***






מהו הדבר שרווק ערירי חושש ממנו יותר מכל?
אישה. אישה שתפול עליו לעת זקנתו ותפר את הסטטוס קוו שחתם עם רווקותו המלבינה - חיי עושר, קריירה מכובדת ובריאות סבירה, עד שיווגע ויהיה להיהודי האחרון בעיראק.
אבל אישה אחת ללא שם נופלת כפשוטו בפתח ביתו, פושטת את ידה כמו פילגש בגבעה. כמוה, עברה עינויים קשים השמורים לנשים בארצות ערב. בניגוד אליה, בבוקר עוד נותר לה דופק. זכי המבוהל, יהודי רחמן בן רחמנים, גורר את הצרור הגוסס והמבאיש על השטיח היקר וצונח על כיסא אחוז אימה. אם החבילה בעלת הפנים החבולות היא מורדת, הרי שגם אותו יבתרו לגזרים.

בימים ההם יש מלך בעיראק, ועוד איך יש. כל הישר בעיניו ובעיני מקורביו הוא כל האיום, המזעזע והסדומי בעינינו. מוראו של המשופם הסאדיסט, סדאם חוסיין, נושב מכל עמוד בספר. וזכי מה הוא? עלה נידף, תלוי על בלימה בעץ העתיק והמפואר של יהדות עיראק ששורשיו עד אברהם אבינו. פווו קטנטן מצד השלטון והוא חותם את השלכת היהודית שמשופמים אידיוטים מיהרו לבשר עליה עם עליית הציונות. גם זכי אדיוט, לטעמי, הוא ואחורני הנותרים בארצות ערב, שאני שופטת אותם לחומרה מחוסר יכולת להבין את התעקשותם להישאר במדינות הללו. קליפת ביצה זעירה, תקועה בין שיניים עוינות. מעמוד לעמוד נחשפים מניעיו של זכי, שהם בלי ספק מכמירי לב, ובכל זאת, לא אבין.

החבילה המעונה הולכת ומתאוששת, הולכת ומשילה את שכבת העינויים שכיסתה על יופיה ואישיותה, ומערכת יחסים עדינה ומהוססת נרקמת בינה לבין זכי, כמו שוודאי הייתם מצפים. אבל זו דווקא לא מערכת היחסים המרתקת ביותר בספר, כי אם שתיים אחרות, שונות בתכלית ולא שגרתיות בעליל:

האחת, מערכת יחסיו עם סאמיה, שכנתו הערביה-שיעית. סאמיה קשת היום, חסרת החן. סאמיה הבוטה, האומללה, שהשיעיות של משפחתה נתקעה בגרונם צמא הדם של הסונים סביבה. ביתו של זכי גובל בביתה, ואילו נאמנותו העמוקה כלפיה, המבוססות על חסד נעורים, גובלת בכמעט טירוף. סאמיה זו היא שק מלט כבד, שזכי עוד לא מודע למשקלו על גבו.

ואם ביחסים הללו יש טירוף, אזי יחסיו של זכי עם נאזר הם כבר תערובת של אימה, פליאה, עיוות והליכה על חבל דק. נאזר הוא נציגו של השלטון הדורסני, איש קג"ב בגרסה העיראקית. נאזר הוא ידידו, שלא לומר חברו של זכי. אוכלים יחד, מתהוללים יחד. אבל החבר הזה הוא נמר בכלוב גן החיות. טעות ביחסים עמו תעלה בחיים. נאזר בעל כוח רב, וזכי מקפיד להיות נקי וגלוי עמו לפני ולפנים. האם זכי יכול או רוצה להתנתק מהאח הגדול הזה, או שמא חסותו המגוננת הכרחית להישרדותו של היהודי הבודד? התשובה לא ברורה.

