ספר מתח וריגול טוב, בעיקר לילדים ונוער.
בקצרה - הספר מספר על נועם, גיא ורועי, שלושה נערים שלומדים בבית ספר ומקבלים הצעה להשתתף במשלחת לאו"ם. מתברר שבעצם חנן מהמוסד מגייס אותם בשביל שיעזרו לו במבצע במנהטן במטרה למצוא את התוכניות של אבו בשיר - ראש ארגון טרור עולמי. למה דווקא הם? כי גיא מבין מאוד במחשבים, נועם טובה בלהרכיב דברים, ולרועי יש כוח פיזי - מה שנחוץ למבצע.

היה מאוד מעניין, נהנתי לקרוא, ובביקורת זו אכתוב כמה דברים לדעתי.
אחד, הייתה בעיית אמינות קלה לאורך הספר. הרגיש לי ספר לילדים על ילדים שלא באמת מבינים את המשמעות של הפעולות שלהם ואת הסכנה, לפעמים הרגיש לי שהאומץ שלהם מגיע מטמטום (והם אמורים להיות חכמים).
דבר נוסף – אופיר, נער מבית הספר, מצטייר כמעצבן אבל הוא סך הכל היה די נחמד בהמשך, הרגשתי שהדמות שלו השתנתה לטובה, ואז ההתנהגות של הדמויות הראשיות כלפיו הציקה לי לפעמים.
החלק השני של הספר, המבצע, הרגיש לי קצת מוזר עם לוגיקה קצת מוזרה שמסתמכת על מזל. פחות ממה שציפיתי לו.

החלק השלישי היה מאוד מעניין, אבל הספר איבד את קו העלילה שהיה לו ועבר למשהו אחר, שמצד אחד הוסיף מתח ומצד שני הרגיש שהסיפור המקורי ננטש והפתרון הסופי היה מהיר.
עדיין אהבתי את הספר ואני מתכנן לקרוא את כל הספרים בסדרה.

התחברתי לדמויות – דרך אגב, השמות שלהם מאוד נפוצים, ובשביל שדמות תהיה ייחודית בדרך כלל נותנים לה שם לא ממש נפוץ – אז כאן מצד אחד הרגיש פחות טוב עניין השמות, ומצד שני קל יותר להתחבר אליהם כי זה נותן תחושה ריאליסטית כי אלה שמות שנפוצים בארץ.

הדברים הקטנים האלה שהציקו לי קצת מרגישים לי קטנוניים, ועדיין היה לי חשוב לכתוב ביקורת כנה על הספר – הוא בהחלט טוב, עם קצת ילדותיות (בכל זאת, ספר לילדים ונוער צעיר) וקצת חוסר אמינות, אבל מה שחשוב זה שהספר סוחף ומותח, והיו מצבים שלא ידעתי איך הדמויות ייצאו מהם, היה אקשן, היה פחד. הרעיון לספרים ממש טוב ואני כבר רוצה לקרוא את הספרים הבאים. מאוד מומלץ לנוער צעיר שרוצה לקרוא על ריגול!

"מסכת הכסף" הוא הספר הרביעי בסדרת "מגיסטריום" ואולי הטוב ביותר! לדעתי לפחות.
מאוד אהבתי את הספר. אני חושב שהעלילה הייתה מפותחת יותר מהספרים הקודמים, והייתה בנייה טובה יותר של האירועים לאורכו.

הספר הזה גרם לי יותר לאהוב את סדרת הספרים מכמה סיבות: הייתי מחובר יותר לדמויות. אחרי שקוראים מעל 600 עמודים, כבר אי אפשר שלא לאהוב את הדמויות שמתבגרות ועוברות מסע פיזי ונפשי ארוך, ככה שאני מאמין שבקריאה חוזרת אני יותר אהנה. כמו כן, בספר הזה דברים יותר התחברו לי והרגיש לי שיש יותר היגיון. לדוגמה, קודם אני לא הבנתי איך ייתכן שקאל הוא רשע, וסוף סוף יש מודעות לזה בעלילה.
גם הספר הזה גרם לי להתגעגע לתקופה העלילתית של השלושה הקודמים – מה שאומר שהוא גרם לי להרגיש. להרגיש אהבה. וזה מה שאני הכי אוהב בקריאת ספרים – שהם לא סתם בשבילי.
כמו שכבר ציינתי, אני חושב שבספר הזה העלילה יותר התקדמה והתפתחה, גם מבחינת הקונספט של הסדרה: כעת האויבים הם ברורים, יש יותר משחק בין טובים לרעים, שינויים ותהפוכות, שקרים, בגידות, סודות, וההכנה לשיא שיהיה בספר האחרון.

