• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

מאת יובל שמעוני

הביקורת של אודי

תמונה של אודי
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

מאת יובל שמעוני

הביקורת של אודי

תמונה של אודי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2014
סדרה:ספריה לעם #692
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/9
ביקורות על קו המלח - כרכים א+ב
הבאה
נעמי
לפני 5 שנים

“עד לפתח הספרייה עוד התלבטתי - להחזיר או להשאיר? בדלפק היססתי היסוס אחרון ולבסוף מסרתי את הספר ויצאתי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

הציפייה לאחר "חדר" הייתה גבוהה מאוד, ואחרי קרוב לאלף עמודיו של "קו המלח" נשאר טעם דק של אכזבה. אבל אכזבה משמעוני כזה טובה יותר מ-99.99999 אחוז של הספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים. בנושא זה אמר פעם מי שאמר, לא זוכר שמות: "עדיף ספר בינוני של סופר גדול, מאשר ספר גדול של סופר בינוני". הוא צודק בהחלט.

אבל "קו המלח" איננו ספר בינוני. הוא כתוב היטב, עלילתו בוטחת, הדילוגים בין סיפורי המשנה, החוצים יבשות וזמנים, וירטואוזית. והמידע הרב - כמו הנבירה ברגשות הקמאיים של בני האדם -נכתבים פה במיומנות של מאסטרו. אחד שיודע איך עושים את זה כמו שצריך.
השנה: 1904 המקום: פינה נידחת בצפון הודו, הסיפור: וטרינר בריטי שגלה ממולדתו מרצון עקב נטישה אכזרית של אשתו היפה בזמן ירח הדבש המאוחר שלהם באיטליה, מטפל במהפכן יהודי רוסי שהגיע פצוע אנוש אל אותו חור נידח, לֶה שמו. מכאן תתפצל העלילה לכיוונים שונים כמו נהרות דמיוניים הזורמים אל ים מיתולוגי שבמרכזם שתי תמות: נטישה ונקמה. הרופא יבקש לנקום באשתו ובמיוחד מאותו איטלקי מקריח שגזל אותה ממנו; נכדו של המהפכן הרוסי, ישראלי החי בתל אביב, יבקש להתחקות אחר סבו הנוטש ולשם כך ינטוש את זוגתו ובנה.

גיבורי הסיפור הם ננטשים ונוטשים (אפילו הים נוטש את בני האדם), מבקשים אחר נקמה אך צמאים לאהבה, תלושים בעולם גדול ומנוכר, בורחים מגבולות. הספר משופע בתיאורי מדבר יפים, סיפורי זוועות (פוגרום ביהודי כפר רוסי מתואר בספר בפירוט מחריד), מסעות הלקוחים מספרי הרפתקאות קלאסיים. ועל אף שהוא אינו חס על ילדי הגן, קיים בו הרצון האנושי הזה לחמלה, ליד מנחמת של אם אוהבת.

יובל שמעוני לא רקח יצירת מופת עילאית, הוא כתב סיפור רחב יריעה קלאסי מנקודת מבט מודרנית. שווה לקחת נשימה ארוכה ולצלול למימיו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ✨Avishag
✨Avishag
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
תמונה של zooey glass
zooey glass
תמונה של moshef
moshef
תמונה של צב השעה
צב השעה
תמונה של שופי ינשופי
שופי ינשופי
תמונה של רץ
רץ
תמונה של מיכל
מיכל
25קוראים|גיל ממוצע51|28%נשים

על המבקר

תמונה של אודי

אודי

ותיק
חבר מזה 12 שנים
133 ביקורות•6 נבחרות•1,823 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של אודי
אודי
ותיק
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות133
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבל1,823
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת57ספרות מקורית23ביוגראפיות5

דיון על הביקורת

7 תגובות
אודי
אודי•לפני 5 שנים
תודה לכולם, למה איכזב במקצת? כיוון שציפיתי ליותר, כנראה ליותר מדי. דן סתיו - לאורך כל הספר התיאור חור נידח מוצמד ל-לֶה. עמיחי זה אולי יענה על שאלתך - https://did.li/QpoCN
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 5 שנים

נטישה ונקמה זה מדכא.

גם בנושא זה אמר פעם מי שאמר: תגיד לי את מי אתה מוכן לנטוש כדי לנקום באלה שנטשו אותך ואגיד לך מי אתה. או בגרסת מרב מיכאלי: אמרה מי שאמרה פעם, תגידי לי את מי את מוכנה לנטוש כדי לנקום במי שנטש / נטשה / נטשו אותך ואגיד לך אם את ראויה לשפת נקבה.
א
אושר•לפני 5 שנים

תודה אודי, ברוך השב.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

סקירה מעניינת ביותר, תודה לך.. על מה האכזבה?

דן סתיו
דן סתיו•לפני 5 שנים

אודי

ביקורת יפה. אם הכוונה ב"חור הנידח, לה שמו" לבירת חבל לאדק, אז אפשר וההגדרה חור אינה הוגנת כלפי בירת החבל הזה היושבת על דרך מסחר הסטורית בין הודו לבין סי ויש לה הסטוריה עשירה.
עמיחי
עמיחי•לפני 5 שנים
סקירה יפה ומסקרנת. עם זאת אני מודה שאני נרתע מהספר בגלל אורכו. יש עדיין כל כך הרבה ספרים שמחכים. מכל מה ששמעתי עד היום על הספר הזה לא מובנת לי מלכתחילה המוטיבציה של שמעוני ליצור אותו. מהי נקודת העומק של הרומן הזה?
מורי
מורי•לפני 5 שנים

סקרת יפה ולעניין. מסקרן לדעת מה אכזב אותך.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אודי

אל נקמות

אל נקמות

יניב בן עטר

יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל.

הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה.

אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל.

הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה.

לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.

לפני 8 חודשים•אודי
יונה וולך (מהדורת 2009)

יונה וולך (מהדורת 2009)

יגאל סרנה

לפני שהשתבשה דעתו באופן בלתי הפיך, יגאל סרנה היה סופר נהדר. הביוגרפה שכתב על המשוררת הסוערת יונה וולך הוא אחד מהביוגרפיות המופלאות שנכתבו בשפה העברית. דן צלקה במסה שכתב בשנת 1973 בשם "ביוגרפיות" מסביר כמה קשה לכתוב ביוגרפיה בעברית: "כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן , אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה) וקיומה של הסכמה אינלקטואלית מסויימת". והנה עומדת הביוגרפיה הזו בכל התנאים האלה: סופר מחונן יש, קיומה של חברה במובנה המצומצם יש - הספר מרגיש לפעמים שנכתב בתוך יקום שבו החיים הם ספרות (בדומה, להבדיל קרוב לאלף הבדלות, ליקום הספרותי של רוברטו בולניו הצ'ילאני), וכך גם קיומה של הסכמה אינלקטואלית כזו שלא מייחסת למושא הכתיבה תכונות של מחקר אקדמי או גולש לפורנורגרפיה של רכילות. אם אנגיד בהתאמה ביוגרפיות אחרות לזו של וולך אלו יהיו "ברנר" של אניטה שפירא המאכזב, ו"אלתרמן" של דן לאור, שעל אף שהוא ספר מרשים הוא מרגיש בחלקים לא מבוטלים גם כפוסט דוקטורט.

סרנה כותב ברצף של משפטים קצרים ויפים את קורותיה של וולך, של המשוררים העצובים שעוטפים אותה, של משפחתה: אביה גיבורה הטראגי של מלחמת העצמאות, אמא שמדרדרת אל תהום הזקנה, היריבות המרה עם אחותה נירה, ושל הגברים בחייה - צעירים ויפים - שקמלו באיטיות אל מול אורה המשגע. לעיתים בראשי הפרקים ולעיתים באמצעם פורט סרנה כמו בדיווח חדשותי אירועים ממדינת ישראל, קטנים כגדולים. כולם מקבלים את אותה כמות של אור בדיוק כפי שהאיר את חייה של וולך - פרצי ההשראה, המין המזדמן, השערוריות, האלימות המחרידה שהפנתה כלפי אמה, ההפלות הרבות, האישפוזים אחרי הצניחה אל הטירוף, חיי היום יום הפשוטים כמו נסיעה לקולנוע, ישיבה ב"כסית", האכלת חתול רחוב - באותו הזרקור.