הספר מתרחש בתקופה של בין שתי מלחמות המפרץ. מבחינה היסטורית לא תלמדו כאן דבר על יהודי עיראק, אלא בעיקר על האלימות הכללית בסלט השיעי, הסוני והכורדי שבו קוצצים חיים או לפחות את השמחה מהם. נוסף על הנושאים שמניתי, ישנו עיסוק רב בזיקנה על שלל היבטיה. הכתיבה הגבוהה שהצביעו עליה במספר ביקורות קודמות הרגישה גם לי קצת מאולצת בהתחלה, אבל מהר מאד בעיקר נהניתי ממנה. ספר מצוין מאת סופר מצוין שזהו הספר השני שלו שאני קוראת, ואשר כתב על מולדת שלא יכול היה לבקר בה מסיבות מובנות.

*





חוויה מיוחדת, שככל הנראה לא תיקרה לי שנית בחיים: לקרוא בשקיקה עמוק לתוך הלילה, להתכרבל בפוך ולהפוך דף אחר דף בין אותם ארבע קירות בהם חיה וישנה הסופרת.
בחדר הסמוך ישנות בשלווה שתי בנותי הפעוטות. החדר הזה, עם המדפים שהחזיקו בובות ושגם אני בתורי הנחתי דובים עליהם, היה שייך לנוגה. נוגה מתמודדת עם מחלת נפש שהתפרצה אצלה בגיל עשר. לא אנקוב בשמה במפורש, שכן האבחנה ההדרגתית והמייסרת היא חלק מהתהליך שהספר מעביר את קוראיו.

מה אגיד לכם, אני חיה כאן חודשים ספורים, וקירות הבית לא גילו לי את כמויות העצב שספגו לתוכם. האנרגיה באוויר חמימה, משפחתית. הנוף מוציא קריאות התפעלות מכל האורחים. הירוק בחוץ יפה וחי ואילו האנרגיה בספר כבדה, עצובה, מפלחת את הלב. השורש עצב על שלל נטיותיו מופיע כמעט בכל עמוד, ומכה בי שורשים גם. בסגנון של חדר במחלקה סגורה - פשוט, חלק וכמעט נטול קישוטים ודימויים - נועה מתארת לנו את המציאות הקשה ואת מערבולת הרגשות הנלווים לה.

הדימוי לשורשים אינו מרפה ממני: השורשים בבטן האדמה מתפצלים ומתפצלים, מהעבה לדק ומשם לנימים הדקיקים ביותר. הכעס, למשל.
יש את הכעס העבה והברור על ילדה נהדרת שנהרסה, על מה שיכלה להיות ולא תהייה, על סבלה התהומי שכמעט ולא ניתן להקל עליו. הכעס על החברה שמתרחקת, שמפחדת לשאול, שמושיטה יד חמה לסרטן וכתף קרה למחלת נפש.
הכעס הדק יותר על השכנה, על הגננת, על המורה, שנותנות להפרעה להסתיר את השמש של נוגה.
אבל יש עוד הרבה ילדים, כיתה להחזיק, יום עבודה.
אבל למה הן לא רואות את הרגישות המדהימה שלה, את הפגיעות?
הכעס ממשיך ומתפצל, לעיתים מבלבל. צוות המחלקה הרי מסור בצורה יוצאת דופן. אנשים טובים במקום חשוך. אז למה ננעצות בי עיניים כועסות של אחות שהוכתה?
מי כמוהם יודעים שזה לא בשליטתה של נוגה.
אבל אפילו אני יכולה לכעוס לרגע…
אבל היא מתאמצת כל־כך, ברגעים של הבסדר מקסימה כל־כך, למה המבט הזה שגומר אותי?
ולבסוף, דניאל. נימי הכעס על בן־הזוג שמתקדם בחייו, שלא נותן למחלה להיות כל עולמו, שמסוגל להשאיר את דלתות המחלקה מאחוריו ואותי להתבוסס בביצת הכאב לבדי.

עכשיו עקרו את פקעת השורשים הזו מן הלב, הפכו על הראש כך שיהיה גלויים וברורים, חשופים לאוויר העולם. זהו הספר. יומנה של אם.

