הפחד הלא ידוע מאיזה אירוע שיפיל אותנו לרצפה. תיאור של האנשים מאחורי הקלעים שיעשו הכל בשביל המדינה. השמירה הקפדנית במעברי הגבול, בימיי זיכרון, בימיי השואה ובטקסים. יש גם את ההבט הזה בספר כמו מבט על על המצב והלחץ התמידי שאנו חיים פה במדינה שכל הזמן מנסים לפגוע בה.
הספר כאמור נוגע לכולנו ושם פרוג'קטור ענק על היחסים שלנו עם עצמנו ועם כל העולם מולנו. מביא זוויות של כעס מתפרץ, בכי בלתי נשלט, כמה אנחנו מתקפלים כמו נמושות בעת משברים בחיים האישיים. או עד כמה אנחנו גיבורים ונלחמים על הטוב בחיינו ומודים עליו. או שלפעמים שוקעים בתרדמת ההתקרבנות העצמית. מאוד קשה שלא להזדהות עם הספר ולאהוב אותו כפי שאנו אוהבים את עצמנו כי הוא עלינו. כי גם אנחנו כולנו כאלה מורכבים. לא כולנו מדמיינים אפוקליפסות אבל בהחלט מורכבים.

היה קטע מרגש שהקראתי לבן זוגי על יחסים בספר כי ידעתי שהוא יזדהה במידית מנקודת המבט של הגיבור שמאוד היה חשוב לו להסביר עצמו, שנבין את הצד שלו. הוא אהב את הקטע כמובן!. הרי יחסים זה תמיד דבר מסובך ואלון הלוואי שלא היה בעולם דבר כזה שנקרא פנקס וכולנו יכולנו להכיל אחד את השני לנצח. אין מי צודק, יש צוות וחייבים לעבוד ביחד.

לגבי ספויילרים - גם אם סיפרתי קצת זה עדיין כלום כי אי אפשר לשייך אותם לתמונה השלמה הכוללת בספר. כל הפרטים בסקירה הם משולים לקצה קרחון
בלי לראות ממש את כולו.

תודה אלון זה ספר נפלא ואתה כותב בחסד אמיתי. (דרך אגב ליהקתי את מייקל מהסידרה "30 ומשהו" ליונתן כהנוב, זה פשוט הסתדר לי).

אזהרת ספוילרים!

שבחים רבים ניתן לחלוק לרומן הנפלא הזה, החל מהתיאור הרגיש של התמודדות עם משבר בחיי הנישואין ועם הורה מזדקן חולה אלצהיימר (נושאים כה נדושים שמוכיחים שוב שלא חשוב ה"מה" כי אם ה"איך"), וכלה בשילוב פנטזיית מתח מרתקת, מותחת וישראלית מאוד, בעלילה.

אבל מה שכבש אותי יותר מכל היה דמותו של יונתן כהנוב, הגיבור המקסים ביותר שפגשתי זה זמן רב. "גיבור" כתבתי, ולשלושה מובנים כיוונתי: גיבור כדמות מרכזית בעלילה, גיבור במובן של אמיץ ובעל תעוזה וגיבור במובן של מי שניחן בכוחות על. אז נכון, הוא מסוגל לתלוש אצבעות אנושיות (בררר...) משל היו אצבעות קינדר, הוא מסוגל לקפל ולקמט מספריים מברזל כאילו היו עטיפת נייר הקינדר, כשסמיטריילר מתנגש בו הוא נותר ללא שריטה - אעפ"י שהרכב נמעך כמו עטיפת הקינדר המושלכת לפח (חלאס כבר עם הקינדר שלך, מסמר) והוא מסוגל לרחף כמו בלון (אבל לא צהוב, מרוקן מאוויר ומשמחה).
אבל בתוך הגוף הסופרמני הזה פועם עדיין לב אנושי, עתיר חולשות וקשיים ולבטים ומגרעות. אנושיות שעומדת בסתירה, כביכול, להילת הזוהר שאופפת את דמות גיבור העל. כי סופרמן לא היה טומן ראשו בחול (תרתי משמע) לנוכח התנהגות כעורה של איזו גסת רוח על שפת הים, לא היה מתפרק לרסיסים לנוכח בגידת אשתו ולא היה מפגין חוסר אסרטיביות משווע בעבודה (ומחוצה לה).
אז כן סופרמן או לא סופרמן? לדעתי, סופר-דופר. כיוון שכוח העל האמיתי הוא לא להציל את העולם מכוחות האופל, אלא להתעלות מעל חולשותינו האנושיות, שמאיימות לא פעם לקבור אותנו תחתיהן. ובזה יונתן מצטיין. ואולי גם להציל צלחת נופלת, שבריר שנייה לפני התרסקותה, אפילו שהחברים בשב"כ, הנוכחים בחדר, לא מבחינים במעשה ההירואי הזה.
איש מקסים הוא יונתן, ולמעשה אין שום פלא בכך, שכן מדובר בבבואתו הספרותית של אלון שלנו.