* מכאן ספוילרים *

הספר נפתח כשקאל בכלא (גאוני!), וממשיך עם מבצע החילוץ שלו משם של טמרה. אנסטסיה, אמו של קונסטנטין, תופסת ומביאה אותם אל הטירה של מאסטר ג'וזף הרע כביכול, שנמצאת על אי. לכל אורך הספר קאל לא נמצא במגיסטריום, בית הספר לקסמים, וזה טוב כי ככה הדמיון להארי פוטר הולך ומתרחק ככל שהסדרה מתקדמת.

בסוף "מפתח הארד" גילו שקאל הוא בעצם איכשהו קונסטנטין מאדן הרשע וכלאו אותו, וארון מת. זה היה הלם. ולא רק לי, אלא לכל הקוראים. יצא לי טוב שכבר היה לי את ההמשך בבית (ולא הייתי צריך לחכות שהוא ייצא או שיהיה לי אותו), ולא יכולתי להתאפק – פתחתי את "מסכת הכסף" ודילגתי לאמצע הספר לראות אם ארון חי שם.
התשובה היא כן. ארון בחיים. קאל החזיר אותו לחיים בספר הרביעי. איזו הקלה, נכון?
אז זהו, שלא. ארון מת בסוף הרביעי. הוא החזיר לקאל את החתיכה מהנשמה שלו שקאל השתמש בה כדי להחיות אותו. זה עצוב, נכון, אבל למען האמת אני די מרוצה מכך. זה גרם לי להרגיש געגועים, זאת התפתחות עלילתית שגורמת לעניין, וגם הספר הופך להיות פחות ילדותי.

עכשיו אני אדבר על טמרה. אני לא בטוח מה אני חושב עליה. היא כאילו חמודה, אבל היא בגדה בקאל כבר כמה פעמים. גם אם היא פועלת כי זאת הדרך הנכונה, זה עדיין כואב. וזה לא נגמר פה – היא וקאל התאהבו והם זוג. מעניין מאוד מה יקרה בהמשך.
הדמות הראשית השלישית (שנמצאת על הכריכה בצד ימין, וזה לא ארון שהופיע על הכריכה באמצע בספר הראשון) היא ג'ספר, ו-וואו כמה שאני מת על הדמות הזאת. הוא כאילו דמות רעה אל קאל ומעצבנת, אם כי לדעתי הוא בסך הכל חמוד ומשעשע – ותראו אותו על הכריכה עם חולצה עם ציור של סוס (זה מתקשר לסיפור, כי כשהגיע לטירה של מאסטר ג'וזף החדר שלו היה מלא בפריטים של סוסים).

כמו תמיד היו הרפתקאות, מתח, אקשן, מסתורין, והפעם הוסיפו עוד קצת רומנטיקה ואפילו היו נגיעות של אימה. היה מאוד מפתיע שארון רצח את מאסטר ג'וזף, והייתה הרגשה שהסיפור תכף נגמר – אלא שאז אלכס עלה לשלטון, והוא האויב האמיתי החדש. באחרית דבר הוא רוכב על מפלצת, מה שמצויר בכריכה של הספר החמישי והאחרון, ואני כבר במתח לקרוא על המלחמה הגדולה של הקוסמים, ולדעת מה יהיה גורלו של קאל, רע או טוב, ואם בכלל טוב הוא רע.

אני מופתע שאין ביקורת על הספר הזה באתר. הולי בלק וקסנדרה קלייר הן סופרות מאוד מצליחות ומפורסמות בארץ ובעולם בז'אנר הפנטזיה לנוער, והן משתפות פעולה בסדרת ספרים שמזכירה את הארי פוטר – אז איך אפשר לא לאהוב?