וכמה מחשבות הוא עורר אצלי.
עתה הן נודדות אל בת השנה וחצי. אני מתבוננת בילדה הזו, שאני חומדת אותה פעם בעשר דקות בממוצע, צוחקת ומשתוללת. כל־כך הרבה דברים מובנים מאליהם בנפש בריאה. כל־כך הרבה דברים שלא צריך ללמד, שכבר קיימים שם. אף אחד מעולם לא לימד אותה שאם אמא רודפת אחריה תוך כדי נהמות של אריה, או אפילו רק תוקעת מבט מכווץ גבות, זה אומר שצריך לברוח בקריאות גיל, לרוץ ולחכות באימה־צוהלת שתתפוס אותך. לא צריך להסביר לה שזה כיף ומענג. שאמא לא הולכת לתקוף אותה. שאמא יכולה לגעת בה ולא יקרה לה כלום. אדרבה, היא הרי משתוקקת להם כמה פעמים ביום - לנגיעה, לערסול, לחיבוק.
לימדנו אותה להצביע על הירח, להגיד קריאת שמע, לשים את הטיטול בפח. לא היינו צריכים ללמד אותה שהחיבוק של אמא ואבא לא מאיים לפלוש לתוך הגוף שלה. היא בורחת, ונתפסת, והצחוק המתגלגל שלה מגיע ממעמקי הקיום, מחלקים מובנים מאליהם בנפש, שמי בכלל יכול להעלות על דעתו שיכולים להתקלקל.

ואם דיכאון נדמה לי כמו קלקול של מנוע, אזי אימת המוות מפני האנשים הקרובים לך נדמת לי כמו התפוקקות של בורג זעיר שבזעירים במנגנון עדין שבעדינים. ולרגע קצרצר אותה הבנה מהממת, שבעצם ישנם עוד אלפי מנגנונים כאלה, שאני לא מודעת לתקתוק השוויצרי שלהם, לתפקוד המסונכרן שלהם, לבלימה עליהם הם תלויים כשתחתם תוהו וכאוס וחוסר היגיון, לופתת אותי בגרון ממש. וזה כמו אות אחת בדנ"א שמתחלפת, אחת בלבד מתוך שלוש מיליארד אותיות, וגורמת לאסונות כמו טייזאקס, כמו אנמיה חרמשית. אות-נפש אחת, אולי שניים, אולי יותר, אנחנו עוד לא יודעים, שמתחלפת וגורמת לאנומליות לא נתפסות ולחרישי צער עמוקים. ואני לא יודעת להסביר עד הסוף למה זה מנוע וזה בורג, אבל ככה אני רואה זאת בעיני רוחי.

נועה, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא אישה שחווה דברים בצורה עמוקה. המחלה של נוגה נכנסת לה מתחת לעור, עד לעצם ממש. העצמיות שלה הולכת ומותכת לזו של בתה, ממש כשם שהמציאות והגבולות של הקיום הבסיסי מטשטשים אצל נוגה. ככל שהזמן עובר והאשפוז בבית־החולים מתארך, חבל הטבור הזה הולך ונכרך סביבה. בעבודה פנימית מאומצת, עד כדי תשישות גופנית, נועה מנסה למצוא את הדרך לשחררו מצווארה המשווע, אך גם לשמור אותו מחובר, פועם, אמהי.
מחשבה טיפשית גורמת לי לחיוך נוגה: איזה מזל שהתוודעתי לספר חודשים לאחר החתימה. היה קשה לי לעמוד במשא ומתן תחת הרושם שהותירו עלי מילותיה של האישה הרזה והמופנמת שמולי. להתמקח עם הידיעה שהיא נשאה ונושאת משא כבד כל־כך. מיליונים הרי הייתי רוצה לפרגן לה. אי, כמה קל לפרגן לשני כשאתה יודע שמר לו...