תקראו את הספר הזה. הוא פנינה ספרותית נדירה.

****






'אלון' בגימטריה זה 87.

80 בגימטריה זו האות פ׳.

7 בגימטריה זו האות ז׳.

ביחד, יוצא 'פז'.

המילה הנרדפת לפז היא 'חלום'.

לאלון היה חלום לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור, והנה הוא התגשם, אלון כתב ספר והוציא אותו לאור.

לאלון גם היה חלום בלילה, ולפי מה ששמעתי, החלום הזה קרם עור וגידים והפך בעצם לספר הזה עליו אני סוקר כעת.

ואכן, הספר הזה הוא ממש כמו חלום.

יותר נכון, כמו הזיה אחת גדולה: פיגועים, חיסונים, סרטן, הורות וזוגיות, כוחות על ועל טבעי, אבא מבוגר עם דמנציה, תינוקת שעושה קקי בטיטול...

הכל כמו סלט אחד גדול של טעמים, שלפעמים כמו בסלט, כל המרכיבים והטעמים שלהם מתחלקים שווה בשווה בלשון ולא מרגישים טעם ספציפי בצורה חזקה. יש הכל מהכל. לטוב ולרע.

אבל כתיבה אחת יפה, עושה קצת סדר בכל הבלאגן. כתיבה שהיינו רגילים לראות כאן באתר. כתיבה עם נוכחות והמון אמירה.

מה שכן, גם בכתיבה יש לפעמים סלט: לפעמים, למשל בקטעים על יונתן ואשתו נעמי והילדים שלהם, המתארים את הווי מערכת היחסים שלהם ואת ההירהורים של יונתן בנוגע לכך, השפה היא במשלב לשוני גבוה עם תיאורים יפים, תיאורי מחשבות ודימויים. ולפעמים, בקטעים של המוסד, היכן שהקריירה של יונתן נמצאת, השפה היא יותר שפה "סחית", בין חברים כזאת, אולי כיאה לסיטואציה. קצת מוזר היה לי כל העסק הזה, אבל ייאמר לזכותו שנוצר פה מיני ז'אנר חדש, דבר שלא רואים בהרבה ספרים.

ואפרופו כתיבה לא אחידה, גם השימוש במילה "זין" בספר (כמו למשל במשפט "עמד לו הזין"), שמגיעה מיד אחרי רצף של כתיבה בשפה גבוהה ואיכותית, היה די צורם. כאילו, חסר שמות? פין, איבר המין הגברי, הצינור שבין הרגליים, החבר שלמטה, הקטנצ'יק, המה שמו (או במילים אחרות: "האיבר הזה שאין לנקוב בשמו"...) - בקיצור, לא חסרים שמות אפשריים במקום המילה זין. אלון אף היה יכול להשתמש בסימן המוכר והמפורסם שלו שהוא כל כך אוהב להוסיף בתחילת ובסוף כל ביקורת שהוא כותב, והסימן הזה הוא: **** (כלומר, ארבע כוכביות. ארבע כוכביות שאומרות את כל מה שאנחנו רוצים להגיד, אבל השתיקה יפה להם).

התחברתי לדמותו של יונתן, אשר חושף בפני הקוראים את התמודדותו עם שלל נושאים שצצים בחייו, בצורה שקל היה לי באופן אישי להתחבר מכל מני סיבות. ההבנה הזו, שלצד הדברים הטובים הרבים בלהיות גבר, בעל או אבא, יש גם דברים פחות קלים, כמו השילוב של הקריירה התובענית והעומס עם ניהול חיי הזוגיות וההורות, והציפיות המסויימות והגבוהות למדי שיש לאנשים מסביבנו וכל הבקשות והנידנודים שלהם כלפינו. הזדהיתי עם הרצון שלו לקצת שקט ושלווה, אחרי כל הדברים שנופלים עליו אחד אחרי השני. הזדהיתי עם הרצון שלו לחיות חיים פשוטים וצנועים, העיקר שלא יהיה כאב ראש.