קצת עצוב לדבר על סרנה של היום, גולה מרצון מארצו. מתגורר היכנשהו בפורטוגל. גם עצוב לכתוב את זה כי הוא עדיין חי, ועל אף שזה נכון: "יונה וולך" הוא מצבה לזכרו של סופר שכתב פעם ספרים יפים. כל זה כבר לא ישוב.

לפני 11 חודשים•אודי
רשומות הכוכבים הנידחים של דוקטור אורבך

רשומות הכוכבים הנידחים של דוקטור אורבך

ירון אבטליון

כתיבת ספר מד"ב טוב מצריכה היכרות עם עולם המדע והחידושים האחרונים בפיסיקה, ידע כלשהו עם המתמטיקה וידע טוב ואולי אף מעבר לזה עם הפילוסופיה. לכול זה יש להוסיף היכרות עם ספרות המד"ב וגם כישרון כתיבה לא יזיק. לכן לדעתי מד"ב הוא סוגת עלית. ספר מד"ב טוב הוא כזה שנשען על רעיון מוצק ומוצדק, הוא לא רק מהנה לקריאה, אלא גם מספר לאנושות משהו על עצמה. סולאריס, טרילוגיית המוסד, חולית, קץ הילדות, הם דוגמאות ספורות למה שהמד"ב עשה לספרות בכלל ולנו הקוראים בפרט.

הרבה כותבים מתחילים וגם כאלה שפחות, נוטים לבחור לכתוב בז'אנר הזה כי הם טועים לחשוב שזה קל. רעיון מגניב עולה לראש (נגיד השמש נכבית פתאום) וסביב זה נטווים כמה פרקים ואז זה קורס כמו מערכת פלנטות שהשמש נכבית בה פתאום. בלי פיתוח של רעיון פילוסופי , בלי יצירת יקום הגיוני ומוצדק שיתמוך ברעיון המגניב, הספר נידון להיות גימיק מביך שלא עומד בפני עצמו. רבים וטובים הציצו ונפגעו.

אין הרבה ספרי מד"ב ישראליים ואלה שישנם לא מתעלים מרמת הגימיק. ניסיתי בעבר לדגום כמה כאלה והעובדה שלא נותר מהם שביב זיכרון מדברת בעד עצמה. ועדיין, כשכותב ישראלי אמיץ מנסה בכל זאת לכתוב מד"ב זה ראוי להערכה גם אם התוצאה אינה משביעת רצון. אז מה שיש לנו כאן? אסטרופיזיקאי בגמלאות מטייל בעולמות אחרים בדירתו הקטנה בנחלאות (זה כמעט תמיד נחלאות או רחביה) של ירושלים של שנות ה-80. הספר מתמקד בשינויים המתמטיים והפיסיקליים שהחוקר החביב גילה בפלנטות אחרות (בעיקר ערך הפאי שבפלנטה אחרת הוא שווה 1.52367) שמסתבר שגם משפיעות על הכדור שלנו ולא לטובה. עד כאן עלילת מד"ב שגרתית לחלוטין שלא לומר בנאלית. כדי שהיא תעניין היא זקוקה לכתיבה טובה, לעולם מקורי ואמין, לכמה רעיונות מיוחדים שנובעים מהקונפליקט האינטרגלאקטי ובמיוחד לאפיון מקורי של ירושלים. כשאתה בוחר לכתוב על הבירה של ישראל אתה ממשיך מסורת מפוארת של כותבים בעלי שם ענק: עגנון, ראובני, שלו, עוז, שחר (רשימה חלקית). לא פשוט.

נתחיל בכתיבה. היא בדרגה אחת או שתיים מעל בוסר. שום דבר מקורי, מעניין או מיוחד. כתיבה רגילה שמזכירה ספרות לבני נוער צעירים בלי שהעלילה והנושאים העיקריים עשויים לעניין בני נוער. הדימויים והמטאפורות צפויים ולא מרגשים והדיאלוגים החיצוניים והפנימיים - הספר כתוב בגוף ראשון - מזכירים שיחת חולין באוטובוס. גם אפיונה של ירושלים כתובה באותה דרך, וכירושלמי שבילה את ילדותו, את נעוריו ואת בחרותו באותם המקומות הפזורים בספר בשנות ה -80 ו ה-90 לא יכולתי שלא להתאכזב מרה. ירושלים כאן היא ניימדרופינג סתמי של שמות רחובות ואזורים. גם תיאור התקופה מסתכם בשם המותג "פרידמן" של תנור החימום.

הסיפור מסקרן אך מעניין בקושי. אין הסברים מד"ביים מרתקים על הדרך בה גילה ד"ר אורבך לטייל בגלקסיות רחוקות, אין הסבר משכנע אם בכלל לסיבה שבמקום מסויים פאי יכול להיחשב אחרת וזה מוזר כי מדובר בכותב משכיל שבכריכה גאים לספר שהוא בעל תואר שני בכלכלה וחובב מד"ב מושבע. הסיפורים והתיאורים הם התכה של מד"ב ופנטזיה עם נטייה לפנטזיה, סוגה שאין צורך בהסברים לכל ההוקוס פוקוס שמתרחש בה.

מה בכל זאת עניין אותי ומשך אותי עד לכדי מחצית הספר? הבדידות העצומה שחש אורבך ממותה של שושנה אשתו. הבדידות הקיומית ואובייקטיבית שלו מסופרים ברגישות ונוגעים בליבו של הקורא. כך גם עברו של הד"ר הקשיש ויחסו אליו. יכול להיות שאם הייתי ממשיך וקורא את הספר עד תומו הייתי מגלה דברים אחרים והתרשמותי הייתה אחרת אבל א. התאכזבתי מספיק כדי שאבין לאן הולך כל העסק ב. רשימת הקריאה שלי ארוכה מדי, עד שלא אמצא דרך להתעסק עם הזמן לא אוכל לתת יותר מדי צ'אנסים .

שבוע טוב ושקט.

לפני שנה•אודי
יער נורווגי [מהדורת 2015]

יער נורווגי [מהדורת 2015]

הרוקי מורקמי

להרוקי מורקמי התוודעתי לפני שנים רבות כשניסיתי לקרוא את "קפקא על החוף" שלו. אחרי 300 עמודים וקצת התקבלה אצלי התחושה שלא סופר יש לנו כאן אלא נוכל. נוכל עם כישרון מרשים, אבל כזה שמוכר לך קופסא יפהפה עם כלום בתוכה. הרגעים המופלאים באותו ספר (חלקם מופלאים באמת) , הדמויות האקסצנטריות, האימה והקסם הם רק קישוטים בלי שום דבר אמיתי באמת. נראה שלמורקמי יש דמיון עשיר שמעלה אצלו סצנות ותמונות יפות, אך מבלי היכולת לחבר אותם לסיפור עם קרקע יציבה. הכי קל לבוא ולומר שזה הכול מטאפורה. מטאפורה למה?

ניסיתי עוד כמה מורקמי בהמשך. את "קורות הציפור המכנית" נטשתי כבר בהתחלה כי הכיוון הלך לזה של קפקא ואני לא אתן לאף אחד לתרמת אותי פעמיים. את "אחרי החשכה" איכשהו גררתי עד הסוף. גם הוא די מקושקש אבל האווירה הנפלאה שהייתה בו החזיקה אותי עד הסוף. אם לא הולך עם הפרוזה שלו שאלתי את עצמי אולי עם איזה מסה שלו על ריצה? עצמי ענה לי בדאגה שנראה שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה. התאכזבת 3 פעמים, שמעתי את עצמי אומר לי, שחרר מהיפני ולך לאכול סושי או משהו בכיוון. התעלמתי וקראתי בכל זאת ו-וואלה שום אכזבה. מורקמי של העיון היה טוב יותר, יציב יותר ועם מרכז כובד: ריצה למרחקים ארוכים. את זה הוא חיבר יפה עם מלאכת הכתיבה, הקריאה והזוגיות. "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הוא ספר נהדר.