מאוד נהניתי לקרוא את "מפתח הארד", הספר השלישי בסדרת "מגיסטריום" המספר על שנת הלימודים השלישית של קאל, ארון וטמרה בבית הספר לקסמים מתחת לאדמה.
כבר בהתחלה יש רצח, כך שברור שיש אויב במגיסטריום שירדוף את קאל השנה. לא יודעים מי זה, אבל יש כל מיני רמזים לאורך השנה כך שקאל, ארון וטמרה מנסים למצוא את זהותו כדי לדעת ממי להישמר. האם הם יצליחו או ייכשלו וימותו? (טוב, סביר להניח שלא ימותו כי יש גם ספרים 4-5, אבל עדיין אף אחד לא מבטיח לנו סוף טוב).

כדאי לקרוא. זו לא ביקורת ארוכה כי נמנעתי מלכתוב כאן ספוילרים, אז אין הרבה מה לכתוב על הספר בלי להיכנס לרבדים בעלילה. ולא נכנסתי אליהם כי אני מניח שיעדיפו לקרוא אותו בלי ספוילרים.

הספר מזכיר את הארי פוטר. כל פרק מזכיר לי ספר אחר בסדרה, וברור שהולי בלק וקסנדרה קלייר שאבו השראה משם ומ"חיות הפלא והיכן למצוא אותן". אבל עדיין, ספר טוב. אהבתי את ההרפתקאות, המתח והמסתורין.

הדמויות מתפתחות ומתבגרות. נאמר שקאל גבה משנה שעברה וזה תיאור שטוב לדמיין אותו, כי זה מעיד על שנה מתקדמת יותר בחיים שלהם גם מבחינה חיצונית.
ג'ספר, חבר של קאל ללימודים, הוא דמות מעניינת, כי הוא לא טוב אבל גם לא רע. אהבתי אותו, ההתנהגות שלו חמודה ומצחיקה. דווקא לא ממש התחברתי לטמרה, בניגוד להרמיוני, והן על אותה משבצת מבחינת סגנון הדמות.

אני אוהב שהעלילה מתפתחת, הסדרה נבנית יותר ומורכבת יותר, כך שרוצים להמשיך לספרים הבאים ויש סקרנות איך הכל ייגמר.
הסוף הפתיע אותי. שווה להמשיך לקרוא כדי להגיע לסוף, כי כבר תרצו להמשיך ישר לרביעי.
והשמידו (זאב המחמד של קאל) חמוד.

״יד הנחושת״ הוא השני בסדרת ״מגיסטריום״, ההמשך של ״מבחן הברזל״. מי שקרא את הראשון ואהב, אין סיבה לא להמשיך לשני. מי שלא קרא, יקרא סקירה על הראשון.
לכן, ספוילר לספר הראשון.

קאל גילה שהוא האויב עצמו. והבעיה הכי גדולה שלי עם הספר - זה שזה לא הגיוני. איך יכול להיות שהוא רע אם הוא מרגיש רגיל? הוא לא עושה דברים רעים, הוא לא רוצה להיות רע, ובכל זאת איכשהו הנשמה של קונסטנטין מאדן הרשע בתוכו. לקראת הסוף אז הוא באמת עשה כאוס מבלי להתכוון, וכנראה זאת הכוונה לכך שהאויב בתוכו, שהרשע עלול להתפרץ מבלי שליטה.
אבל עדיין, כל הספר כתוב שזה לא קאל האמיתי. אז איך יכול להיות שהוא מרגיש כמו קאל האמיתי? אין על זה תשובה. עדיין, לפחות. אולי נבין את זה בספרים הבאים.

בעיה נוספת היא שהרגיש כאילו כבר קראתי את הספר (ולא קראתי, ברור) - זה פשוט עוד מאותו דבר: ילד בבית ספר לקסמים, יש לו חבר וחברה שהם הטובים, חיית מחמד זאב, יוצאים להרפתקאות כדי להשיג משהו - הפעם, את יד הנחושת - כפפת האלקהסט נגנבה וצריך להחזיר אותה לפני שישתמשו בה לרעה. מזכיר את אבן החכמים. מזכיר את הארי פוטר. ההרפתקאות הזכירו את פרסי ג’קסון.
הטוויסט שקאל הוא הרע זה מה שהופך את ״מגיסטריום״ לשונה מכל שאר הספרים בז’אנר, אבל גם זה פשוט עדיין לא ברור.