עם זאת, הדמות שלו והדמות של אשתו נעמי, ובעצם רוב הדמויות בספר, די הזכירו לי את דמויות הגברים ודמויות הנשים בספרים של אשכול נבו. ישראלים מדי, שבלוניים מדי. מי שקרא את הספר הזה ואת הספרים של נבו, וודאי יקלוט שיש בהשוואה הזו משהו.

עוד משהו שהזכירו לי הדמויות בספר - או יותר מדויק, דמות אחת, דמותו של יונתן - זה את אלון עצמו. לא יודע, איך שראיתי את אלון מתנסח באתר, ככה גם מתנסחת הדמות הראשית בספר שלו. אותה כתיבה שמתורגמת לאותה צורת מחשבה. לא הצלחתי בחלק גדול מהפעמים להפריד בין הדמות לסופר, והרגשתי שלדמות אין אופי וסיגנון משלה, כאילו מדובר בנשמה תאומה של אלון ממש, וזה קצת היה מוזר. עם זאת, מי שלא מכיר את אתר סימניה ואת אלון, לא ישים לב לפרטים הקטנים האלה.

סיפור העלילה עצמו היה די מוזר, אבל מעניין. כמו לראות את הסרט "חולית" מבלי שקראת את הספר (מה שאכן עשיתי). לא תמיד מובן וברור לגמרי ולפעמים לא ברורה כל כך הפואנטה שלו ואיך החיסונים והפיגוע והתעופה ויחסים בין בני זוג וכל זה מתקשרים אחד לשני (בכל זאת, נוצר בעקבות חלום בלילה), אבל משהו בו למרות הכל מושך אותך להמשיך לצפות (כלומר, לקרוא), כמו מן חלום כזה שלא מצליחים להתעורר ממנו, אז כל שנותר הוא לשקוע עמוק יותר בחלום ולהמתין בסבלנות לרגע ההתעוררות (כלומר, לרגע שבו כל הפיסות יתחברו והסיפור יתחיל להתחבר).

עם זאת, לא תמיד הוא מצליח להמריא מבחינה עלילתית למקסימום המצופה, בין היתר בגלל הקפיצות בין קווי עלילה שונים ומקבילים, וגם בגלל ההתעסקות בדברים שגרתיים ורגילים יותר, כמו יחסים בין דמויות, בין אם זה בין יונתן לאשתו ולילדיו או בין יונתן לאבא שלו או בין יונתן לאנשים במוסד - דבר שהיה עשוי בצורה טובה בהחלט, אך השפיע במקצת על רמת המתח מסיפור הפיגוע והעל טבעי והחיסונים, מכיוון שהספר התחלק בין כמה קווי עלילות וסגנונות והסיפור לא הרגיש לי אחיד, כאילו אלון לא ידע במה להתרכז יותר ובמה פחות, אז החליט קצת מזה וקצת מזה. מה שכן, היו רגעי מתח בספר הכתובים היטב, פשוט לא באופן עלילתי רציף אלא רק בקטעים ובחלקים, בגלל מה שציינתי קודם לכן. רק לקראת הסוף, כשהחלקים מתחילים להתחבר, הסיפור נהיה אחיד ומסודר יותר. אגב, הספר הזה חולק את אותו הז'אנר עם הספרים של יואב בלום - שילוב של ריאליזם עם דמיון - אך בעיניי הספר הזה עשוי טוב יותר מהספרים של בלום, אשר את רובם הגדול למעט הקבוע היחידי שהיה חמוד, כלל לא סימפטתי.

סיפור החיסונים והשפעתם הוסיף עניין לספר, וגם קצת פחד ומסתורין, כי הוא אכן סיפור מעורר פחד ויראה והרבה שאלות. עם זאת, בשלב מסויים, כשנכנס כל החלק של העל טבעי וכוחות העל, זה הרגיש לי טיפה מוזר ומוגזם, אבל לא נורא, המוח שלי גמיש ומסוגל להתמודד. סיפור הפיגועים והמחבלים, בניגוד לסיפור החיסונים, הרגיש לי מאוד שגרתי ומציאותי, לא פלא שכן זוהי מציאות מוכרת לנו לחלוטין. היה לטעמי חסר ייחוד בדמותו של ח'אלד, הדמות שלו הרגישה לי כמו דמות סטריאוטיפית של מחבל ממוצע, אבל אולי זה נובע בגלל הרצון של כותב הספר לתאר את המציאות המוכרת לנו בצורה מדויקת ככל האפשר (אגב, משהו בדמות של ח'אלד הזכירה לי את דמויות המחבלים בספר "לבד בתיאטרון המוות").