והמר כאמור מר מאד, ויש בו חלק שעד עתה בלתי נתפס עבורי. למרות כל ההסברים, למרות ההתקוממויות החוזרות ונשנות של נועה שבהתחלה רק קיבלה את הדין ולבסוף גם השתכנעה ואיתה גם אני, למרות כל אלו עדיין החלק הזה מעורר בי אי-נוחות כבדה, חלק ששואל: אולי בכל זאת? אולי בכל זאת זה כמו פעם, שדפקו, חישמלו, כרתו חלקים מהמוח? ששלחו, להבדיל, ללינה משותפת?
ברור, אנחנו זהירים יותר, חכמים ומנוסים יותר, ענווים הרבה יותר היום. ועדיין, תמהה נועה, תמהה אני, ילדה בת עשר לבדה במחלקה, חודשים על חודשים?! ביקורים קצובים ומדודים?! ההורים בלבד, אפילו לא האחים?!
דמיינתי אותי ואת הבת שלי, ואז הרגשתי, בגוף ממש, צער מפלח מן הראש הנד לצדדים בפראות ועד לרגליים שהיו מסרבות לצאת מן המחלקה.
נדרשו לנועה "שיחות הכשרה" ארוכות עם הרופאה המלווה, על אופיה הלא נורמלי של המחלה, על פרוטוקול טיפול "לא נורמלי". לו רק יכולנו לדעת מה יכתבו על כך עוד חמישים שנה… בינתיים רק נותר לקבל את חוות הדעת המקצועית. או להתקומם. אמן שלא נעמוד בצומת.

יום שישי נאה. הירוק בחוץ משגע. זה היה לפני הספר. דניאל פותח לנו את הדלת ולצידו עומדת בחורה יפה, נועצת בנו עיניים ירוקות גדולות. מיד ידעתי שהיא אחרת. הסתובבנו קצת, מדמיינים את עצמנו כאן. די מהר היא עזבה. דניאל זרק משהו על מחלת נפש. היום אני יודעת להסביר את המראה שנגלה לנו בקומה השנייה: נועה ניצבת על מפתן דלת סגורה, בתנוחה של מאבטח כמעט, חוסמת את המעבר. היא מבקשת שעל החדר הזה, החדר של נוגה, נדלג הפעם.

נועה, אני מבטיחה לך שלו החיים יפגישו אותי עם מתמודדי מחלת נפש וקרוביהם, לא אדלג על כך. לא אתן לידיעה הזו לחלוף לי מעל הראש. אעצור רגע כדי להבין את המשמעויות, את ההשלכות. על החיים בכלל, על חיי היום־יום. אשתתף בכאבם, מקרוב או מרחוק, לפי רצונם. אגדיל את אשראי הסבלנות וההבנה ביחסים שלי איתם פי מיליון.
מעוות לא יוכל לתקון (והלוואי שכן), אבל העיוות ביחס שלנו כחברה - יכול וצריך.
הספר המדהים שלך משנה עולמות. אבן דרך חשובה בתיקון הזה.
כפי שקיווית שיהיה.
מצדיעה.

*






נולדתי לכתוב. אני אמורה לכתוב. אני צריכה לכתוב. איזה עוד דברים אני יכולה לעשות באותה מידה של הצטיינות?
כל תא בגוף שלי צועק את זה, בוכה את זה, מצביע לשם, ואני מתעלמת. כמו אחרונת הנשים המזניחות, שאת מקשיבה בחמלה ובבוז איך כבר שנה הן לא הולכות לבדיקת הדם כי אין להן זמן. אבל הדם, מספרת לנו תורתנו הקדושה, הדם מחזיק את הנפש. והדם שלי מבעבע, מקציף, עושה קולות של קומקום. דם־מלחמה נשפך כאן מכל עבר, אבל שלי כלוא במחזוריות שאני לא מצליחה לפרוץ. וזה מתעתע. כי אין פריחה שמאפיינת עמידה במקום, והשריר לא מכחיל כשהכישרון נמק, וגם אם.אר.אי לא מצליח לזהות את הגוש המעכב. ובכל זאת יש הרבה תסמינים, רק שהם מגוונים ולא ייחודיים, ורק את ולא אף מומחה תוכלי לחבר את הקצוות לאבחנה הכואבת: מבוזבזת מצויה.

זורקת לעצמי שיר פה ושיר שם. מוצלח, אפילו מאד, אבל איטי מידי, מרווח מידי, מזון לשבוע-שבועיים שנפרש ונמתח לחודשים, כמו בשבי (תחזרו אמן!). כשאני כותבת יש שקט. המוח הטרוד, המוסח, סותם סוף־סוף. הזוטות הזעירות של החיים שלי שמתרוצצות בראש כמו נחיל שתוי נדחקות לכוורת, ואני הופכת למלכה. המלכה ששולטת על המחשבות שלה ולא מוסחת מגרב קטנה זרוקה, צפצוף של המכונה ונו אתם יודעים כל מה שמטריד נשים בארבע אמותן.