והנה "יער נורווגי" שאמרתי שאתן לו צ'אנס כי שמעתי לא מעט שהוא לא בקו של ספרי ההזייה שמניתי לעיל. אז ניסיתי בזהירות ושמעו.. אמנם הוא רחוק מלהיות מופת אבל הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. טורו וונטבה נזכר בשנותיו באוניברסיטה כסטודנט לתיאטרון. דמותו היא התכה של שתי דמויות ספרותיות מוכרות: ניק קאראווי מ"גטסבי הגדול" והולדן קולפילד מהתפסן. מצד אחד הוא אי של שקט אשר אוהב להביט ממרחק במתרחש סביבו, ומצד שני הוא חש ניכור מהעולם הרועש שבתוכו הוא חי. לצידו של וונטבה חגות כמה דמויות ייחודיות שהמאפיין של כולם הוא החיפוש אחר שקט, ומשזה לא נמצא הן פונות לדממה הגדולה, למוות. הסיפור נטווה כאן בכישרון גדול, בלב ענק ובהרבה אמפתיה. אמנם פה ושם העסק חורק בגלל איזה דימוי לא משכנע ("פיה היה יבש כאילו אכלה עש") או דיאלוג מאופיין יתר על המידה, אבל התמונה הכללית היא ברורה וברזולוציה חדה. מורקמי הצליח לרקום סיפור יפהפה, אנושי ומרגש עד דמעות בלי שגשם של מקרלים יפול עליך פתאום.

לפני שנה•אודי
הכול יהיה בסדר

הכול יהיה בסדר

דן יוספן

כשמסמר עקרב ביקש ממני לבקר את הספר שלו החלטתי לוותר כמעט מיד, הרי רשימת הקריאה שתכננתי כל כך עמוסה ויומרנית שאזדקק לגלגול נוסף כדי לסיים אותה. אבל איך אפשר לסרב לספר בעל כריכה צבעונית שנקרא "הכול יהיה בסדר" בזמנים קשים אלה?

גד מאבד את אשתו שלומית בתאונת דרכים והופך ל"מת מהלך". הוא מסתגר שנה בביתו ונותן לזמן להפליא בו את חמש שלבי האבל שלו ולהשתעשע במחשבות על התאבדות. 16 שנים אחר כך אוסף של פגישות מקריות מבית היוצר של פול אוסטר (רוחו עדן) מלמדות אותו שאולי לא הכול יהיה בסדר אבל יהיה משמעותי. כי כל החיים בנויים מאוסף של מקרים ומצד שני הכול קשור להכול. זהו פחות או יותר הספר, מתובל במשפטי הארה קיטשים להזיע, בניים דרופינג ספרותי/תורני (שירה של עגנון מספר אחת גם אצלי) בדמויות קיצוניות במהותן שבאורח פלא נקרו בדרכו של גד ובמסקנה על החיים שיכולת לקבל גם מד"ר פיל - או נפלא מזה - מחמשיר של נועם חורב, רחמנא ליצלן.

ממבקר ספרים מוכשר כמו מסמר עקרב ציפיתי לספר כתוב היטב עם תובנה אחת או שתיים לקחת לחיים, מה שקיבלתי זה ספר כתוב היטב עם תובנות של מתמודדת בתחרות מיס תבל. הרבה אילוצי עלילה והסברים חצי אפויים לכל צירופי המקרים הללו שכללו הרבה דמויות פלקט שלא מעוררות אמפתיה אלא רצון להוריד להן כאפה שיתעוררו כבר על החיים שלהן, כך שלא את מוסיקת המקרה אתה שומע כאן אלא ג'ינגל של סרטון ניו אייג' בטיקטוק.

באמת שקיוויתי לאכזב את דן יוסיפון ולכתוב משהו טוב על המהתלה הסופית שהוא רקח כאן, רק חבל שאפשר להכניס אותה לעטיפה של מסטיק בזוקה. גם שם יש מצב שתקבלו עצות טובות יותר לחיים...

לפני שנתיים•אודי
בביתו במדבר

בביתו במדבר

מאיר שלו

ספריו של מאיר שלו נעים בין "זה כיף לקרוא" ל"כבר היינו בסיפור הזה" ועל אף ש"בביתו במדבר" שייך להתרשמות הראשונית הוא רחוק מלהיות מושלם. את רוב ספריו של שלו (ויסלח לי מורי) נטשתי כבר בתחילתם למעט "יונה ונער" ו"גינת בר" שהיו שלמים ומהנים מאוד. שלו אף פעם לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שנמצאת בין ספרות בידורית-מהנה לבין חשובה או מופתית באמת. הוא סופר קלאסי של ארבעה כוכבים לכל היותר.

"בביתו במדבר" רפאל מאייר נזכר בילדותו בירושלים ובחמש הנשים שגידלו אותו לאחר שארבעת הגברים במשפחה מתו בזה אחר זה בנסיבות טראגיות. הספר ברובו נכתב בגוף ראשון ולפעמים חורג לשני בו פונה המספר לאחותו הבכורה והיחידה. למה אליה? אולי בגלל שהיא לא באמת שייכת ל'אישה הגדולה'- הישות הנשית האחת שארבע האחרות מרכיבות אותה? הסיפור מסופר במעגלים גדולים והוא מהנה מאוד לקריאה וכירושלמי במקור היה מרגש לחוש בירושלים של פעם לפני שהפכה להומוגנית למראית עין. אולם הטקסט כיריעה אחת, כספר אחד הרגיש לי מוגבל בעומקו. כדי לפצות על זה הוסיף שלו לסיפורו מעיין ריאליזם מאגי אבל לא בסגנון מסורת הכתיבה הדרום אמריקאי, אלא מופלאות ישראלית-אנושית. טריק מוכר במקומותינו הספרותית כמו הנער ההוא שאוהב ללכת על הידיים ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן או כמו המשפטים המשונים של הדודה השחורה בסיפור הזה שאומרת: "אני לא מבינה איך בחור בלונדיני יכול להצליח במתמטיקה". בביתו במדבר גרם לי להתגעגע למרבד המעגלים המופלא של זיכרון דברים של יעקב שבתאי.

זיכרונותיו של רפאל מאייר מילדותו בירושלים מסופרות שוב ושוב ובכול פעם נוספות להן עוד אנקדוטה, עוד נקודת מבט, עוד אמת משפחתית כואבת וזה מהנה כי מאיר שלו כתב אותו, וזה גם מרגיש כמו בהייה באלבום תמונות משפחתי של חבר.

לפני שנתיים•אודי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

"אכפת לך לקרוא גם את הספר שלי ולקטול? אני ממש אשמח להמלצה", את זה ביקשה ממני חברתינו נתי ק. כמעט לפני שנה כתגובה לביקורת שלי על ספר ביכורים של חבר אחר בסימניה. הופתעתי למצוא את הספר בספריית המוסד החינוכי בו אני עובד וניצלתי כמה שעות פנאי מתות כדי למלא את בקשתה של חברתינו. גילוי נאות - אינני נוהג לקטול ספרים על-פי בקשה לא משנה כמה יפה יבקשו ממני, אפילו אם זה - כך לפי אותה תגובה - יכול לעזור במכירה שלו. ובכלל המגמה שלי היא להרעיף אהבה על ספרים ופחות לקטול אותם. בכל מקרה נגשתי לספר בתקווה גדולה שאולי בכל זאת יצא מכאן משהו טוב. איך תקוות מסתיימות בימים האלה אתם כבר בטח יודעים.

אז הסיפור שנתי ק. או בשמה המלא רינת קליין רקחה כאן מתאים לספר מתח קלאסי עם טאצ' וירטואוזי. מומחית לזיהוי פלילי נשלחת לרוסיה כדי לעזור בפיענוח רצח שתלוי במומחיות של המומחית יענו בטביעת אצבע. על הדרך היא מגלה שהחשוד העיקרי קשור אליה בעבותות משפחתיים. פיענוח הרצח מצריך גם פיענוח עצמי, מעיין יציאה למסע שורשים עם טוויסט פלילי. הרעיון, הגם שהוא מאולץ, יפה ומעניין אבל כאן נגמר כל הטוב.