לסיום, אם אני צריך לסכם את הספר בכמה מילים, אז: מוזר ומשונה אך גם מיוחד. כתוב מאוד יפה, ובשפה גבוהה (לפחות במרבית הזמן). קריא וזורם, דבר המחפה על הקצב העלילתי האיטי הדי מפוזר והסבלני למדי. דמויות שבלוניות וללא עומק מיוחד, אך דמות ראשית אחת שאף על פי שהיא לא דמות מושלמת דווקא הפגיעות שבה וחוסר השלמות שלה, דמות האנטי-גיבור (באופן אירוני, יש לציין, כפי שמגלים הקוראים עם התקדמות העלילה) גרמו לי להתחבר אליה בצורה מסוימת.

נ.ב - אלון, תודה רבה על ההקדשה. אני רוצה להחמיא לך גם על העיצוב היפהפה שתואם את אווירת המסתורין והקדרות בספר. אגב, יש לי שאלה על החלום שממנו צמח הספר - מה היה במקור בחלום? כלומר, בלי כל הפרטים שהתווספו אחר כך בעת הכתיבה? ועוד שאלה: תכתוב עוד ספר? על מה הוא יהיה? כי נראה שדחסת כל כך הרבה לספר הזה, שאני לא יודע איזה עוד דברים נותר לדחוס לספר הבא שתכתוב. אמתין בסבלנות... בכל אופן, כל הכבוד על יצירת הספר, אני שמח בשמחתך!

הערה: במשך רוב הקריאה, הספר היה ספר של 4 כוכבים, לא יותר מזה. ממש לקראת הסוף, כל החלקים החלו להתחבר והסיפור נהיה מהודק יותר וגם הקצב עלה, וגם היה קטע עצוב שנגע בי וחדר אליי, ולאחריו גם אמירה כואבת שלא מעט ישראלים נאלצים להשלים איתה. ופתאום, משום מקום, הופיעה אצלי התלבטות קלה בין 4 ל-5 כוכבים. לבסוף החלטתי שלא לדרג אותו, גם בשל ההתלבטות לגבי הדירוג שלו (בכל זאת, ברוב הקריאה הספר הרגיש לי 4 כוכבים, והיו בו גם כמה פגמים קלים בנוסף) וגם בשל ההבנה שאולי עצם העובדה שאלון הוא מאתר סימניה, השפיעה במקצת, באופן פסיכולוגי בתת מודע בתוך הראש שלי, על הדעה שלי על הספר (כך שיכול להיות שאם לא היה מהאתר, אולי הייתי פחות נהנה מהספר ופחות קורא בריכוז רב כל מילה או בכלל מסוקרן לקרוא אותו מלכתחילה, אני לא יודע, יכול להיות קצת משוחד מאנשים שהם פעילים באתר ומוציאים ספר), אז אבחר להיות הפעם נייטרלי ולא לדרג כי זה יהיה כאב ראש רציני. בכל אופן, כך או כך, הספר בהחלט מומלץ לקריאה!



****


ללא ספק, הספר הזה ארס אותי.

לא, מורי, אין צורך להעיר לי בפרטי על שגיאת הכתיב. זו לא טעות, זה מכוון. הרס ב-א', לא ב-ה'.

את הספר הזה אזכור יותר מהכל בשל סיבה אחת מסוימת.

והיא, שבאמצעותו הצעתי לסקאוט אירוסין - הצעה מקורית ויצירתית, אשר קשורה למקום שבו הכרנו ולצורה שבה הכרנו. ספרים הם מה שחיברו בינינו ויצרו את הקשר הזה מלכתחילה, כלומר האתר הזה, אז אין יותר סמלי מזה! ובמקרה כשהחלטתי להציע וקניתי טבעת, הספר הזה יצא לאור...

עכשיו, אני הולך להשאיר אתכם סקרנים, ואתן לכם לחכות לסקירה של סקאוט על הספר, שם תוכל היא בעצמה לפרט בהרחבה על איך כל זה קרה, ומה כבר יכול להיות רומנטי בהצעת נישואים שיש בה ספר (רמז: רומנטי בשביל אנשים כמונו שנמצאים באתר סימניה...).

אם אתם ממש לא יכולים להתאפק, תוכלו לשאול אותה בתגובות, ואם היא תרצה היא תענה לכם.

