הספר החדש של גדי טאוב, אינטקטואל שמרני-ימני שהיה עד לפני כמה שנים ממוקם בשמאל הישראלי עורר עניין רב מאז שיצא. האמת היא שלא זכור לי ספר עיון שעורר עניין כה רב בתקופה האחרונה, ובצדק. בעיתון "הארץ" בלבד פורסמו לפחות חמשה מאמרי סקירה וביקורת על הספר מאז שיצא בסוף 2020, מה שמחזק את דעתי שהספר הצליח לגעת, לחשוף ולהגדיר נקודות מהותיות בשורשי המאבק שבין השמרנות לפרוגרסביות, בין אבא ואמא להורה 1 והורה 2, בין זכויות האזרח לזכויות האדם, ובין, מה שהוא מכנה, ניידים לנייחים. אני מודע לעובדה שהדיון על הספר הזה טעון, בוודאי בתקופה הזו. אך זוהי רק סקירה, שבה אני אנסה לכתוב ולהציג את הדברים כפי שהם בעיני, וכל הרוצה לחלוק יבוא ויחלוק, אקווה בצורה מכובדת. עוד אומר שניסיתי לקצר אך הדבר לא עלה בידי.
גדי טאוב טוען שתהליכים והלכי רוח של עשרות השנים האחרונות הביאו לצמצום החלוקה המסורתית שבין ימין ושמאל, ובמקומה הוא מציע חלוקה חדשה שתטיב לבטא את מערך הכוחות החדש: ניידים ונייחים. הנייחים, אנשים הנטועים במקום, הקשורים למסורת, לשפה, ללאום ומצויים בקשרי עבודה משפחה וחיים במדינתם. לעומתם הניידים, הם בעלי השקפה גלובליסטית, מחזיקים במקצועות חופשיים שאינם תלויים במקומם, קשורים פחות לזהותם הלאומית ולשפתם, ומגדירים את עצמם יותר כאזרחי העולם הגדול. טאוב מודה שהוא לא הראשון שהגה את החלוקה הזו, אבל הוא הראשון שנתן לה ביטוי פוליטי נרחב ולא רק חלוקה סוציולוגית (ולכן לדוגמה בקבוצת הניידים יימצאו גם מי שהם בהגדרתם הסוציולוגית נייחים, אבל מבטם ושאיפתם נוטה לניידים). לחלוקה הזו הוא מביא טענות נכבדות וחשובות. דוגמה אחת מיני רבות: האם תמיכה של פרוגרסיבים בהגירה בלתי מבוקרת היא אכן "שמאל-סוציאלי" המבקש להגן על העבודה המאורגנת? הרי הגירה כזו משרתת את האינטרס של בעלי ההון יותר מאשר את מעמד הפועלים, שהוא הנפגע העיקרי מכניסתו של כוח עבודה זול! בכל אופן, אני פחות מעוניין להיכנס לדיון אם ההגדרה הזו ממצה או לא, גם טאוב עצמו מודה שהיא לא חפה מפגמים, כפי שאף חלוקה דיכוטומית אינה מושלמת.
הספר מורכב מחמש מסות קריאות וממוקדות ואנסה בכמה מילים להביא את עיקרי הדברים.
אחת הנקודות החשובות החורזות את רובו של הספר, ושטאוב לטעמי מצליח להבהיר היטב, היא שהמאבק הפרוגרסיבי בלאומיות הוא למעשה מאבק בדמוקרטיה. אין זה מקרה שהדמוקרטיה המודרנית והלאומיות המודרניות נולדו יחד, שכן הדמוקרטיה והלאומיות הן שני פנים של אותה תופעה (עמ' 51). התפיסה הגלובלית שוחקת את הדמוקרטיה מפני שהיא שומטת מידי האזרחים את האפשרות לקחת חלק בהחלטות המעצבות של גורלם (עמ' 32). ההבחנה המהותית בהקשר הזה היא שהפרוגרסיבים אמנם נלחמים בעד זכויות הפרט, אבל בה בעת ממעטים, ביודעין או שלא ביודעין, בזכויות האזרח ובריבונות של האדם על גורלו, כפי שיובהר להלן. המאבק הגלובלי, ברוח "Imagine" הנאיבי של ג'ון לנון, נראה במבט ראשון כגן עדן של שיוויון אחוה ושלום, אבל לא צריך מבט מעמיק במיוחד כדי להבין שגן העדן הזה יהיה נחלת מיעוט עשיר ואליטיסטי, שהרי במקום בו יעלמו הגבולות והלאומים, ייעלם גם הדבר החשוב ביותר של הפרט: זכויות האזרח. לכל האנשים יהיו זכויות שוות, אבל כוחם הפוליטי, קרי השליטה בגורלם – ייעלם! עולם כזה נטול לאומים ומדינות יהיה נשלט על ידי תאגידים, אדמיניסטרציה, ביורוקטיה וחברות פרטיות (מי אמר פייסבוק, גוגל?) שיהיו נטולות בלמים, וייקבעו לאזרח מה נכון לחשוב ומה לא. המאבק של הגלובליסטים-נידיים בלאומיים-הנייחים עטוף באיצטלה של מאבק בלאומנות, אבל בעצם מדובר במאבק בדמוקרטיה הלאומית.