הספר משעמם רצח. אין בו מתח, אין רגש, ואין את הוירטואוזיות שהספר כל-כך משווע אליה. מה גם מאכזב מאוד לגלות שאין בספר התעסקות מקצועית במז"פ וזאת למרות שהסופרת בעלת תואר שני בהנדסה כימית. עכשיו תוסיפו לזה את הכתיבה הדקלרטיבית והתמציתית של רינת:

"באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ."

וקבלנו חוות דעת מז"פית רק בלי המז"פ. גם הקטעים הרגישים ביותר פה כתובים באותה קצרנות משמימה, אז מה הפלא שליבי לא יצא אל אותה תמרה אטיאס.

התקציר בכריכה האחורית מנסה לשווק את הספר כ"קול שכמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית", קולם של העולים מברית המועצות. מצחיק. בלי כמובן לזלזל בקשיי העלייה של האנשים החשובים האלה ותרומתם הרבה לחברה הישראלית, עולים בראשי שמות רבים של סופרים ומשוררים עולי ברה"מ והם מושא למחקר אקדמי. (אם כבר נסו להעלות בראשכם שלושה כותבים עולי אתיופיה). בכל אופן לא התרשמתי שהספר מטפל בנושא הזה בעומק הנדרש או בעומק כלשהו אם לדייק.

אז שחף שחור הוא טלנובלה שמנסה להתחזות לספר מתח רק שאין מתח ואין רגש וגם אין טיפת רוח שתפיח עניין בגוויה הזאת.

קיבלת.

לפני שנתיים•אודי
יומנו של מוכר ספרים

יומנו של מוכר ספרים

שון ביתל

חוץ מלהיות נהג משאית שנוסע בכבישי המישורים הגדולים בארצות הברית, האופציה השנייה שאני נותן לשאלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול היא מוכר ספרים. כמו בדברים רבים אחרים בחיי לא עשיתי דבר כדי להפוך את החלום הזה למציאות, פעולותיי בעניין הסתכמו בביקורים תכופים בחנויות ספרי יד שניה ומחשבות רבות על איך להפוך אותן לטובות יותר, בעיקר בהיבט הוויזואלי. לצערי, רוב חנויות הספרים המשומשים נראות כמו מחסן לאחר רעידת אדמה בשלב בינוני/גבוה של סולם ריכטר. יוצאות מן הכלל שאני מכיר הן הולצר ספרים בירושלים שנראית כמו מקום ששווה לגור בו, על אף שאוסף הספרים שלהם הוא לא מהמרשימים שראיתי; הגלריה לספרות בירושלים שאמנם יש מקום לשיפורים מבחינת הסדר ויחסי האנוש אבל האוסף שלו הוא עצום ומלא בכל טוב, והמחירים מעולים; האחים גרין בתל אביב הוא גם מקום שאני אוהב לבקר בו, החנות מסודרת תמיד ושוררת בה אווירה נעימה וריח של ספריה ישנה שארשת הפנים הנונשלנטית וחמורת הסבר של המוכרנים בחנות לא פוגמת בה כהוא זה. ועל אף שמדובר בחנות קטנה מאוד האוסף שבה עשיר בפריטים נדירים ויפים (איפה עוד תמצאו את "מסיכות מקסיקניות" של אוקטאביו פס למשל?). אבל אל תשכחו שזו תל אביב והמחירים באחים גרין לא מביישים את התדמית של העיר ללא הפסקה. עוד ראויים לציון הם דוסטוייבסקי, הלפר והנסיך הקטן בתל אביב, ובוקסטור ושטיין ספרים בירושלים שכל כמה שנים מנהל החנות שם מאיים לסגור אותה ואז איכשהו מתחרט. ויש כמובן את רשת סיפור חוזר החביבה, חוץ מהסניף בתל אביב. מנהלת החנות אלימה.

המאכזבות בשורה הן חנויות שבעת ביקורי בהן אני עסוק במחשבות על איך לשפר אותן ופחות על חיפוש ושיטוט הן חפציבה ברחובות שלמרות שהאוסף שלה הוא מהמרשימים בארץ החנות מבולגנת, רועשת ומועדת לתאונות מסוכנות: פעמיים ריסקתי מגדל דיסקים מרשים בגובהו שעמד בפינה ולא הבחנתי בו למרבה המבוכה, ופעם בניסיון נואש ומיוזע להוריד ספר מהמדף הגבוה במחלקת השירה הפלתי על ראשי את אוסף השירים הכבד להפליא בשלושה כרכים של חיים גורי. מעוצמת החבטה הגלגול הקודם חזר לי לתודעה. ובכלל כדי למצוא שם איזה ספר מהרשימה שהבאתם צריך את עזרת הצוות שלמרות שהוא חביב ביותר ונכון לעזור הוא מייתר את השיטוט בחנות שזה החלק העקרי מהבילוי בחנויות האלה מלכתחילה; עוד מקום בעל פוטנציאל גדול אבל עם ביצועים חלשים הוא דני ספרים בירושלים. חנות גדולה מאוד עם אוסף עלוב אשר מורכב בעיקר מרבי מכר וספרי עם עובד מרופטים (כולל איזה 70 עותקים של "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" מאת לוסיה אצ'ווריה. מישהו קרא את הספר הזה?) שמפוזרים באקראי על מדפי החנות, אוסף ספרי העיון שלהם גרוע ומבולגן אפילו יותר ומורכב מעותקים שמוצאים בדרך כלל ליד מכולות האשפה. החנות משרה עצבות משונה כזאת ובעל המקום הוא טיפוס שהיה יכול לעשות אחלה קריירה בתור רס"ר משמעת בצאלים. עוד ראויים לשיפור: ספרים באלנבי (אני: אני מחפש את הספר אנשי רומי מאת פלוטארכוס. המוכר: תבדוק במדף מאחוריך. אני: יש פה את אנשי יוון. המוכר: נו ו..? אני: רציתי את אנשי רומי. המוכר: חחח מצחיק), ואינטלקט ספרים ברחוב יפו בבירה. איכשהו הם מפרסמים בסימניה שיש להם את הכול, אבל כששואלים את המוכר בחנות לרוב התשובה תהיה: זה במחסן תבוא בעוד יומיים. ובלי כל קשר החנות היא תמיד ברדק אחד גדול.

לשון ביתל כותב הספר שלשמו התכנסנו כאן לא היה חלום להיות מוכר ספרים. לאחר שיחה מקרית עם מכר שהציע לו לקנות את חנותו בשנת 2001 הוא הפך לבעל חנות ספרים מיתולגית בוויגטאון, עיירה קטנה מאוד ותוססת בסקוטלנד שהקטע שלה הוא חנויות ספרים יד שנייה. הספר הוא אכן יומן של שנה קלנדרית אחת המחולקת לפי ימים. כל יום פותח במספר הספרים שהוזמנו באינטרנט ומסתיים במספר הספרים שנקנו בחנות ובסכום שהופקד בקופה. בין לבין מתאר ביתל את הטיפוסים השונים והצבעוניים שמבקרים בחנות, את מלאכת מכירת הספרים בתוספת אנקדוטות משפחתיות שנונות ויפות. הספר הזה הוא לא מאלה שבדרך כלל ימשכו את תשומת ליבי בחנות. עטיפה מצועצעת, ציטוט המלצה של איזה עיתון בחזיתו ומיקומו באי רבי המכר, השני ב-50%. גם הכותרת הגנרית לא מעוררת את מיצי טעם הספרותי שלי ובכל זאת האינטואיציה בישרה טובות ואמרתי יאללה נעיף מבט. ציטוט משעשע של ג'ורג' אורוול פותח את הספר ואחר כך כמה פסקאות שנונות על אורוול, על ויגטאון ועל מכירת ספרים. זה הספיק כדי לקחת אותו אמנם בחשש קל. שון ביתל - שנראה כמו הכלאה בין ליאור שליין לסולן סימפלי רד - כותב בצורה משעשעת ומטפל בסרקזם מענג גם את הצדדים הפחות נעימים בניהול חנות ספרים משומשים. אז נכון שלא מדובר כאן בספרות גדולה אבל הספר הזה מצחיק, מהנה מאוד ואפילו מרגש.