(אגב, במקור היא זו שהייתה אמורה לקרוא את הספר לפניי, והיא אכן עשתה זאת, אך בשלב מסויים היא עברה לספרים אחרים כי המבחר היה כה גדול והספר הוא פחות הסגנון שלה. בסופו של דבר סוכם שאני אקרא אותו, ואז אספר לה אם בכל זאת מומלץ ושווה להמשיך לקרוא אחרי העמוד שבו היא עצרה. אז את התשובה לשאלה אכתוב לך עכשיו, סקאוט יקרה: לדעתי כן שווה להמשיך לקרוא ולתת לו הזדמנות נוספת כי אני חושב שבסוף העניינים לאט לאט מתחברים וזה דורש סבלנות אבל בסופו של דבר זה יכול להשתלם. אבל לא מובטח כלל שדעתך תשתנה, כי לא כל אחד יתחבר אליו באותה רמה, אבל למה לא לנסות, הרי גם ככה הספר לא הולך לשום מקום ונשאר אצלך בבית).


את הביקורת הזו אני בוחר להקדיש לך, סקאוט, בהמון אהבה.
כולי תקווה שנהיה חסינים לבעיות בזוגיות. שהפרפרים אשר בבטן שלנו יעופו בתוך הבטן גם אחרי שנים רבות של נישואים. שנהיה אנשים בריאים ונחלה רק אחד על השנייה. שהקשר שלנו לא ייפגע, גם אם הוא יקבל כמה מכות ושריטות בדרך. שהקשר שלנו לא יתפוצץ ושאף סכין לא תצליח לחתוך את הקשר הזה. שלא נשכח אחד את השנייה לעולם, גם כשנהיה מאוד מבוגרים והזיכרון ייחלש מטבעו.
כרגע חתונה זה רק מושג שמסתובב לו באוויר, אך כולי תקווה שביום מן הימים החתונה שלנו תצא לאור.







****

אני מוכרח להודות בכנות שרכשתי את הספר בתקווה שאוכל לפרגן לסופר שכתב אותו, שכפי שאתם יודעים הוא חבר סימניה אבל הצרה ואני אשתדל לומר את דבריי תוך מיזעור נזקים, בלי ספויילרים לכל מי שינסה לקרוא אותו ובעיקר לאלון אלפרט.

אני מחפש את המילים, ומרגיש כמו אחד השופטים בתחרות מאסטר שף. אני לא רוצה לתפלסף ולהישמע כמו אייל שני. האמת שקטנותי אבל אני קורא לא מעט ספרים ומקרה כזה עוד לא קרה לי עד היום.

מילא התמונה הראשונה של הספר לא מצאה חן בעיניי, חשבתי שזו רק ההתחלה אבל העלילה של הספר שחשבתי שהיא חתרה למטרה מסויימת התהפכה לה באמצע, בהגזמה של מעבר מג'אנר ספרותי אחד לאחר ואני שואל את עצמי לעזאזל איפה החיים שאומרים שיש תמיד קמצוץ ממנה מכל מה שסופר כותב, בעיקר שבספר הזה העובדה הזאת מוזכרת בגב הספר.

בשורה תחתונה אני בא ממשפחה שכולה, כמובן שזכותו של כל סופר לעשות את העולה על רוחו אבל במה שאני כותב אני לא מנסה להוסיף עוד כאב על כאב. הספר השאיר לי מועקה שהובילה אותי להחלטה, למרות שקניתי אותו במחיר מלא, להשאיר אותו באחת מספריות הרחוב שלא רחוקה מביתי. אני מבקר בה בתדירות גבוה יחסית ולמחרת כשביקרתי בה ראיתי שמישהו כבר לקח את הספר. כולי תקווה שיהיו שיהנו ממנו, ואם בכל זאת הייתי שופט במאסטר שף הלוואי שיכולתי לומר לאלון משהו כמו שהוא אולי שכח את הספר הזה יותר מדי זמן בתנור.

לא נורא אלון, עם כל האמור לעיל אין ספק שאתה יודע לכתוב. אני מקווה שתמשיך לכתוב עוד ספרים. אני מבטיח לנסות ולקרוא גם את הבאים.