אבל למרות הכל, אני מת על הספרים בסגנון הזה. אני לא מחפש חידושים כשאני ניגש לקרוא סדרה כזאת. זה האזור הבטוח שלי עם הספרים, שאני אוהב מאוד לא משנה מה אני אקרא.
למי שלא ממש מתחבר לסגנון הזה, אין לכם סיבה לקרוא. כבר עדיף את הארי פוטר ופרסי ג’קסון, הקלאסיקות האמיתיות. הרבה ספרי פנטזיה אחרים לקחו מהם השראה, ומי שלא מחפש משהו שדומה לזה, עדיף לקרוא את ״המקור״.

הספרים בסדרה לא ארוכים (עד 250 עמודים) ואין סיבה להוסיף יותר: אין פירוט יתר והעלילה מתקדמת בקצב טוב. זה נחמד ומזכיר לי את הקוסם מארץ עוץ - בסגנון ספרי הילדים המעולים האלה שמעניינים אותך בכל רגע בלי ״למרוח״ סתם על פני מאות עמודים. יש לזה יתרונות: יותר קליל ומהנה לקריאה, יותר סוחף ומעניין, עלילה קוהרנטית בלי התפצלות לקווי עלילה משניים וזה הופך את הסיפור לפשוט וברור יותר. כמובן שיש גם יתרונות לספרים ארוכים.

אז כפי שכבר ציינתי, זה הסגנון שאני אוהב, ולכן אני מעגל ל-4 כוכבים - כי ברור שאמשיך לבאים אחריו ואני אתגעגע לקאל, ארון וטמרה במגיסטריום, בית הספר לקוסמים שאגב הוא מתחת לאדמה (הנה עוד חידוש).

דמיינו את עצמכם נכנסים לעולם דמיוני בסגנון ימי הביניים, איפה שאין קורונה אבל יש חרבות, כשאתם נמצאים בארמון מלכותי עם נסיכים ונסיכות, ויחד איתם מנסים להציל את הממלכה מידי מלך אכזר. תדמיינו שאתם יוצאים להרפתקאות ביערות וברחובות, מחפשים יהלומים, מטיילים בין יבשות בעולם הזה… וגם יכולים לעבור בין הדמויות, לחוות מסעות של אחרים ונקודות מבט שונות, עם מתח ויופי וקסם… וכל זה בלי סכנה! כן כן, אתם לא בסכנה. כי זה בדמיון. מי שנראה לו מרתק, ממליץ לקרוא את ״נפילת הממלכות״.

הספר השלישי בסדרה לא מאכזב. גם הפעם יש מתח, הרפתקאות, מורדים, סכנות ורגעים מפתיעים ועוצרי נשימה - זאת הסדרה היחידה שבאמת עצרתי את נשמתי מההלם בקטעים מסוימים.
דמות חדשה ומעניינת בשם פליקס מצטרפת לעלילה - הוא חובר לג’ונאס המורד ויוצא איתו להציל את ליסנדרה שנשבתה בכלא. במקביל, קליאו ממשיכה לתמרן את לוסיה בשביל למצוא את גבישי הקסם לפני שהמלך ימצא אותם. מאגנוס ממשיך בלבטיו, מתנדנד בין הטוב לרע. ואם זה לא מספיק, שני אחים מיבשת קראשיה מגיעים ויוצרים בלאגן, בזמן שניק חושב עליהם כאופציה לבעלי ברית.

זה ספר שהתעלה על כל הציפיות שהיו לי ממנו. קראתי את הראשון והשני מזמן ולא התפניתי לקרוא את השלישי למרות שחיכיתי לו, ואני שמח שסוף סוף קראתי, כי הסדרה הולכת ומשתפרת. אחריו יש עוד שלושה ספרים, אז אין סוף בספר הזה וכדי לדעת מה יקרה צריך להמשיך לבאים.

חבל שהפונט וגודל הספר המודפס הציקו לי בזמן הקריאה ונאלצתי לעבור לקרוא דיגיטלי כדי שיהיה לי נוח.
גם לא ברור למה קוראים לספר רדת החשכה וזה קצת מבאס אותי כי הסתקרנתי. חוץ מזה ספר טוב בדיוק בסגנון שאני אוהב.