מכאן מובן מדוע המאבק בעד הגירה חופשית, גם כאשר ברור לכל שלא מדובר בפליטים אלא במהגרי עבודה ובמסתננים, הוא למעשה מאבק בדמוקרטיה הלאומית. הגירה חופשית בעולם נטול גבולות לא תעלה לדרגת אזרחים את המהגרים. להיפך, היא תוריד את כלל האזרחים למהגרי עבודה. כל מי שלא יהיה מוגן ומרופד על יד ההון שלו, יאבד את הסולידריות הלאומית ואת התמיכה הקהילתית, וכך רוב ככל אוכלוסיית העולם תהפוך למסה אפורה ואחידה הנודדת בחיפוש מקומות עבודה, כאשר נטלו ממנה את האפשרות להתארגן, והיא נעדרת כוח פוליטי בר השפעה אמיתית. "בכפר הגלובלי יהנו כל עשירי העולם מעבודה זולה ויוכלו להמשיך לנזוף באחיהם על צרות אופקיהם ועל העדר הערכתם ל"גיוון התרבותי"!" (עמ' 31). האמת שלא צריך להפליג על כנפני הדימיון וללכת רחוק, מספיק לקפוץ לדרום תל אביב.
גם כאן בא לידי ביטוי הטיעון של מעודדי ההגירה הטוענים נגד מתנגדיה "אתם נגד זכויות אדם!" ומיד שולפים את הקלף המנצח: אתם גזענים! אבל האמת היא שהתשובה לשאלה 'למה אתה כן, והוא (המהגר/המסתנן) לא', היא בכלל לא קשורה להיבט גזעני כפי שמדביקים מעודדי ההגירה על מצחו של כל מי שמביע התנגדות לתפיסתם. זה לא ההבדל באנושיות, זה ההבדל הנובע מקיומם של זכויות אזרח לאדם הקבוע במדינתו שלו, שאותם מנסים הניידים לפורר. זכויות אזרח לאומיות שרק מכוחם יבואו לידי ביטוי ולא יירמסו זכויות האדם.
מה יעשו הניידים, האליטות, שמטבע הדברים הינן מיעוט, בעולם דמוקרטי שבו ההחלטות מתקבלות על ידי הרוב? לכאן נכנס הפוסטמודרניזם השיפוטי נוסח אהרן ברק. זהו כמובן נושא רחב מאוד, וגם נפיץ מאוד, שאליו מתייחסת המסה השלישית (עמ' 135-91), ולכן אתייחס אליו בקצרה ובזהירות. המהפכה החוקתית של ברק בשנות התשעים של המאה הקודמת העצימה את כוחו של בית המשפט העליון למימדים כמעט בלתי מוגבלים, והדברים ידועים ומדוברים. מעבר להרחבת זכות העמידה, מבחן "הסבירות" ו"המידתיות" שעסקו בהם רבים, הוסיף ברק את עיקרון "הפרשנות התכליתית", עיקרון שהוא במהותו עיקרון ראוי ומטרתו לפענח בעזרת ההקשר את המטרה שביקשו המחוקקים להשיג על ידי החוק גם אם הדבר אינו מפורש. כפי שכל אדם יכול להבין החוק אמור לבטא רצון אובייקטיבי ככל האפשר, ופרשנות השופט היא פרשנות סובייקטיבית האמורה להתקרב ככל האפשר לתכלית שאליה התכוון המחוקק. אולם ברק קבע כי החוק הוא יצירה משתנה ותכליתו משתנה בהתאם להקשר ולתנאים החברתיים. אך מי יקבע מהי אותה התכלית הראויה? השופט! וכך "בהינף רטורי אחד, התהפכה המשמעות, ודעתו הסובייקטיבית של השופט הפכה לאובייקטיבית, בעוד שדעתו של המחוקק הורדה בדרגה לסובייקטיבית" (עמ' 107). לשם דוגמה פסק דין אפרופים (1995) עשה שמות ביכולת של בעלי עסקים לנסח חוזים מחייבים משום שקבע כי השופט רשאי להחליט לא על פי הכתוב בחוזה אלא על פי מה שאמור היה לדעתו של השופט הנכבד להיות בחוזה. אלו המילים של ברק: "במקרה המתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למילים מפורשות". עמימות משפטית היא שערוריה, שכן לדעת ברק גם על החוק הפלילי חלה "הפרשנות התכליתית", ואם כן כיצד יידע האדם להתנהל כאשר אין לו מושג מתי ייהפכו מעשיו מכשרים לפליליים? לא לחינם קבע ג'ורג' אורוול כי עמימות משפטית היא לא רק תופעת לוואי של הטוטליטריות אלא מהווה בסיס פוליטי ופסיכולוגי שלה.