כשאני קוראת משהו כתוב היטב, אני מקנאה במי שכתב אותו. קנאה טובה, קנאת סופרים, אבל קנאה. אני לא מקנאה במי ששר מטורף. אני גם לא מקנאה במי שהמוח שלו מתמטי להדהים. בכלל, אני לא מקנאה בחיים של אחרים. אבל כאן אני כן. ומה עושה אדם שמקנא? מתרחק. אז לאחרונה אני מתרחקת מספרים. זה גם באשמת הנחיל, אבל גם באשמת הקנאה. וכשקוראת, מדגדג לי כל הגוף. ואני לא יודעת מה לעשות עם הדגדוג. פחד משתק שלא יצא לי שום דבר טוב. עצלות. טיפשות. המון מילים רעות לעצמי על עצמי.

בכל זאת, מעולם לא הפסקתי לגמרי, רק שכבר לא תמיד יש לי ספר בתיק, ולא תמיד תשובה לשאלה "מה את קוראת עכשיו", ואם פעם הייתה לי מסננת אורז, היום זו כבר נפה. אז "ארבע רווקות" עם הרקע הדומה־זהה־מוכר־היטב שלו, והסופרת הכמעט־בת־גילי, והעובדה שגם אני הייתי רווקה יותר זמן משרציתי, ובקיצור כל מה שאמור להפוך אותי לירוקה - עבר בנפה, וכשסיימתי לקרוא אותו, במקום להתבוסס בקנאה הנפתי אותו מאושרת וקראתי: נפלא! פשוט נפלא!

הנפתי שוב והכרזתי: זה בדיוק כך. בדיוק כך נראית היום הרווקות הדתית-לאומית, לפחות במסלול מרכזי אחד שלה, ותמר הצליחה ללכוד אותה בכתיבה חכמה, משעשעת, תמציתית, מלאת חן ומבט טוב. אני חייבת להתעכב על התיאור האחרון, כי הוא גם מאפיין את המבט של הדמות הראשית על עצמה: היא מרימה לעצמה, היא מפרגנת, לאורך כל הדרך היא מרעיפה על עצמה מילים טובות ומילות נחמה. כל-כך רחוק ממני, שאפילו לא ידעתי שזה קיים.

הספר מתאר את הרווקות שלב אחר שלב. ציפיית ההתחלה, כשכולן נמצאות על קו־גיל־המשווה, המעבר לדירת שותפות, ההתרחקות ההדרגתית מהזוגות הנשואים (סביב שנה וחצי - של הילד...), פירוק השותפות והיציאה לחיים עצמאיים יותר, השבתות סביב שולחן שכולם רוצים לא להיות סביבו, וכל זה על רקע הבחירות, הלבטים וההתפתחות האישית שאינם קשורים לזוגיות אך מושפעים מאד ממצב בין־השמשות הכפוי. ואם מישהו חושב לכתוב דוקטורט על "תמורות רוחניות בחיי צעירות דתיות-לאומית בעשור השלישי: מהשלת החצאית ועד לחיבוק הראשון", הוא ימצא פה עדות מצוינת שמאפיינת בוגרות אולפנא רבות, כי מה לעשות, אפילו ההתרופפות בקיום המצוות יכולה להיות בנאלית. אבל שימו לב, כמי ששמו מופיע על כריכת הספר, הקב"ה שם כדי להישאר, והשיחות של הגיבורה איתו מתוקות במיוחד.