הרוקי מורקמי, כמה דובר על הסופר המפורסם הזה. מסקרנות, וגם כי רציתי לקרוא כמה סיפורים ולא ספר ארוך עם עלילה אחת, קראתי את גברים ללא נשים החדש שיצא.
לא לטעמי. על אף שהתעניינתי בספר, התאכזבתי.

קובץ של 7 סיפורים לא קשורים זה לזה שמה שמשותף בין כולם הוא שיש גבר וחסרה לו האישה שאהב.
הרגיש לי שהסיפורים ספרותיים מדי והם לא בגובה העיניים לקורא הממוצע מבחינת הסאבטקסט, מה הסופר רוצה שנבין? לדוגמה: מישהי שחושבת שבגלגול הקודם היא הייתה צמדאי (סוג של דג, אל תראו תמונה בגוגל). איך אמורים להבין את המסר בזה?
עוד משהו - לרוב הסיפורים, אולי לכולם, לא הייתה פואנטה וכאילו הם נקטעו באמצע. זה הציק, כי אני קורא ומחכה לדעת מה השיא - ולפתע מתחיל הסיפור הבא.
עוד משהו שלא היה לטעמי הוא שהיו דברים מטרידים לפעמים בחלק מהסיפורים: נחשים, איש שמתעורר בלי לזכור או להבין מה זה החיים (לא מבין מילים, לא זוכר איך להתלבש ולא יודע כלום).

אני אסכם - גם הסיפורים ריקים מתוכן, גם בלי פואנטה, גם חוזרים על עצמם (גבר בלי אישה שמרגיש חסר חיים), גם לא ברור מה המטאפורות (אני מניח שיש ולא הבנתי, אבל אולי אין) וגם מטריד. לא הבנתי מה המסר, או שבכלל אין ואז מיותר לקרוא. כי הסיפורים לכשעצמם - פשוט ריק. כל מיני רעיונות שעלו לסופר בראש ולא ידע איך לפתח אותם.
לסיכום, ממליץ לא לקרוא.

למה בכל זאת 2 כוכבים ולא אחד? כי הכתיבה שלו טובה מבחינת ניסוח ושימוש במילים. היה משהו שגרם לי לרצות לקרוא עוד ולא להפסיק. גם עניין אותי תמיד מה יהיה הסיפור הבא - ובאחד הסיפורים נקודת המבט הייתה של הסופר, זה מיוחד שהוא עצמו חלק מהסיפור.
בגלל סגנון הכתיבה הישיר, הבוטה, הספרותי, הבועט, אני מתכוון לקרוא בעתיד ספר אחר של מורקמי. על פי סיפורים קצרים אני עדיין לא אשפוט סופר מצליח.

הספר הזה טוב בגלל שהוא גרם לי ממש לאהוב את סדרת הספרים. כובל הנשמות הוא הרביעי בסדרה, שממשיך את מסעו של קלן במדבר. אבל הפעם, הוא שומע על מקדש ההבנה - מקדש של נזירים בעלי הצל האפל. בתחילה הוא חושב שכנראה תהיה שם תרופה לצל האפל, אלא שעד מהרה הוא מגלה שכל מה שחשב יכול להשתנות בכל רגע.

פריוס לא נמצאת בספר, והיא הייתה חסרה, אבל לגמרי הצליח להיות מעניין בלעדיה. היה ניסיון לפצות על זה בכך שקלן מדמיין לעצמו מה היא הייתה אומרת אם הייתה נמצאת לידו. אבל עדיין לא ברור אם היא תהיה בהמשך או שנפרדנו ממנה.
היה מתח, קטעים מפתיעים, כתיבה קלילה וכיפית שיוצרת הזדהות עם הגיבור. ובכל זאת…

הספר הזה לא הכי טוב שיש, למרות שהוא בול הטעם שלי בספרים. אבל מרגיש לי שזה גם היופי שלו. מה שייחודי בו, כמו הבינוניות של קלן.
עדיין הכתיבה לפעמים לא ברורה (יכול להיות שזה התרגום, אבל כנראה זה צורת הכתיבה של הסופר), ובמהלך הקריאה החלטתי מתישהו לחזור 50 עמודים אחורה ולקרוא אותם שוב כדי לוודא שהבנתי הכל.
הקסם בסדרה הזאת לא ממש ברור. אומרים קסם נשימה, גחלת, דם… אבל יש מישהו שקרא ויכול להסביר מה כל קסם עושה? לא נראה לי. אין פירוט על זה, אולי רק בפעמים שזה נחוץ - מה שכאילו אומר שההמצאה הזאת הייתה באותו רגע ולא ידענו על האפשרות הזאת מראש.

