צֵל טַבְּעוֹת-הֶעָשָׁן עַל הַקִּיר  עָף אֶל עֶדְנַת וִילָאוֹת. הַשָּׁעוֹן מִסְתַּכֵּל בִּי וְאֵינֶנּוּ מַכִּיר אֶת פָּנַי שֶׁשָּׁקְטוּ מְאֹד. גַּבּוֹת מְחוֹגִים מוּרָמוֹת וּתְמֵהוֹת שׁוֹאֲלוֹת: "הַאַתְּ הִיא? הַאַתְּ? הַאִם לֹא רָצִית בְּשִׁנַּיִם קֵהוֹת לְכַרְסֵם יְגוֹן-מָחֳרָת?" שֶׁקֶט זֶה הָרוֹבֵץ כְּחָתוּל לְרַגְלַי, בָּא אֵלַי בְּטָעוּת וַיִּישָׁן, וְצִלּוֹ מְחַיֵּךְ לִי מֵאַרְבַּעַת כְּתָלַי מִמְּעוּף טַבְּעוֹת הֶעָשָׁן טַבְּעוֹת עָשָׁן/ לאה גולדברג