****





טוב, ספר שכותרתו ״מנהרות״... לא בדיוק האסקפיזם האולטימטיבי, הא?
אנא האמינו לי כשאני כותב שלא הקדשתי לשם הספר מחשבה מעמיקה כמעט בכלל, ולקחתי אותו מהספרייה רק בגלל שהייתי סקרן לקרוא אותו, גם כי אני מכיר את <mark>רותו מודן</mark> על רקע מקצועי (שנינו לימדנו במקביל בבצלאל, כשעוד לימדתי שם) וגם כי קראתי לאחרונה שמודן נתבעה לדין לפני מספר חודשים על רקע שימוש שעשתה לכאורה בדמויות אמיתיות לצורך כתיבת

גם ספרה השלישי למבוגרים של <mark>רותו מודן</mark> המוכשרת להפליא מהנה ביותר.

הפעם היא יוצאת מאזור גוש דן (מספריה הקודמים) אל ירושלים וסביבתה.
בתחילה, הספר דומה במקצת לעלילת הסרט "הערת שוליים", אלא שבמקום החוג לתלמוד זירת ההתרחשות היא החוג לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים.
שוב קנאה בין חוקרים ותיקים ובכירים, שוב תחרות עזה על קרדיט על גילוי היסטורי, ניצחון בנוקאאוט של אחד החוקרים על עמיתו, מעורבות

אני חושב שזה הספר (אוי נו זה מציק להגיד רומן גרפי, מרגיש שזה סתם כינוי לקומיקס שלא יוציא אתכם אינפנטילים שקוראים קומיקס) הראשון של <mark>רותו מודן</mark>.
גם פה, אין לי דעה מקצועית או חכמה מדי להגיד על תורת הקומיקס, איורים וסגנונות ציור, אבל אני חושב שאפשר להצביע מתי מדובר במשהו שויזואלית נראה טוב, ואני אוהב להעריך כאלה. את אסף חנוכה אני מאוד אוהב, ומסתבר שגם את <mark>רותו מודן</mark>. מזמן קראתי את "מנהרות" שלה, והנה לא

"יכולתי עכשיו, במקום לדבר איתך, ליסוע במזארטי הפתוחה שלי, שיערי מתבדר ברוח בעת שאני
משכיב במאה שמונים קמ"ש פיתולים וסיבובים בכבישים העולים ויורדים בגאיות והרכסים של חבל טירול"
אחת לכמה שנים אני מדבר עם אח שלי על "המפעל".
ואז, בשלב כלשהוא של השיחה, הוא אומר משפט כזה, או משהו בסגנון.
"המפעל" הוא מפעל המשקאות הגדול ביותר באוסטריה של שנות השלושים.
הוא היה של המשפחה של סבתא שלנו.
אה, גם היום ה

אף פעם לא הייתי אדם של קומיקס, לא כזה לילדים ולא כזה למבוגרים. למעשה, למעט המתחייבים המגזריים של שי צ'רקה, לא נראה לי שקראתי אי פעם קומיקס של ממש. <mark>רותו מודן</mark>, לעומת זאת, התחבבה עלי בספר הילדים "סעודה אצל המלכה", ובאיור חוברת האלבום "עיניים זרות" של רונה קינן, שאהוב עלי במיוחד. שמעתי על הספר טובות והחלטתי לגוון קצת, מה יכול להיות.
הסיפור עצמו לא מורכב במיוחד: סבתא ונכדה נוסעות לפולין כדי למצוא נכס

איך יכול להיות שאף אחד עד עכשיו לא כתב אף מילה על הספר המופלא הזה? אני קראתי אותו מזמן מזמן - אבל במקרה הגעתי לדף שלו ב"סימניה" היום והחלטתי "לתבוע את עלבונו" - הסיפור על נינה הילדה הישראלית שנימוסי השולחן שלה הם לא בדיוק הדוגמא לנימוסי השולחן האירופיים והיא אוהבת גם לאכול לפעמים בידיים ואז ההורים שואלים אותה: "מה תעשי אם מלכת אנגליה תזמין אותך לסעודה בארמון בקינגהם?" וכמובן זה מה שקורה - ועל עליל

מאד נהניתי. הציורים של <mark>רותו מודן</mark> יפים ואסתטיים ומצליחים ללכוד מהות ואוירה בצורה מדויקת. אם היא היתה סופרת, הייתי אומרת שהיא מצטיינת בהערות שוליים - כל מיני פרטים קטנים שנבלעים ברקע התמונה, בשולי העלילה, אבל הם עושים את הסיפור, הם מדליקים את החיוך המסופק של "וואי, בדיוק ככה זה". היא מצליחה, בעזרת הציור המדויק הזה, לאפיין דמויות ואירועים בלי להזדקק כמעט למילים.
העלילה עצמה מעניינת, והסוף ריגש אותי

נפלא!

מיקה נוסעת עם סבתא שלה לוורשה כדי למצוא נכס נעדר, אך בעוד אחת מחפשת נכס מוחשי השנייה מחפשת נכס קצת פחות מוחשי.

הספר כתוב נפלא, הנושא אקטואלי והאיורים של <mark>רותו מודן</mark> ממש יפים (מזכיר לי קצת את סגנון "טין-טין") ומעבירים את החוויה, אפרוריותה של ורשה ותחושות הדמויות.

מצחיק, שנון, איורים יפהפיים. מעבר להומור ולעלילה רבת התהפוכות, הספר מעורר הזדהות, גם בקרב מי שאין לו שורשים בפולין, כבת, כנכדה, כאשה, כישראלית.. הוא נגע בי בכל כך הרבה רבדים. <mark>רותו מודן</mark> מצליחה בדרכה האלגנטית להעביר מסר על הדברים החשובים באמת, בלי להטיף, אלא, ככה.. על הדרך.
לטעמי זהו הספר הכי טוב שלה, גם 2 הרומנים הגרפיים הנוספים שכתבה למבוגרים - מנהרות וקרוב רחוק מומלצים בחום.