אבל שלא תבינו אותי לא נכון - מאוד אהבתי את הספר! העלילה הייתה ממש מעניינת, הדמות של קלן הייתה מפותחת הרבה יותר ממקודם, הסיפור נהיה ארוך יותר מה שגורם לו להיות מושך יותר ובלתי נשכח מבחינתי. אני חושב שבכל ספר אני אמצא קצת פגמים שיפריעו לי מלחשוב שהוא מושלם, כי אין דבר כזה מושלם. ספר וסגנון כתיבה לא יכול למצוא חן בעיני כולם לכל אורכו.
נהנתי מהספר? כן. קלע הכשף היא אחת מסדרות הפנטזיה האהובות עליי? חד משמעית. אז מגיע לקלן 5 כוכבים כי אין על הדמות שלו וההרפתקאות שלו, והפרקים המהירים שנותנים לנו הרבה סצנות ולא רוצים שייגמר… טוב, מינוס אחד בכל זאת בגלל כל השאר (שזה דברים קטנים שלא לגמרי מובנים מדי פעם ולא אכתוב כי זה ספוילר).

לדעתי בקריאה חוזרת אפילו אהנה יותר, כי אני כבר אדע מה יקרה ואז אוכל לקשר בין האירועים ולהבין את המורכבויות שיש לפעמים. למשל, כשקראתי את הראשון בסדרה - התקשיתי להבין את הסגנון. ואם אחזור ואקרא את הראשון שוב, אני כבר אבין הכל (כמו בסדרה משחקי הכס. לפעמים יותר כיף בצפייה חוזרת).

לסיכום: מחפשים ספר פנטזיה לנוער בוגר (אבל לא רק) עם קלפי קסם וגיבור כובש? תקראו את קלע הכשף, מבלי לבוא עם ציפיות בשמיים.

יש ספרים שכאילו מרגיש שנועדו בשביל שיהיה לנו כיף לקרוא אותם. זה מה שיש לי להגיד על ספרי "כראמל".

כמה בני נוער בתוך טירה דמיונית עם חתול מדבר ומצחיק, מסתורין, הרפתקאות, ומזימה שמתכננות המרושעות שהכרנו בספר הקודם. גברת בלום וסיסיליה טולין רוצות נקמה! גול מקבל מכתבים ממעריצה אלמונית, מתחיל ללמוד פסנתר עם מורה מוזרה ביותר, וכראמל משתגע.
מי זאת המעריצה האלמונית? מה קרה לכראמל, והאם הוא יחזור לעצמו ואיך? מי זאת המורה המשונה לפסנתר? ומה הרעות זוממות? כדאי לקרוא את הספר.

מתאים במיוחד לילדים ונוער צעיר, אבל אני לא אוהב להגדיר ספרים לקהל יעד מסוים, אז כל מי שחושב שיהנה מהספר כדאי לקרוא! עובדה שאני קורא, בן 19, ואהבתי מאוד.
כמו כן יש כמה ציורי קומיקס שהופכים את הספר למבדר יותר, אלה קטעי מעבר קלילים בין הפרקים וסוחפים את הקורא לפרק הבא, לא רק כי רוצים לדעת מה יקרה – אלא כי גם מעניין מה הקטע הציורי המצחיק הבא.

מאוד אהבתי את שמות הפרקים – זה תמיד מעניין, משונה בקטע טוב והומוריסטי. זה עוד משהו שנותן אווירה ואת הסגנון המהנה של הספר. לדוגמה: "פרק שישי, ובו יסופר על סבתא של דוד של אבא של סבא-רבא של בטהובן, ועל סבא של דודה של אמא של סבתא-רבתא של ביזה, ועל נערה מיוחדת מסין עם כלב פאג מעצבן". הייתי חייב להכניס את שם הפרק לביקורת! זה כמובן שם קיצוני יותר משאר הכותרות. ובכל זאת, הנה עוד אחד: "פרק רביעי, ובו יסופר על מעקב מסוכן, על מוצץ נעלם, על שלושה כלבים ועל שקית ביסקוויטים מעופפת". באמת אפשר לא לקרוא את הפרק אחרי הכותרת הזאת?! (יש 20 פרקים, כל פרק בממוצע 10 עמודים).