"הלקוחה הראשונה של היום הייתה אוסטרלית שלא יכלה לבטא את האות ט', וכששאלה על "הדירה הנאה" שלחתי אותה למדפי הספרים בנושא עיצוב פנים. התברר שהיא מחפשת את "הטירה הנעה". (עמ' 123)

נ.ב - גם המוכר בהולצר ספרים בירושלים דומה לסולן של סימפלי רד. כל כך דומה שלאחרונה אני מוצא את עצמי חושב ברצינות שזה אשכרה הוא.

לפני שנתיים•אודי
שמונה דקות

שמונה דקות

אור שהם

בחרתי להשתתף בסשן ההתרשמויות מספר הבכורה של חברנו בסימניה אור שהם. הזמנתי בניגוד להרגלי את הגרסה הדיגיטלית וקראתי בשבת האחרונה כאתנחתא מדוסטוייבסקי. לא, זה לא זה ולצערי אין אבל. גם אם ניתן לבחור פור מפאת גילו הצעיר יחסית (פנחס שדה כתב את "החיים כמשל" בגיל 27) ונוותר קצת כי זהו ספרו הראשון (ספר הבכורה של טוני מוריסון הוא "העין הכי כחולה") ההתרשמות השלילית תוותר בעינה. אין בשמונה דקות בדל של כישרון כתיבה והספר לא מתרומם אפילו במעט מרמת הגימיק.

רמת הכתיבה? אין כזאת. אם אתאמץ נורא אולי אומר שהיא אפילו לא בוסר. זוהי כתיבה שטוחה ופשטנית ביותר שלא מתקרבת לרמה הבסיסית הנדרשת מספר שיוצא לאור. קלישאות סגנון מפוזרות לאורך ולרוחב, הדימויים, שלמרבה המזל מעטים, חסרי השראה והתחושה היא שהיה ניסיון, מבורך אמנם, לצמצם את היריעה אך שבעיקר לא היה לכותב הרבה מה לומר.

כספר שמבוסס על גימיק היה נדרש מהכותב לומר משהו עלינו כבני אדם כדי להצדיק את הטריק, או לכל הפחות להעצים את הגימיק עד שנאמין למה שקורה בספר. (תקראו את הסיפור הקצר 'שקיעה' מאת אייזיק אסימוב ותבינו מה אפשר לומר על האנושות דרך גימיק סטייל 'שמונה דקות') במקום זאת פתח הכותב את סיפורו בהקדמה רדודה שהמידע הדל שבה לא מתעלה על ערך בוויקפדיה ואפילו גרוע מזה, לא מסביר שום דבר שלא ידוע לרוב ההדיוטות כמוני.(וגם לא נכונה עובדתית. ברגע שהשמש תכבה אף אחד לא ישרוד פה יותר משנייה כדי לראות איך זה נראה) על פיתוח הדמויות, על הדיאלוגים הסתמיים והמאופיינים לעייפה ועל הפרק המגוחך עם החמור, כדאי שאדלג כי נראה לי שהבנתם כבר את הקטע.

הספר של אור הוא אחלה נקודת מוצא לדיון על הוצאות הספרים בפורמט עצמאי. אם כל אחד יכול לכתוב ולהוציא ספר בלי קשר לרמתו - ואני מוכן להתערב ששמונה דקות לא היה עובר לקטורה באף הוצאת ספרים שמכבדת את עצמה - אז יש כאן פיחות דרמטי במושג ספרות שמצריך שידוד מערכות רציני. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפורמט האמנותי הזה שנקרא ספר. עכשיו ברור לי שגם להוצאות הספרים המוכרות, המחזיקות לקטורים ושהרף שלהם גבוה יותר מ"תן לנו 20000 ש"ח ונוציא את מה שכתבת" לא תמיד מוציאים ספר על פי רמתו ולרוב השיקולים הם כלכליים, אבל גם בכאלה 'שמונה דקות' לא היה עובר. דווקא בזמנננו כשהירידה בקריאת ספרים היא עצומה וחנויות ספרים נסגרות ביחס הפוך לפתיחת חנויות נוחות ומוצרי טכנולוגיה (נסו למצוא חנות ספרים באילת) זו ההזדמנות מצוינת לעלות את רף הקבלה להוצאת ספר וליצור חתך ברור של מה ראוי בלי כמובן פנאטיות. רק המינימום הנדרש. אני חושב שכל אוהב ואוהבת ספר צריכים לייחל ליום שזה יגיע, אחרת אנחנו בבעיה. בעיה גדולה.

אני מודע לכך שהביקורת הזאת חריפה ואולי אכזרית מדי ומן הסתם תפגע בכותב הספר. מתנצל על כך מראש. אין כאן סגירת חשבונות אישית. אני לא מכיר את אור שהם חוץ משלום שלום בסימניה. אבל הוא בחר להוציא את מרכולתו לאור וזהו חלק ממחיר התהילה. כקורא, שספרות היא חלק נכבד מחייו, שמוכן לשלם ממיטב כספו כדי ליהנות ממנה אעדיף לחוס כאן על הקורא מאשר על הכותב.

נ.ב - "לא, זה לא זה ולצערי אין אבל" תקף גם לקריאה בפורמט דיגיטלי. זאת הפעם הראשונה והאחרונה.

לפני 3 שנים•אודי

ביקורות נוספות על "קו המלח - כרכים א+ב"

קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

עד לפתח הספרייה עוד התלבטתי - להחזיר או להשאיר? בדלפק היססתי היסוס אחרון ולבסוף מסרתי את הספר ויצאתי, נמנעת מלהביט לאחור. בכל אופן מעורבים כאן אישה ומלח, לא כדאי לקחת סיכונים. בדרך חזרה הרהרתי במחשבה מפליאה: לא סיימתי אפילו מאה עמודים בספרו של מי שהייתי שמחה לו הנחה אותי במלאכת הכתיבה. הכיצד? והרי ברור שהאיש אומן. כתיבתו מדוקדקת, תיאוריו מפורטים, מחקרו רציני, יריעתו רחבה, כרסו (לא שלו, של הספר) עבה. מה עוד אבקש?

לא הרבה. רק שיפזר לנו פרחים. פה ושם פרחים, שיטהרו במקצת את האווירה הקודרת, המדכאת, הנידחת ומונעת הנקמה, האופפת כל תו ופסיק בספר. אותה קדרות שמאפיינת, כך אומרים, חלק מן הספרות הישראלית. איך זה מסתדר עם המיקום הגבוה שלנו בסולם האושר? אין לי מושג. ואיך אפשר, אני תוהה, מדמיינת שולחן כתיבה תחת חלון גדול, לכתוב מול שמים בהירים ושמש ישראלית בוהקת ולהשיב את קרניה ריקם, יום אחר יום? אולי הסופרים שלנו מגיפים את התריסים? אולי הם כותבים את הסיפור שלהם בחושך?...

אבל האמת היא שגם את החושך אפשר לכתוב בהרבה דרכים. קחו את "איזון עדין", למשל. יש בו זוועות רחוקות מעידון, ועם זאת, הנטיה הבסיסית של גיבוריו היא לראות את העולם בעיניים טובות. והם רואים את העולם כך מפני ש - כמעט טיפשי לציין - כך רואה אותו יוצרם.
הרבה לפני ששרירי הידיים של הסופר עסוקים בהקלדה, מופעל שריר אחר - שריר המבט-על-המציאות. ברירת המחדל שלו היא ברירת המחדל של כל השרירים - מכווץ, תפוס, לפעמים כאוב. אבל אפשר, וצריך, לאמן אותו. יום יום, שעה שעה, אימון שמטרתו להבחין בטוב. להאמין בקיומו, להגדיל אותו, ללמוד להסיט את המבט התקוע בחסר אל עבר היש. זה אימון מפרך. השריר עיקש ובכל מפגש עם חוסר או רוע הוא מתכווץ בחוזקה. אבל זה אפשרי. אני יודעת שזה אפשרי, כי יש סביבי לא מעט אנשים מאומנים. שנים שהם מתרגלים את המבט שלהם על עצמם, על הסביבה, על האנושות. אם נתרגם את זה למונחי גוף - יש להם קוביות בבטן, והם מחזיקים בפלאנק יותר משתי דקות. התוצאה? התוצאה כבר תשתקף בכתיבה.