עכשיו תראו, מאז שהתחתנתי, האושר שלי מנוקד בנקודות צער. קוראים לנקודות האלו צילה ונעמה, אסתר ושיראל, שירה, ספיר, רננה, יפעת... האושר שלי לא שלם כשהן עדיין חצי. אני פלוס שתיים, ויש להן חברות פלוס ארבע, והן עדיין חצי. כמה עסקו ועוסקים ברווקות הזו, בכל מדיה ובכל במה אפשרית של המגזר, כי הלב נקרע לגזרים מהמחשבה על הבזבוז. מבוזבזות מצויות. נשים שאין להן דורש. אתם יודעים מה זה להיות בגוף שאין לו דורש? להיות אישה בשיא פריחתה, ואין איש נוגע. אפשר להשתגע. וגם על השיגעון הזה כתבה תמר. אומנם מעט, אבל מי שידעה טעם בזבוז - המילים יפלחו את ליבה והצימאון של אז ילפות לרגע את הגרון. אבל רק לרגע, כי זה ספר שהצער בו לא לופת, לא נוקב, לא תהומי. יש גם מסלול כזה, של כאב בלי תחתית, של צער איום, של מרירות גדולה. של התרסקות שאין אחריה התאוששות. של עשור רביעי בלי חיבוק. אבל זה סיפור של רווקה אחרת, ומישהי אחרת תספר אותו.

הקב"ה, אני מתפללת מעומק ליבי, כמו שהתפללתי על בעלי, שיוקמו השנה עוד בתים רבים.
ולך תמר, צחקתי הרבה, הזדהיתי, ובעיקר נהניתי מאד. מחכה לספר הבא!

השעות הקטנות של הלילה. מים נושקים למים, דף נושק לדף, אני גומעת את הדפים בשקיקה מרוסנת, בקצב שמכתיבה לי עטו של הסופר. הקטנטנה המונחת בחיקי גומעת אותי בלהיטות, מכתיבה לי את שעות הערות והשינה. שתינו מתענגות, כל אחת מן המשקה שלה, והיא שולחת לי חיוך רפלקסיבי מסטול וממיס. אני מסטולה מעייפות אבל נותנת לעיניים שלי לרצד על עוד כמה שורות לפני שמניחה את הספר, גם היא מותירה את הפיטמה בפיה עוד קצת לפני שמתנתקת ממני.

התנתקתי מכאן בתקופה האחרונה. שינויים רבים התרחשו בחיי, שינויים טובים שמילאו את כל כולי. לא הייתה לי פניות לכתיבה, בקושי לקריאה. שבועות רבים לא הייתי באמצעו של אף רומן ראוי לשמו. רק לאחרונה חזר לי החשק לחזור ולהתהלך בין מדפי הספרייה, רק אחרי שרוקנתי מתוכי את הקטנטנה, חזרו משפטים להירקם בראשי.

קטנטנה אחרת, שגופה הנשי זעיר אך מעוצב היטב, היא אחת מגיבורי הספר. שמה קטינה. קטינה סובלת מחרדות המשבשות את חייה. חושך מבעית אותה. בלילות אינה מסוגלת להישאר בגפה. הספר נפתח בפגישה אקראית בינה לבין יוסף, הגיבור הראשי, אשר עלה מבגדד בשנות החמישים. קטינה היא בת יחידה, צברית בת צברים, והללו שולפים קוצים דוקרניים נוכח הקשר המתפתח בין השניים. האב, יעקב גולן, הוא עובד בכיר בשירותי הביטחון, אדם בעל אישיות עוצמתית ונוכחות כריזמטית שדי בשמו לפתוח דלתות בתנופה. דלתות התעסוקה, לעומת זאת, סגורות בפניו של יוסף, העולה מעיראק שאין ביכולתו וברצונו להתמזג עד תום בסביבה הציונית העוינת את מוצאו, ועל מופנמתו ושתקנותו הטבעיים נוספת שכבה של חשדנות ומרירות. אתו של יעקב נתקלת בשכבה זו בבואו לתהות על קנקנו של יוסף, אך הוא עצמו איש קשה שאבהותו הרכה כחמאה והמשתדלת יתר-על-המידה להחליק את חיי בתו, רק מקשיחה את מפגשיו איתו. שיחותיו עם יוסף הן זירת קרב מדממת, אך גם בעלות עניין רב לקורא. השניים אנשים אינטליגנטים, וכך גם הדיאלוגים ביניהם, שכמו במשחק שחמט בין יריבים שווים יש בהם צעדים, מהלכים, ניסיון לצפות את כוונת היריב, ושקט מרוכז בין לבין. את השקט הזה סמי מיכאלי אינו מתפתה להפר בהסברים, וזוהי אחת ממעלות הספר. אם יעקב ויוסף אינם זקוקים להכביר במילים כדי להבין האחד את השני, חזקה שגם הקורא.