במסגרת קורס שאני עושה בעבודה הייתי צריכה להכין מצגת ולהציג את עצמי בפני שאר משתתפי הקורס.
כשהגעתי לשקף שעוסק בהיילייטס של הקריירה שלי והכישורים המקצועיים שלי, תקף אותי שיתוק. נראה שכל משתתפי הקורס חוץ ממני עשו כל כך הרבה, החליפו תעסוקה, למדו עוד ועוד טכנולוגיות, אספו יכולות מקצועיות ואני? מה כבר יש לי לספר על עצמי, מה בעצם עשיתי ב-17 שנה האחרונות? איך אציג את השקף הזה כשהוא ריק ועלוב?
בשלב הזה גייסתי לעזרתי את בעלי וצפיתי נדהמת איך המטלות השגרתיות שעשיתי במהלך 17 שנה מיתרגמות בהינף מקלדת לניסיון מקצועי ארוך שממלא את כל הטור ולשלל יכולות וכישורים שנראו... די מרשימים.
רגע, ניסיתי לעצור אותו, אבל זה לא בדיוק ככה, ואת זה אני לא יכולה לכתוב, והנקודה הזאת היא קצת הגזמה וההוא בעצם לא רלוונטי, וזה וההוא ומה פתאום…
נו מה את חושבת, צחק בעלי, שכל המציגים הקודמים עם הרשימות הארוכות הם מומחים מספר 1 בכל דבר שרשמו על עצמם? כולם מייפים קצת, כולם מנפחים טיפה, זה חלק מהמשחק…

הרבה מאיתנו, אלו שלא ניחנו בכשרון יוצא דופן או בתועפות של בטחון עצמי חיים ככה: מנסים להתאים את עצמנו כל הזמן לכותרות הרשמיות שמגדירות אותנו, לקורות החיים המיופים שלנו. אנחנו כמעט, אנחנו בערך, אנחנו ליד. עמוק בפנים לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו פשוט… לא.

***

יונתן גיבור הספר "באוויר" הוא גם קצת כזה: הוא איש שב"כ, וזה מעלה לנו לראש כל מיני דימויים ישראליים מצ'ואיסטיים שהכותרת הזאת אמורה להביא איתה, אבל יונתן לא באמת מתאים לכותרת הזאת. כלומר, הוא עובד בשב"כ, ועושה את העבודה שלו לא רע, אבל מי ציפה שמתחת הכותרת הזאת יסתתר בעצם גיבור דוד-גרוסמני שכזה, אפרורי ובינוני, עייף ומרוט, כזה שלא מצליח, למרות הרקע הבטחוני העשיר, להפוך לדמות הצבר האולטימטיבי והגלותיות (מגובה בעבר הדתי) כל הזמן נושפת בעורפו. הוא גיבור שמעורר אמפתיה, רחמים ולפעמים רוגז כי תתאפס על עצמך בן אדם, מה נסגר, אלה החיים שלך, תעוף עליהם!
(אוקיי, אולי לא עצה מוצלחת)

זה לא מיוחד ליונתן, כמובן. הוא עצמו מבין את זה כשמתחת לפוזה ראוותנית של אמריקאי קשוח שיושב לידו במסעדה מתגלה האדם שמסתכל מסביב, נואש להבין אם הרושם שהשאיר על הסביבה תואם את התדמית שהוא מנסה לטפח. מאחוריה, גם הוא כמו רובנו, כנראה לא כל כך בטוח בעצמו ובהתאמה שלו לאותה תדמית נוצצת.
או בהמשך, כשתומר הכוכב העולה שעומד להחליף את יונתן בתפקידו נכשל ברגע האמת ולא מצליח להיכנס לנעליים הגדולות מדי שביכולת שלו לנעול אותן הוא ניפנף עד אותו רגע.
החלק הראשון של הספר המתבוסס בעליבות ובהתפוררות של חיי הנישואים האפרוריים והבינוניים בפני עצמם של יונתן ונעמי היה לי קשה לקריאה. הוא כתוב היטב, משכנע, ודווקא בגלל זה מדכדך כל כך. לולא זה היה הספר של אלון אולי הייתי נכנעת למוח שלי שצרח שהוא רוצה אסקפיזם עכשייייייייו
אבל המשכתי.
החלק השני של הספר, עוד צריך לחשוש מספוילרים או שכולם כבר קראו? הופך את הספר הזה מספר ריאליסטי שמתבוסס בכל האפור והעלוב למשהו אחר לגמרי. החלק הזה מותח עד הקצה את המתח הזה שבין התדמית לבין מי שאני בפנים, ואת ההתמודדות עם חוסר ההתאמה והצרימה התמידית שמצפצפת לנו באוזניים ומאיימת לשתק אותנו.
זה כמובן גם החלק המותח יותר של הספר, זה שמשאיר אותך צמוד אליו עד העמוד האחרון מקווה לקתרזיס, להפי אנד, שכולנו יודעים שלא יכול להתקיים בעולם האפור משחור שהספר מתאר.