מסקנותי, ראוי לחזור ולציין, מבוססות על קריאה חלקית. תשעה אחוזים מן הספר, אם לדייק. אף-על-פי-כן, נדמה לי שהן תקפות. קודם כל, מכיוון שמדובר בלא פחות משמונים ושבעה עמודים - מספר לא זניח, גם אם לא עצום. שנית, וחשוב מכך - זהו "ספר מלח". לא פעם תהיתי כמה זה מופלא שהלשון שלנו מסוגלת להבחין בגרגירי מלח ספורים ממש. יש ספרים כאלה - מספיקים כמה עמודים, לפעמים אפילו כמה פסקאות, כדי שחוש הטעם הספרותי יעמוד על טיבם. ההבחנה המהירה לאו דווקא נזקפת לזכותו של חוש טעם מפותח, אלא לזכות מי שבכוחו לבזוק תבלין חזק כמלח ולא, נניח, לכתוב בכרכומית. במקרה הזה הספיקו לי כמה עמודים כדי לקלוט שלפני ספר חזק ועשוי היטב, ועוד כמה עשרות כדי להבין שבשבילי הוא מלוח מידי.

לפני 5 שנים•נעמי
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

ייאמר לפני הכל- למרות אורכו המונומנטלי (כמעט אלף עמודים), קו המלח הוא ספר קריא למדי: עלילתו רבת הגוונים נעה על פני כמעט מאה שנה, ומדלגת בין רוסיה הצארית, אנגליה הויקטוריאנית, ממלכת איטליה, הודו האימפריאלית, פלשתינה המנדטורית, אירופה ולבנון של שנות ה-80, ואנגליה ולדאק של שנות ה-90. היא מתובלת בנדיבות באקזוטיקה אסייתית קסומה, ובכלל מציגה שחזור היסטורי מרשים ששמעוני מפליא ליצור בריאליזם הלירי שלו. המנוע העלילתי המרכזי הוא תעלומת עבר משפחתית שסופה לא נודע. האנטי-גיבור הישראלי, אמנון (יוצא חלציו המובהק של גולדמן מ'זכרון דברים') המתמודד עם משבר אמצע החיים, יוצא באיחור מה למסע תרמילאי כדי לדלות את הפרטים האבודים של התעלומה, ואולי סוף סוף להבין את פשר הגֵן המשפחתי המקולל שהוא נושא. מבחינה תמאטית, 'קו המלח' עוסק בעיקר בקשר בין הורים לילדיהם וביתמות, וכן באשמה ובתשוקה להיעלמות ואבדן. שלא במקרה, מרחפת מעליו רוחו של הבודהיזם, שבחשיפתו לאירופה במאה ה-19, נתפס כתורה פסימיסטית שעוסקת בהכחדת העצמי.
מעל כל הישג אחר, מרשימה בספרו עב הכרס של שמעוני הקומפוזיציה. דרך הסיפר שלו הולכת קדימה ואחורה בזמן, וכמו בספירלה חושפת בכל סיבוב פרטים חדשים, שמצטרפים למבנה ענק. וכמה מהודק המבנה הזה! בלי ליצור ספוילרים משמעותיים, ארמוז למי שכבר קרא/ה על הדמיון העז בין הנטישות שמבצעים פוליאקוב ואמנון עם עלות השחר, ובין מאשה (מרים) ונעמי המנסות לשדל את בני זוגן ללא הועיל, ובין דיאן ומרים החולות והמרירות שמרחיקות ומצמיתות את בניהן, בין הנטישות שששת הילדים- סשה, צ'רלי, הילד טנזין, הילד נחמן, אמנון הצעיר ועלי חווים, בין הנזיר הבודהיסטי לפוליאקוב שפוצעים את עיניהם כאדיפוס, בין המבט המיואש של עדה ושל נעמי על השושלת המקולקלת הזו, בין סצנת האלבום של פוליאקוב ומרים לסצנת האלבום של אמנון ואנגלה, בין ההתעוררות המסוייטת לפנות בוקר של מקנזי ליד דיאן ושל אמנון ליד אנגלה, בין אותו קו המלח המיתי לבין קו החוף של צידון, בין העורבים הרוסים, הלדאקים והלבנונים, בין העפיפון בנווה המדבר שרואה פוליאקוב והעפיפון בדלהי שרואה אמנון, בין התוכי הנעלם דיפאנקר לסשה, שפורשים כנף ונעלמים (וגם לאודי ש"כמעט" עשה זאת), ועל היותו של פוליאקוב לסשה כמו אמנון לאודי, ועל הכומר הלדאקי האלמן ובנו שמהווים אולי דגם מוצלח של מה שאד מקנזי ונחמן לא יכלו להיות עבור צ'רלי ואמנון. כמעט כל דמות משקפת במעשיה ובגורלה דמויות מקבילות לה ממקום אחר ומתקופה אחרת, במין ראי בתוך ראי. הקלאוסטרופוביה הזו, ההיכלאות בתוך גורל שאין ממנו מוצא, מייצגת את הווייתו הפנימית המתמשכת של אמנון, ומהווה דוגמה יוצאת דופן למיומנותו המרשימה של סופר בקישור בין צורה לתוכן.
יחד עם זאת, מספר דברים הפריעו לי ברומן. חלקים נרחבים מהעלילה ספוגים באכזריות ובטון שנראים כמעט סדיסטיים. הדמויות שטופות בחמישים גוונים של יאוש, השפלה, שנאה עצמית, מרירות ונקמנות. זה אולי עניין של טעם- עבורי זו היתה מנה גדושה יותר מדי, שייתכן שמיתונה היה גורם לאיזון מבורך בטון הכללי. יתרה מזאת, הסרקאזם המריר של הדמויות נשמע לאזניי ישראלי מאד; אני בספק אם צרפתים או הודים או אנגלים חושבים ומתבטאים כך. חלק מן הדמויות הראשיות נותר כמעט ללא שינוי לאורך הספר: פוליאקוב נותר אותו ציניקן ניהיליסטי ומיואש שהכרנו מהשיחה הבלתי נשכחת עם סשה בפרק הפתיחה האדיר. מקנזי נותר אותו גבר מקורנן פגוע וחדור תאוות נקמה. מבחינה זו, הדמות המעניינת ביותר היא אולי דווקא סשה, אותו ילד עזוב ומוזנח שרגליו היחפות בתוך העפר והסחי, והוא מתעקש להצמיח כנפי מלאך.
אני לא יכול להתאפק מלהעיר גם על תחושה קלה של הומופוביה (גם אם מקומה שולי) שעולה מכמה עמודים: השָליש "בכלל לא נראה לי שהוא מתעניין בנשים" ג'יילס שעובד עבור הנציב הבריטי בלֶה ומחקה את הליכתו של הלורד קרזון; הנער המשרת המפתה עם החיוך החנף בעל "שפתי הכושי" המשדל את פוליאקוב "בשרבוב שפתיו העבות"; הנפח הלדאקי שמראה לילד את שריריו "פה וגם פה וגם פה" וגובה ממנו תשלום עבור עבודתו "בשווה כסף". מובן שתיאור דמויות ברוח מסויימת היא דרך בידי הסופר להעביר באופן עקיף ויעיל את הלך הרוח שאופף את גיבוריו בזמנם, והלך רוח זה לא חייב ואף לא יכול להיענות לכללי תקינות פוליטית בת זמננו, אם הוא שואף להיות אותנטי. יחד עם זאת, איש לא כפה על הסופר להכניס דמויות משניות כאלה לספרו מלכתחילה, ולכן בחירתו להכניסן בכל זאת ולהציגן אך ורק בדרך דוחה ונלעגת, מעוררת אי נוחות.
ואם באנאכרוניזם עסקינן, נראה לי שמעורכי הספר חמקו כמה אנאכרוניזמים שהשתרבבו פנימה: בעלילה שמתרחשת בשנת 1994 בישראל לא יכולים להופיע איקאה (בארץ משנת 2001), וערוצי הטלויזיה מצו (בארץ משנת 1999) ואגו (בארץ משנת 2002). מלבד זאת, הזונה הגרמניה שפולטת "שייסה" בהמבורג באמצע הספר, נזכרת בסופו כזונה בברלין דווקא. ועם זאת, בביקורת שנכתבה על הספר ב'טיים אאוט' מזכיר מוטי פוגל "חולצה עם דמותו של בארט סימפסון בתאור מאורע המתרחש באמצע שנות ה-80", וטוען כי זו אינה טעות אלא מחווה מכוונת למעשה הרמייה הארכיאולוגי התופס חלק מרכזי בסיפור. מעניין, אם זה באמת כך, אז ההשתלה של המהתלה הזו בתוך רומן ריאליסטי "מסורתי" (שתואר ע"י מבקרים כממשיך דרכה של ספרות המאה ה-19) היא רעיון מבריק.
כך או כך, אלה בסופו של דבר קטנות. זה ספר נפלא, מרשים ונוגע עמוק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•עמית לנדאו
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