וכך בעזרתו של בית המשפט יכולות האליטות לנוח בשלווה, שכן לא משנה מה יחליטו המחוקקים הנשענים על ריבונות האזרחים. בסופו של דיון, כל דבר גורלי ייקבע על פי דעתם "האובייקטיבית" של שופטי בית המשפט העליון, שלא נבחרו מעולם על ידי האזרחים, וממילא גם לא מהווים בהכרח ייצוג ראוי של החברה, שהיא הריבון האמיתי בדמוקרטיה.
המסה הרביעית והחמישית עוסקות בתקינות הפוליטית (Political Correctness ובקיצור PC. פי.סי) או בלשונו של טאוב "הפוליטיקה הפוסטמודרנית של האיסור לומר אמת" (עמ' 216-137). למעשה קשה להאמין איך בחברה חופשית ודמוקרטית מתקבלת באופן חלק הרעיון שיש דברים ש"תקין" לומר ויש דברים ש"אינם תקינים" לומר. הלך הרוח הזה מחזיר אותנו שוב לאורוול ו"למיניסטריון האמת" ו"שיחדש" של 1984. טאוב מתרכז באריכות בארבעה מאפיינים עיקריים: א. הפי.סי הוא מפעל של אליטה המושתת על ספקנות רדיקלית שאיבדה את אמונה בתרבות המערב, אך בוירטואזיות מרשימה פיתחה ביטחון חסר ספק בנאורה שלה! רק אעיר שזהו הפרדוקס הידוע של כל מי שאוחז בספקנות כתפיסה פילוסופית אפיסטמולוגית ("תורת ההכרה"), אבל בעוד הספקן הפילוסוף מבין שעמדתו גם היא מסופקת, הפי.סי משוכנע ובטוח בצדקת דרכו הספקנית, שזה הוא דבר והיפוכו. ב. חסידי הפי.סי ממשיכים הלאה ומתיימרים גם להיות אלה הקובעים מה הוא הדבר התקין ומה הוא הדבר שאינו תקין. שהוא, בסופו של דבר, לאחר לולינות מילולית בז'רגון מפולפל המובן רק למתי מספר, אינו אלא "קיטש מוסרי המזהה באופן פשטני צדק עם חולשה"; "היררכיה קפואה של דירוג הקורבנות והמקרבנים", ומתברר ש"פחות משזו גרסה וולגרית של מרקס זו גרסה וולגרית של ישו" (עמ' 142). ג. מכאן נוצרת אקדמיה שיש בה דיסצפלינות שלמות שבהם חל איסור לומר את האמת, אם היא אינה "תקינה פוליטית", דבר המנוגד בתכלית למהות של החשיבה המדעית-אקדמית. ד. את המאפיין הרביעי אכתוב ככותרת, כדי להבין אותו לעומק צריך לקרוא בפנים: הפוליטיקה של הזהות אינה בהכרח רק ענף של המרקסיזם (או אם נדייק של "אסכולת פרנקפורט") כפי שמקובל לומר, אלא יש בה באופן מהופך אימוץ קיצוני של ערכים אינדיווידואלים מבית הימין הליברלי האמריקאי יחד עם קלקטיביזם של שמאלי רדיקלי.
מכאן ממשיך טאוב להראות איך באופן, די צפוי יש לומר, האנטישמיות מהווה נייר לקמוס וחושפת את פניו של השקר הסובלני הנשגב המסתתר מאחורי קבלת האחר ו"השיח הקורבני", עד כדי כך שלהתקומם נגד האנטישמיות נעשה בלתי מוסרי, כל עוד האנטישמיות באה מצד "המדוכאים".
המסה האחרונה ממשיכה את הדיון בתרבות הפי.סי ומראה איך התקינות הפוליטית עשויה להשחית, ואולי כבר עושה זאת (ממש לאחרונה הוטלה צנזורה על ספריו של ד"ר סוס), את האומנות, את הספרות, את ההומור, את האירוניה, את הדימויים ואפילו את החלומות. הכחשת המציאות הפילוסופית שעומדת בתשתית הפוסט-מודרנית מביאה לכך שהכל מציאותי באותה מידה, ואם כן אין יותר מקום לאומנות חופשית, שהרי גם היא מציאותית באותה מידה. וכך תרבות הפוליטיקלי קורקט מסרסת את האומנות הבאה למלא צורך אנושי בסיסי של המפלט מהריאלי. אומנות שתפקידה על פי הפסיכולוגיה המודרנית לכל גלגוליה, בין השאר, הוא לתת מקום בטוח לביטוי ולמאבק בחשיכה בלי לסכן אחרים, של האפשרות לסובלימציה של הדחפים האפלים ושל האפשרות להקהות את עוקצם.
לסיכום, בניגוד למנהגי הארכתי, אבל הספר קצר יחסית, קריא מאוד, נהיר ומגובה בעובדות. הוא בקלות מהווה מעין מורה נבוכים לדברים שמרחפים באוויר הרעיונות אך לא תמיד מוגדרים היטב. לדעתי, גם מי שלא מוצא את עצמו מסכים עם הדברים, כדאי מאוד לקרוא ולגבש עמדה מאוזנת כלפי הדברים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