***

היה כיף ומשמח לקרוא את הספר הזה, לראות איך הכתיבה השנונה, העשירה והמדוייקת של אלון שכולנו מכירים מתרחבת והופכת לספר, לדמויות, לסיפור.
לסיום אני הולכת להגיד משהו קצת לא הוגן, כי אין לי שום בסיס לומר את זה חוץ מהכתיבה של אלון פה במשך השנים, אבל תחושת הבטן שלי היתה שהאפרוריות שעולה מהספר היא קצת הרחקת עדות, ניסיון לא ליפול למלכודת האוטוביוגרפיה שספר ביכורים עלול ליפול אליה.
זאת לא ביקורת: זה עובד מצויין ומדכדך בדיוק כמו שזה אמור, אבל אני קצת מקווה שהדמויות בספר הבא של אלון יזכו לחיים טיפה פחות אפרוריים ופושרים, חיים שיש בהם יותר צבע, חיות, יופי וכאב.
אבל בעיקר אני מקווה שנראה בקרוב את הספר הבא.

אלון אלפרט הוא בעל אוסף דימויים אינסופי. פעם אמרו על אמזון שהוא מוציא (האתר) 270 משאיות סמי-טריילר של ספרים כל יום לדואר. הבנתם את הדימוי והקשרו? לאלפרט יכולת תיאורית מרשימה כשהוא בא לתאר החתלת תינוק, פתיחת חזייה של מאהבת לרגע ונאום הנישא כלפי אשתו הפנקסנית של הגיבור כשהוא עומד על שלו.
וכך, הספר מכיל פרקים עמוסי דימויים ותיאורים המסתכמים בנושא בן שורה-שתיים. הקורא לא רוצה לפספס משהו בר-חשיבות וקורא הלאה והלאה עד שעוברים לאחר ניסיון מה (מר?) למוד "אלה תולדות", הספר הפנומנלי הזה, שמה לעשות היה אף הוא עמוס תיאורים ארכניים ולימד את הקורא לקרוא את המשפט הראשון והאחרון בפסקה כדי להשאר בעניינים ולחסוך זמן קריאה. בסוף היה די לקרוא רק את השורה הראשונה...
אם גם ניקח בחשבון שהעימוד בספר החסיר שתיים-שלוש שורות בכל דף והגופן גדול מהרגיל, בספר בעל עימוד מקובל היינו מקבלים כמה עשרות עמודים פחות. האם אני מנסה לומר שניתן לסכם את ספרו של אלון אלפרט בדף מסרים מקובל, משהו בגודל חצי דקת הקראה מול הערוצים המסחריים, שממילא אינם עתירי זמן בין הפרסומות?
ואחרי הקיטורים, על מה הספר? יונתן כהנוב הוא איש שב"כ, מאלה המכירים כל סימטה ועגת כל שכונה בחברון, אבל מתקשה איכשהו להתנהל בחיים. לאחר אותו מקרה החתלה דלעיל, הוזמן יונתן כהנוב לנהל אירוע מתגלגל של פיגוע אפשרי. אחרי לילה ללא שינה, אבל עד שנכנס פנימה לחמ"ל, תומר אחד כבר החל בניהול המעשי, ומשום מקום מצניחים על כהנוב את הבשורה כי מתפנה לו משרה אחרת. במילים אחרות, להפוך מאיש שטח לאיש מקלדת. זה מלווה בהצעת חופשה תוך כדי פיגועי שרשרת במרכז ההומה של ירושלים עד שייכנס לתפקיד הבא. בחופשה מגיע פיגוע אחר מצד נעמי, האשה של, המביעה תרעומת עליו, על הסכמתו לקידום לא קידום, על היותו סמרטוט, ועוד מן המשובחים שיש, ולא רק בעבודה. ועכשיו דימוי: גראוצ'ו מרקס, הקומיקאי הנודע, אמר פעם "אינני רוצה להיות חבר במועדון אשר יסכים לקבל אותי כחבר". אם נעמי הסכימה להתחתן עם הסמרטוט הנודע כהנוב, מה זה אומר עליה? על מה היא בעצם מלינה?
כשיוני חוזר מהחופשה, בה נודע לו היותו מכבד רצפות דה לה שמאטע, הוא כנראה עומד לאבד את משפחתו, עבודתו, אבל גם אביו הלך לאיבוד, פשוט יצא מבית האבות ונעלם. צרות באות בשלשות. מזל שכך הן גם הולכות. אבל זה עוד כלום ממה שחבר מהעבר, ניר, אדם שכבר אינו מופיע כפעיל בחיים, מה שזה לא יאמר, ברשומות השב"כ, שב ומופיע בחייו. מה שיש לו לומר לידידנו כהנוב מעיף אותו באוויר, תרתי משמע. שניהם עברו בעברם, יחד עם עוד רבים, טיפול נגד אנתרקס, חיסון, בלשון מכובסת. רבים הלכו לעולמם מהחיסון, בדיוק כמו מחיסון הקורונה. יש דברים שלא משתנים. מי שנותר חי, זכה כנראה למתת משונה. וכל זאת תחת השם המכובס בטחון המדינה. נכנס אנתרקס, התחיל עקצוץ ברגליים והסיפור עף, נכנס להילוך גבוה כשקוואסמה החברוני מאיים להפוך את טכסי יום הזיכרון לטקס שאיש לא ישכח במהרה, אם יוותר בחיים. על ההיוותרות בחיים מונה (גם) ידידנו כהנוב. המחבלים לא קולטים מהיכן העונש בא להם. רמז: מלמעלה.
אלון אלפרט חדש בשטח מספרי הסיפורים, אבל לא כשל, כמדומה, באף אבן נגף. הסיפור זורם, מאיץ היכן שצריך, השפה מצויינת וטבעית לגמרי, בלי גליצ'ים מביכים הכה אופייניים לכותבים בישראל.
סופר נולד בישראל. שאפו.

