נקודת החוזק הבולטת ברומן היפה הזה היא יכולת הכתיבה של מיכאל באמפתיה מלאה על ערביי ישראל.
ונדייק: דווקא ערבים נוצרים.
אני משער שב-1987, שנת יציאת הספר לאור, זה היה חידוש לא קטן (ומבחינת מיכאל עצמו - המשך מגמה שהוא עצמו החל בה ברומן "חסות"). ומה נאמר היום?
הודא היא ערביה נוצרית, בת חיפה, רווקה שמתקרבת לגיל שלושים. היא בחורה לא יפה אבל למזלה יש לה עיניים ירוקות ויפות שקיבלה בירושה מסבה.
היא ואחותה מרי, היפה ממנה בהרבה, הנועזת והאמיצה ממנה, גרות בואדי ניסנאס עם אימא אלמנה ועם סבא, אבא של אבא שנפטר.
זו משפחה מוחלשת בהקשר הפנים-ערבי, ולא רק מפני שהם אינם מוסלמים. ללא מפרנס ראשי וללא ראש משפחה סמכותי, מעמד המשפחה חלש ופגיע.
בעל הבית, ערבי מוסלמי גס רוח ובריון, מבקר אותם לעתים קרובות, מעליב ופוגע, מאיים וממתיק שפתיים, והחמור מכל - מעוניין במרי היפה עבור בנו בעל האופי המקסים לא פחות ממנו.
הישועה צומחת ממקום לא צפוי. מתברר שהשכן החדש, אף הוא שוכר דירה מבעל הבית הבריון, הוא יהודי, עולה חדש מרוסיה, בחור חזק מאד פיזית, נטול מורא ותסביכים ובעל היגיון בריא, והוא מישהו שאפשר לסמוך עליו בעת צרה.
כנגד כל היגיון סביר, סיפור אהבה צנוע ויפה צומח בינו ובין הודא.
אירועים שונים, ובהם הלחימה בלבנון בתחילת שנות ה-80', מאיימים על משפחתן של הודא ומרי ועל סיפור האהבה השברירי של הודא.
זו לא הפעם הראשונה שסמי מיכאל כותב בפירוט רב, מתוך היכרות ואמפתיה כמעט "מבפנים", על החברה הערבית בישראל.
אבל מסתבר מהקריאה גם ב"חסות" וגם ברומן הזה שמיכאל ביקורתי ומסויג מהנורמות בחברה הערבית המוסלמית.
בעיניי זו עמדה אמיצה. מיכאל הוא אדם ישר וכתיבתו גם היא.
זהו רומן ישראלי ותיק למדי ומוכר מאד, לכן לא אכביר מילים.
בסך הכל נהניתי להמשיך את היכרותי עם ספריו של מיכאל.
למתעניינים אני ממליץ מאד לנסות ולהשיג את הרומן הראשון והחזק שלו "שווים ושווים יותר" (על חבלי הקליטה במעברה וכו'), כדאי לקרוא גם את "חסות" המעניין שמתרחש אף הוא בחיפה, בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
על "חופן של ערפל" אני לא ממליץ, לצערי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