יש ריגול, מתח, הספר עשיר בדמיון ובהומור... אין עוד מה להגיד, פשוט ספר ממש כיף! ללא ספק אמשיך לקרוא את כל הספרים בסדרה. כל דבר נוסף שאגיד יגרור ספוילר ולכן אמנע. אני כבר במתח מה מחכה לי בספר השלישי! ואתם, כל אוהבי הכיף והשמחה (כולנו כאלה, לא?), רוצו לקרוא. מומלץ בתור ספר מעבר בין שני ספרים "רציניים" וכבדים. בין אם קוראים ספר כבד מבחינה עלילתית או בין אם הספר כבד פיזית מבחינת מספר העמודים - כראמל יהיה שם בין לבין בשביל לתת את ההפסקה שלפעמים זקוקים לה.

למרות שזה לא מסוג הספרים שאני בדרך כלל קורא, וכנראה בגלל שאני לא קורא כאלה, התעניינתי מאוד.

ספר מיוחד. ברנדס מפרשת חלקים מהתנ״ך בצורה שונה, ודרך זאת אנו מגלים את השינוי שעבר אלוהים מההתחלה. הרבה דמויות בתנ״ך שינו את אלוהים, אבל 7 דמויות שינו אותו משמעותית:
חוה, קין, נח, אברהם, משה, אליהו ויונה.
כל אחד גרם לשינוי אחר. בזכותם אלוהים התבגר, וברנדס מגיעה למסקנה שאם לא היו קורים השינויים - אולי אפילו לא היינו בחיים היום.

כמובן לא אספר מה עבר אלוהים עם כל אחת מהדמויות כי זה יהרוס לכם את הקריאה.
אבל יש לציין שאלוהים בספר הזה הוא שונה מאלוהים שאנחנו מכירים. יש לו צדדים אנושיים (או מה שאומר במילים אחרות שאנחנו מבינים שקיבלנו חלק מתכונותיו), יש לו רצונות ומחשבות וזה מה שהיה מעניין לחשוב עליו.
יחד עם זאת הרבה דברים לא ברורים. מי שרוצה לקרוא כדאי שיידע לפני - לפעמים נצא עם יותר שאלות מתשובות.

אהבתי שהספר כתוב בשפה ידידותית, ברנדס ממש ההפך ממתנשאת מעלינו, היא מסבירה בהיגיון ובפירוט, וזה מוסיף הנאה. כאילו הרגיש שהקורא נמצא יחד עם הכותבת ואנחנו חוקרים ביחד את התנ״ך - ולא ספר פירושים משעמם.

הכי אהבתי את שני הפרקים הראשונים, על חוה ועל קין, שהיו מעניינים במיוחד.
בכל זאת, שלושה דברים פחות חיוביים על הספר לדעתי:
האחד, אני לא יודע אם אפשר להבין לגמרי את כל מה שכתוב. למשל לא את כל הפרק על אליהו הבנתי, אולי כי לא זכרתי מה היה הסיפור שלו, ואולי כי בטעות לא קראתי ממש בריכוז, ואולי מסיבה אחרת. בכל מקרה כדאי לפני הקריאה לדעת את הסיפורים על הדמויות שמוזכרות.
הדבר השני הוא שלפעמים יש פירושים של פרשנים אחרים וציטוטים מהתנ״ך שלא היה להם הסבר פשוט אחר כך, אז לי היה קצת מסובך להבין למה הכוונה.
הדבר השלישי הקטן הוא שסגנון הכתיבה הוא משפטים קצרים, ולעיתים קצרים מאוד - רק מילה בודדת. לפעמים זה קצת הציק, אבל יכול להיות שזה רק לי ואחרים פחות ישימו לב.

מומלץ לכל מי שמתעניין לחשוב על חלקים מהתנ״ך בזווית שונה, וכל מי שרוצה לחשוב על אלוהים של התנ״ך, בלי קשר אם הוא מאמין/לא מאמין, דתי/חילוני (וברנדס כתבה את זה בהקדמה). אז תהנו מהקריאה ומהמחשבות המעניינות שהספר מעלה!