אני כמעט בטוחה שיונתן כהנוב הוא מזל מאזניים. סתם, האמת שאין לי מושג במזלות, אבל עם כמות ההתלבטויות של כהנוב בינו לבין עצמו בטח המזל הזה קשור בו באיזשהו אופן.

הכי קשה לכתוב ביקורת כנה על ספר של אדם שמכירים גם אם באופן וירטואלי. אם לא אהבת, אז יש שלוש אופציות: אפשר לכתוב את כל האמת בפרצוף, אם אין לך משהו טוב להגיד פשוט להמנע מלכתוב או לנסות בכל הכח למצוא דברים שחיבבתי בו. אם חושבים שהספר מצויין והוא פסגת הספרות אפשר כמובן לשפוך אינסוף שבחים, אבל מה עושים אם אוהבים, אבל יש דברים שמעצבנים? איך כותבים מבלי להעליב? אז במקרה הזה אני בדיוק בדילמה. מצד אחד אהבתי מאוד את הספר. הוא לא בסוגה שאני קוראת, אני מתרחקת מפנטזיה כמו מאש ועדיין הצלחתי להנות ממנו ולסיים תוך יומיים את הקריאה על חשבון שעות שינה המעטות ממילא שעומדות לרשותי. מצד שני, היו דברים שפגעו בהנאה וחלקם ממשכים לעצבן אותי גם אחרי שסיימתי את הספר.

היו ויהיו כאן הרבה ביקורות על הספר הזה, אז אין לדעתי צורך לפרט יותר מדי על העלילה, לכן אקצר.

אז קודם כל שאפו לאלון על השפה הקולחת, על עלילה מעניינת, על ההצלחה לשלב את הפנטזיה בתוך ריאליזם בוטה כמעט, בפרצוף ממש. הדמות של יונתן מצליחה לגעת, אני מרגישה שאני ממש מכירה את הבן אדם, שפגשתי אותו בחיים האמיתיים על לבטיו ופחדיו והגיגיו על משמעות החיים ועל מקומו בתוך משהו גדול יותר. הבעיה מבחינתי הם דמויות המשנה. אז אחת מדמויות המשנה כתובה נהדר - חאלד. אני מודה שלפעמים רציתי שהוא יהיה הגיבור הראשי, הוא ממש משכנע ועל אף היותו "הנבל האולטימטיבי" הוא דווקא מצליח לגעת. מצד שני, דמותה של נעמי, האישה היחידה שנמצאת בכל ענן הטסטוסטורון, כתובה בעיניי בצורה לא משכנעת, מעט שטוחה ובלתי הגיונית. גם סיפור היחסים בין יונתן ונעמי מתחיל הצורה הגיונית ונגמר בצורה הגיונית, אבל באמצע הוא פשוט לא מסתדר. גם דמותו של אבידור לא הייתה מספיק משכנעת מבחינתי. לא הבנתי את הרקע שלו, מה מניע אותו באמת. בעיניי בתוך אחד המונולוגים הארוכים שלו על משמעות החיים והתכנית האלוהים, שיתן מעט יותר רקע על עצמו.

אז בסך הכל נהנתי מקריאת הספר הזה, הוא היה זורם ומהנה וגרם לי לחשוב לא מעט. עד כדי כך נהנתי שקניתי אותו בדיגיטלי ומתכננת לקנות גם עותק קשיח שיהיה אצלי בספרייה, כי לשם נכנסים רק ספרים נבחרים.