כשקראתי את קו המלח ואנשים שאלו אותי על מה זה היה לי די קשה לענות - להתחיל מהעלילה על הרבולוציונר הרוסי, או שמא על הוטרינר האנגלי שאשתו עזבה אותו ובחר לברוח ללה? או אולי דווקא לספר על השושלת המשפחתית שנגמרת באדם ישראלי בשנות התשעים שמוכה טראומה ממלחמת לבנון הראשונה, או על השיירה שיוצאת למדבר במסע מועד לפורענות?
היה לי קשה לכווץ את העלילה, אבל יותר מכך היה לי קשה לתת את הכבוד הראוי למרחב היריעה של הספר הזה, שמתפרש על גבי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה מקומות שונים, שאם היה לו סרט ולסרט היה טריילר הוא ודאי היה כל כך עמוס בתמונות מרהיבות של הרים מושלגים בהימלאיה, כפרים מנומנמים בבריטנה, רומא של סוף המאה ה-19, רוסיה הצארית ערב המהפכה, נופי לבנון בעת מלחמה וקצרה היד מלהמשיך ולתאר את מרחב היריעה. זאת נדמית כמו משימה בלתי אפשרית, והיא ללא ספק יוזמה יומרנית מצד המחבר - מזה חששתי, מכל כך הרבה מהכל שנשאר בסופו של יום מעט מהעיקר. ומה זה העיקר? האם ספר שאני לא יכול להצביע על הגרעין שלו, על העוגן עליו נסמכת הספינה הזאת ושמשאיר אותך מרותק וקשוב, האם הוא יכול להיחשב ספר טוב?

היום אני יודע שקו המלח הוא אמנם רחב יריעה כמו תבל עצמה, וחולש על עשרות דמויות ומעשיות ואירועים, אבל הוא מבוסס על תמות כל כך חזקות ומטפל בהן ביד אמן שכזאת, שהוא מצליח איפה שהרבה ספרים אחרים כושלים. נתחיל עם תחושת הגלות, כי זאת תחושה שאופפת את הספר לכל אורכו. יש בה משהו מאוד יהודי, מאוד ישראלי, הנדודים המתארכים לאין ערוך, השליחות האלוהית - בין אם זה העלייה ארצה, בין אם זה אנטישמיות מקומית בגלות, השלמה עם היותך חלק מדת ולפיכך חלק ממסורת, חלק מקולקטיב, ללא אפשרות בחירה, ועד לנדודים של צעירי ישראל אי שם בהודו, כשהם מחפשים לאבד את עצמם ולשכוח מאימי המלחמה, מאימי המדינה, להתנדב עם פליטי טיבט (קטע נהדר, בו תיירת שואלת תרמילאים ישראלים אם אין בישראל פליטים לטפל בהם?). הציר העיקרי של הספר עוסק בגלות, ולפעמים אפילו רק גלות נפשית, כשראשך מפליג לארצות ולמדינות ולאופקים שמעבר להישג ידך. וכן, הספר מטפל גם בנושא ההשלמה עם ההוויה, עם ההווה, עם אמת, והאם היא קיימת.

נמשיך עם תחושת האמונה. בספר יש משפט נהדר - ״תשים קונכייה במדבר ואנשים יאמינו שהיה שם פעם ים״ וזהו אחד העוגנים שמחזיקים את הספינה ששמה קו המלח במקומה. שוב, הספר מעלה כל כך הרבה שאלות לגבי מצפון, מוסר ודת. האם אמונה היא דבר אמפירי? האם הדת היא הדבר שיציל את העולם? האין הדברים האלה, בידיים מסוימות, יכולים להיות דברים מסוכנים מכל דבר אחר? כמה אתה מוכן להרחיק לכת לטובת אמונתך? האם השליחות שלך מצדיקה הכל? אלה שאלות יום יומיות, אנושיות להחריד, גם אז וגם היום, ובכל חלק בתבל הארוכה.

יובל שמעוני פונה לעסוק גם בנקמה, ובמשפחה מפורקת, ובקשיי עלייה. וזה מה שאני מדבר עליו - קשה לראות בהתחלה איך קטעי הסיפור האלה הולכים להתלכד לידי נראטיב. זה נראה כאילו הוא ניסה לתפור ביחד טלאים מבדים שונים. זה כל כך יומרני שזה כבר מועד לכישלון. אבל שמעוני כל כך הפתיע אותי, כי הוא הצליח להמריא כל כך גבוה, ולספר לי את הכל ממעוף הציפור, ובסופו של יום להראות לי כמה מהר כדור הארץ מתגלגל, וכמה מהר הזמן ניגר בשעון החול שלנו, אבל שאותן שאלות ואותם פחדים ואותן רגשות עדיין כל כך רלוונטיים גם בימינו. כשבגב הספר הבטיחו לי שהספר ישפוך אור על חיינו כאן הייתי מאוד חשדן. התבדיתי. הוא לא סתם שפך אור, הוא הדליק זרקור אימתני שמעפיל על כל העולם ועל כל הזמנים.

הספר הזה לא מושלם - יש לו את הפגמים שלו, הכתיבה לא תמיד יציבה, היא יפהפייה לפרקים ומייגעת לפרקים. הדמויות לפעמים מחליאות באנושיותן, לפעמים הן פלקטיות ונוסחאתיות. אבל אני מבטיח לכם, השלם יותר גדול מסך איבריו. השלם עצום, מונומנטאלי, ובד בבד כל כך אישי וכואב. שמעוני הופך את האופרה הזאת, את הסאגה הזאת, בסופו של יום, לסיפור אישי, כאוב ועצוב, של אדם אחד, ישראלי מן השורה, שבבת אחת משקל העולם כולו נוחת על כתפיו.

ככה גם אני הרגשתי בתום הקריאה. לא כמו סיזיפוס שנידון לגלול את האבן מעלה שוב ושוב ללא משמעות. הרגשתי כמו אטלס שמחזיק את משקל העולם על גבו. ברגע שסיימתי את הספר עברה בי צמרמורת כל כך גדולה שהרגשתי שאני שוקע במצולות. דמיינתי את אותם אנשים במדבר עומדים בקו המלח וצועקים לאלים שיחזירו להם את הים - והבנתי. כולנו צועקים, והצעקות מהדהדות. מהדהדות כל כך רחוק, לכל פינה בעולם. לכל תקופה בעולם.
בשיא הכנות - לא האמנתי שכזאת צמרמורת תזעזע אותי. רעידת אדמה. אני כל כך שמח שטעיתי. אני כל כך שמח שקראתי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•בלדין
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

