שתי דמויות מרכזיות מובילות את הרומן הנפלא הזה.
הראשון אסיר בתא כלא, בתא סמוך לו כלואה אשתו האסיר אשר הגיע לאי בנעוריו ניצב בפני דילמה קשה אותה מציבים לו כולאיו: להסגיר מבוקש או להיתלות למחרת עם אשתו יחד.
האסיר הוא דמות מורכבת שערבה דברים רבים בחייה. אין לו ולאשתו ילדים אשתו אינדיאנית בת המקום. חייהם לא קלים והדרמה הגדולה היא מה יחליט האסיר בקשר לחייו ולחיי אשתו.
הדמות השנייה ברומן היא האדמירל

הציפייה לאחר "חדר" הייתה גבוהה מאוד, ואחרי קרוב לאלף עמודיו של "קו המלח" נשאר טעם דק של אכזבה. אבל אכזבה מ<mark>שמעוני</mark> כזה טובה יותר מ-99.99999 אחוז של הספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים. בנושא זה אמר פעם מי שאמר, לא זוכר שמות: "עדיף ספר בינוני של סופר גדול, מאשר ספר גדול של סופר בינוני". הוא צודק בהחלט.

אבל "קו המלח" איננו ספר בינוני. הוא כתוב היטב, עלילתו בוטחת, הדילוגים בין סיפורי המשנה, החוצי

"בעיה פילוסופית אמתית יש רק אחת -ההתאבדות" כך טוען אלבר קאמי בפתח מסתו המפורסמת 'המיתוס של סיזיפוס'. לאחר שהאדם מכיר באבסורדיות של החיים, חוסר ההיגיון המשווע הכרוך בהם, הוא ניצב בפרשת דרכים: להתאבד או להישאר. ואם בוחר האדם להישאר, מדוע נשאר? מה יוצא לו לאדם, שחייו משולים ובצדק לאותו גלגול סיזיפי של אבן כבירה שתתגלגל בחזרה ברגע שתגיע איתה אל קצה ההר? התשובה של <mark>יובל שמעוני</mark> היא בטויה העז של מסקנתו של

הספר החדש של <mark>יובל שמעוני</mark> נוגע בכמה נקודות רגישות בחברה הישראלית.
היחס של הישראלים לפליטים מאפריקה והיחס של הישראלים לפלסטינים העובדים בשטח ישראל.
הקריאה בספר ממכרת הוא כתוב היטב ודרך כמה דמויות מביא דרמה אנושית נוגעת ללב.
הספר הוא רב-שכבתי. בשכבה הראשונה יש את הסיפור הבלשי ואת התעלומה אשר מובילה אותו. אך מתחת לאלה מסתתרים יצרים אנושיים עזים, קושי כלכלי וקונפליקטים מורכבים המציגים את החברה הישר

יהודי פליט, אוד מוצל מאש, יוצא למסע דרך הים ליבשת חדשה. הוא יבנה בה את חייו תחת חסותה של מעצמת על מערבית, כשהוא משתתף בבניין המושבות החדשות עד שיראה את המקום "בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן". אם זה נשמע לנו כישראלים מוכר מאוד, נהיה מופתעים כשנגלה לאיזה מקום רחוק ובלתי צפוי לוקח <mark>יובל שמעוני</mark> בספרו את הנושא. האם התכוון ליצור אלגוריה ביקורתית על התנועה הציונית? הפליט היהודי שלו מגיע לאר

ספר בלתי רגיל. פרוזה במיטבה. תעודת כבוד לספרות הישראלית. זה הספר הראשון של <mark>יובל שמעוני</mark> שאני קורא ורק נותן חשק לחזור לספריו הקודמים שלא כך כך העזתי לגשת אליהם משום מה. השפה העשירה, התיאורים - גם הלא קלים לעיתים לעיכול - הם מבחינתי, וגם אם יישמע אולי מוגזם - הם מופת של ספרות נהדרת. מדובר בסיפור היסטורי - שאין לו שום קשר ממשי להיום ולעכשיו -וזה כבר משהו שונה. בשלב מסויים של הקריאה רציתי להבין יותר

שמחתי מאוד לקראת ספרו החדש של <mark>יובל שמעוני</mark>, מאחר ובשבילי ספרו הקודם: "קו המלח" היה אחד האתגרים הספרותיים הקשים שעמדתי בהן, ולגבי מן הטובים שבספרים של השנים האחרונות.
הספר הזה בנוי משני סיפורים אישיים הקשורים האחד לשני.
הסיפור הראשון: סיפורו של נער יהודי בימי האינקויזיציה בספרד ומלחמתה באנוסים, בעת גירושם של היהודים, ובתוכם בני משפחתו, מצליח הנער להימלט אל ספינה בנמל ולהגיע כנוסע סמוי להיספניולה -

כשקראתי את קו המלח ואנשים שאלו אותי על מה זה היה לי די קשה לענות - להתחיל מהעלילה על הרבולוציונר הרוסי, או שמא על הוטרינר האנגלי שאשתו עזבה אותו ובחר לברוח ללה? או אולי דווקא לספר על השושלת המשפחתית שנגמרת באדם ישראלי בשנות התשעים שמוכה טראומה ממלחמת לבנון הראשונה, או על השיירה שיוצאת למדבר במסע מועד לפורענות?
היה לי קשה לכווץ את העלילה, אבל יותר מכך היה לי קשה לתת את הכבוד הראוי למרחב היריעה של

דווקא קיוויתי להרבה מ<mark>יובל שמעוני</mark> לאחר שקראתי בעבר את סיפרו "חדר". שם, הפרקים הראשונים בייחוד - ממש מבריקים!... "קו המלח" הוא רומן רחב יריעה. בעיניי הוא יומרני מדי. דווקא בעיניי – אני שבנעוריי הייתי בוחר את הספרים על פי עוביים! מבחינתי זוהי ההוכחה האולטימטיבית ש"הגודל לא קובע"... זוהי ממש סאגה היסטורית של כמה סיפורים שמצטלבים אחד בשני, במשך עשרות שנים... אבל לצערי לא התחברתי אליו והוא לא מספיק ענ