בספר שני צירי עלילה מרכזיים. הראשון, תעלומת
חרדותיה של קטינה. כמו יוסף, איננו יודעים מה הגורם להן, ומדוע היא ממלאת את פיה מים מול האדם לו היא נושקת. פחדיה מרחפים מעל ההתרחשויות כמו עננה רעילה, וטוענים את הספר במתח שמחזיק את הקורא דרוך עד סופו.
בציר השני אנו מלווים את יוסף בעבודתו ברשות המים, אותה קיבל בזכות היכרותו עם קטינה. יחד עם חברו המחוספס לצוות הזוגי, הם חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה ומודדים את ספיקת מקורות-המים של המדינה הצעירה. אם סברתי לתומי שמדובר במקצוע רגוע כמו פכפוך מעיין, הרי שהדימוי המתאים לו הוא הניגוד המוחלט: אש וגופרית. מעיינות מהבילים עד עילפון, קירבה לגבולות ואש אויב, שרפות, שיטפונות, דרכים משובשות שיש לפלס - העבודה הציעה אפשרויות מוות מגוונות, אך גם עצמאות ונוף בתולי. אתרי הטבע בו מתרחשות הרפתקאותיהן של המודדים והאמיצים מקבלים מקום של כבוד, ומי שמכיר את הסביבה הגיאוגרפית יהנה כנראה אף יותר. גם משימת המדידה עצמה מצוירת לפרטים, אך לו נמדוד את הבנת הקורא הממוצע (כמוני למשל), ספק אם הייתה מספקת. נספח על אופני המדידה והמכשירים המשמשים לה יכול היה להועיל. הספר מסתיים בסצנת הישרדות מרהיבה בריאליזם שלה, שהמונח ספיקת מים מקבל בה משמעות מחודשת.

כשניגשתי אל הספר (בהמלצתו של בעלי חובב המים והמעיינות), העובדה שהגיבור עיראקי פיתחה אצלי ציפייה לפגוש ספר דומה בתוכנו ובסגנונו ל"מפריח היונים" (וכן המשכו "תרנגול כפרות"), ממנו נהניתי מאד. לא היה בסיס לציפייה הזו, והיא אכן התבדתה. אין קשר בין השניים. בעוד מפריח היונים אופטימי, ססגוני, ומסופר בפשטות בהירה, הספר הנוכחי אפל, איטי, עשיר בדימויים יפים ומתוחכם יותר. אם הראשון הוא נהר הירדן אחרי הפשרת השלגים, הרי שהאחרון הוא יאור שורץ תנינים.

לא תכננתי לכתוב ביקורת בקרוב. אולם אהבתי ונהנתי מהספר, וחרתה לי כמות הביקורות המעטות שזכה לו באתר. הוא ראוי ליותר.

התולעת החיה באדמה - אחת הוא לה אם הבחינה בה הנמלה השכנה, או אם נעלם קיומה מכל שוכני תבל. העצלן המתערסל על העץ, לא יקצה במוחו תא אחד לשאלה האם נוכחותו בעולם מורגשת. גם בריות חרוצות יותר יהיו אדישות להרהורים מסוג זה. רק האדם מבקש לו הכרה בקיומו, בייחודיותו, ובהעדרה - מתערער כל עולמו. כשאין הזולת משגיח בו, ימיו הופכים אפורים ומעיקים, ורגליו כבדות ומשתרכות. הראשונים לאשרר את קיומו של האדם, הלוא הם הוריו. מהנידחת שבאצבעות רגליו ועד לכישרון החיקוי הנהדר שלו - אין פרט, גשמי או רוחני, הזניח מידי עבורם. אחר-כך מגיעים בן או בת הזוג. והלא מהי אהבה אם לא הענקת האישור הנכסף - אתה מיוחד ואין כמוך, את אחת ויחידה ואין לך תחליף?