דווקא קיוויתי להרבה מיובל שמעוני לאחר שקראתי בעבר את סיפרו "חדר". שם, הפרקים הראשונים בייחוד - ממש מבריקים!... "קו המלח" הוא רומן רחב יריעה. בעיניי הוא יומרני מדי. דווקא בעיניי – אני שבנעוריי הייתי בוחר את הספרים על פי עוביים! מבחינתי זוהי ההוכחה האולטימטיבית ש"הגודל לא קובע"... זוהי ממש סאגה היסטורית של כמה סיפורים שמצטלבים אחד בשני, במשך עשרות שנים... אבל לצערי לא התחברתי אליו והוא לא מספיק עניין אותי, על מנת שאמשיך לקרוא בו, וזה לאחר שקראתי כמאתיים עמודים. לא נעים לומר אבל שמעוני ממש חופר! העלילה אצלו מתקדמת בקצב של צב, עם קפיצות מעצבנות מסיפור אחד לסיפור האחר וחוזר חלילה... פה ושם יש אמנם כמה התרחשויות מעניינות, אבל אותי משום מה הסיפור (או הסיפורים) אינו מצליח לשכנע. אולי זו העלילה החובקת עולם? יש בי כנראה משהו מובנה שמטיל ספק מראש, באמינות של עלילה שמתרחשת במקומות שאינם מרחב הפעולה "הטבעי" של הסופר, שבמקרה הזה הוא ישראל. (נדמה לי שבסוף זה מגיע גם לשם אבל הדרך – ארוכה מדי...) דרך אגב אני מרגיש אותו הדבר גם כלפי סופר אמריקני שמציב את גיבוריו ברוסיה כמו למשל ב"ילד 44"... על כל פנים, למרות שעם מעט מאמץ הייתי מצליח כנראה לצלוח את אלף העמודים של הספר הזה, החלטתי שאני נוטש - כי הזמן שלי יקר מדי! עדיף להוציא אותו לטובת ספרים אחרים, אולי מעט יותר מוצלחים. מן הסתם, זהו משהו אישי שלי וייתכן שמישהו אחר כן יימצא בו עניין...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•סדן
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

ללא ספק יצירה מונומנטלית הן באורכה, הן במשך הזמן שבו היא מתרחשת והן בעוצמה הסיפורית שלה. עלילות שונות שמתפצלות ומשתרגות זו בזו.
יובל שמעוני, כמו בכל ספריו (מעוף היונה, חדר, אל העפר), ניחן ביכולת תאורית מרהיבה ויכולת לארוג דימויים בפרטים טריביאליים וליצור מהם משמעות אוניברסלית. גם פה הוא עושה זאת בצורה מרהיבה. הוא מנסה (ובמידה רבה מצליח) לפרום את מרכיבי הזהות הישראלית המונוליטית, חסרת העבר, להתיך אותם ולרקוח מהם עלילה אחרת, רחבה וקדומה יותר המתחילה בעבר מעורפל ומפוקפק ומסמן את המשכה המשוער (ואת עתידנו המעורפל) בדרך שיתכן שאין לה מוצא - אלא בתהום. הנראטיב הציוני מושב להקשרו ההיסטורי האמיתי - סיפורו של ילד יהודי המגולגל בתוך חבית בהשלמה חסרת אונים, ושנסיונו להשיב אליו מעט שליטה על גורלו ושנקמתו על כל הפורענויות מביאה אותו אל דרך ללא מוצא.
הפגם היחידי הוא העלילה המעט קלושה ומאולצת של סיפור הוטרינר ונקמתו - שנראית (לי) מודבקת.
בכל מקרה, שווה לצלוח את 970 העמודים בשביל מלאכת מחשבת שכזאת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•צביקה פרי
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

כשהייתי ביסודי והייתי הולכת לספרייה הקטנטנה בשכונה שלי פעמיים בשבוע להחליף ספרים, לא הייתי שואלת ספרים של פחות מ-200 עמודים, כי הרי ממילא הם יסתיימו לי תוך שעה-שעתיים וחבל לבזבז מקום לספר ארוך יותר. היום כמובן אני מבינה שלא רק האורך של הספר, או משך הזמן נטו שהוא מעביר לך בנעימים, הוא העיקר, ולמדתי ליהנות גם מספרים קצרצרים ממש. וכך קרה שלקחתי מהספרייה את "קו המלח", שמשתרע על פני שני כרכים עבים וכמעט 1,000(!!) עמודים, ולא הצלחתי לסיים אותו. ולא בגלל מיעוט פנאי לקריאה - יש שפע של זמן בשבתות הקיץ האלו - אלא בגלל שהרגשתי שאני מבזבזת את הזמן וכוח הריכוז שלי על ספר שלא מוביל לשום מקום.

הספר מתחיל עם עיירה באחת מארצות הסטן שבין רוסיה להודו, ומדלג משם בין רוסיה המהפכנית, אנגליה הוויקטוריאנית, קולוניה זערורית ונידחת בהודו ותל אביב של שנות התשעים. קו העלילה הבסיסי כולל שתי משפחות מקבילות של סב-אב-בן שמסתבכות בין האירועים ההיסטוריים שסביבן ליחסים המשפחתיים והרומנטיים שלהן, וגורמות להן לעשות כמה מעשים מופרכים, להתפצל בדור אחד ולהצטלב חזרה בדור אחר. בעיקרון, רומנים היסטוריים עם שילוב של הגורל היהודי (אחת המשפחות יוצאת מכפר נידח בתחום המושב של רוסיה האנטישמית) הוא בדיוק זן הספרים שאני אוהבת במיוחד, ורוחב היריעה אמור להכיל את דילוגי הזמן והמקום האלה באופן שיאפשר להם להתפתח לאיטם. הבעיה היא שכל מקום כזה או תקופה כזו בספר כולל שפע של דמויות, מערכות יחסים, סיפורי רקע עלומים, סכסוכים אישיים ולאומיים ועוד ועוד, ועד שהקוראת מתאפסת על מי נגד מי במקום אחד, הסופר מדלג 90 שנה קדימה ואלפי קילומטרים מערבה ומתחיל מחדש. בנקודות מסוימות הדמויות או סיפורי הרקע דומים מכדי לאפשר אבחנה ממשית ומתישים מרוב ניסיון להיזכר איזו שנה זו ולמה הוא נוסע מאנגליה להודו ולא ההפך. בהתחשב בכך שהכל מלא בהרהורים פילוסופיים ובמיסטיקה לסוגיה (אל תשאלו) ושכל דמויות האבות ובנים לסוגיהם הן קטנוניות, אובססיביות וחדלות אישים באופן שקשה נורא לאהוב או להזדהות איתן, קל מאוד לוותר על ניסיונות האיפוס האלו.

ויודעים מה - נניח שבכל זאת רותקתי לאחד מקווי העלילה. נגיד שאחת הדמויות נגעה לליבי, ושגורלה הדאיג אותי וסיקרן אותי וחיכיתי לגלות מהי הטראומה שהסופר מרמז אליה או מהי תוכנית הנקמה שהיא מתכננת - בסוף יותר מ-500 עמודים וכל הכרך הראשון כבר גיליתי את רוב אלו, אז למה נחוצים 400 ויותר העמודים של הכרך השני? המשכתי לקרוא עוד קצת בניסיון להבין אם יש תפנית בעלילה או דמויות חדשות, אבל לא היו כאלו. הדמויות המשיכו לחלום ולהתפלסף והסופר המשיך לדלג ולעצבן, ולי נמאס. יתכן שקורא עם יותר אורך רוח או עניין באחת התקופות ישרוד עד הסוף; לי נראה שזה לגמרי לא שווה את זה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מירב
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

הספר המצויין ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
על פי ידיעתי, ניתן לערוך כינוס של קוראי הספר בתא טלפון.
1000 עמודים, עלילה מורכבת ביותר, מאוד מאוד מפורטת, תיאורי נוף נרחבים, העמקה בתיאורי דמויות - יצירת מופת.
נקמתו של בעל נבגד!
לא קל לקריאה, אך החוויה מושלמת לאילו שעמדו בקריאת הספר.
תהיתי בעת קריאתו: לכתוב יצירה קשה שכזו לכה מעט קוראים - מתסכל.
הקצבתי לי 100 עמודים ליום, וזכיתי לקרוא יצירת מופת.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•יוסי נינוה
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

4 חודשי קריאה... נו טוב, בהתחלה לאט ואחר כך השתלטתי עליו בזריזות, אודות לחופשה באילת הצלחתי לסיים בהנאה מרובה מאוד, מקסים, כדאי, מומלץ, כמו שאני אוהבת: ספר היסטוריה כתוב כנובלה דרמה מרגשת גם עצוב גם החיים עצמם גם אמיתי כול כך, האמנם?!!! ואפילו פוליטיקה ועכשוויות יש בו וגם יחסים בין המינים והסיבות להתנהגויות שונות בקיצקצ תהנו לכםישראלי והעולם הגדול המופלא : הודו, המיזרח גם פה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•איור וודה