מרקוביץ' הוא אחד כזה שלא שמים אליו לב. בספר הבושם, העוסק בריחות, הוא היה מתואר כאיש ללא ריח. איילת, שגם היא נותנת כבוד לריחות, ולריח התפוזים בפרט (להלן הכריכה הפריגתית), מתארת אותו כמי שכל המבטים מחליקים עליו. איש ממוצע לתפארת, נטול ייחוד לכל הדעות (ביטוי חביב עליה). אפשר לשער שבשביל ההורים שלו מרקוביץ' היה עולם ומלואו, אבל אנו לא יודעים דבר על העץ ממנו נפל, או על האופן בו גדל, רק שמדובר בתפוז בודד, בתקופה בה רימונים בהמוניהם נזרקים על בריטים וערבים. זה הרקע ההיסטורי, והוא ניצב שם כמו תפאורה להצגה בתיכון: תלבושת "הגנה" לזה, שפם מפואר להוא, ציור של מושבה מאחורה, ויאללה, מרקוביץ', הבמה שלך.

מה קורה לבן-אדם שאין איש, קל וחומר אישה, השם אליו את ליבו? אומנם, חבר אחד ויקר היה למרקוביץ' - זאב בעל השפם-ההולך-לפניו ולהקת-נשים-אחריו, אבל אפילו הוא לא היה קרוב לשער את המתחולל בנפש חברו. למעשה, עד להכרזתו המהממת של מרקוביץ' בבית-הדין הרבני, שניהם לא העלו על דעתם מה צומח בלבו. שם, בחדר השמאלי, קרוב לעלייה (והרי עלייה הייתה כל המטרה. אחרת לא היו זאב ומרקוביץ' וכמה בחורים נרגשים מפליגים לאירופה, ומתחתנים בכאילו, ומעלים לכאן נשים באמת), על מצע לב-שקוף הנהדר לעובשים כמוהו, התנחל נבג הקיום. וכל יום שבו חי מרקוביץ' בלי להתקיים, התקיים העובש יותר. גדל והתפשט והיה קיים מאד, עד שתעתע במרקוביץ' תעתוע אכזרי: אתקיים דרך מישהו אחר. ואם אין אני לי - בלה לי. בלה, היפהפיה שנשא לאישה ואל ארץ-ישראל ואז, מול הרבנים המבקשים להתירה, סרב לשחררה. אני בעלה של אישה יפה כל-כך, אני מסוגל לסרב סירוב נורא כל-כך - משמע אני קיים.

את "לילה אחד, מרקוביץ'", אפשר לקרוא גם כמשך זמן הקריאה שלי (אוקי, אולי שבת אחת). הוא קליל אבל אינטליגנטי, משעשע ומחוייך, ולא מתעכב על תיאורים או הסברים מיותרים. ספר קיץ נהדר, ולו רק כי קשה לדמיין חלוצים בחורף. הדמויות מטופלות דרך משקפיים אירוניים, שאף שעדיין מאפשרות לחבב את הדמויות, לא יוצרות קרבה יתרה. ספר שהיה לי כיף גדול לקרוא. לפני האבל, אחזור: כיף גדול.

אבל, כגודל הכיף, כך גודל האכזבה מגסותו המוגזמת. איילת היא פסיכולוגית. התיאוריה שלי אומרת שבאחד הקורסים בהם שטח המרצה את משנתו המינית של פרויד בתוספת עדכונים, סייגים, תוספות והפרכות של המאה ה-21, איילת אמרה לעצמה: שמע, פרויד, אני לא אתן להם להוריד לך. בסיפור שלי כל חלוץ ינוע מכוח חלציו, וכל חלוצה תחלוץ שד. השומרים יצטרכו לשמור גם על נשותיהם, והמדינה תקום על טסטוסטרון ואסטרוגן. בין אם מחווה לפרויד, בין אם קריצה על חשבונו, השימוש התכוף באיברים מוצנעים ואווירת ההפקרות הכללית, פוגמת. חבל, כי, אפרופו תפוזים, הסיפור היה נשאר עסיסי גם עם פחות מכל אלו.


נ.ב.
לילה אחד, בעודי כותבת את הביקורת, יתושה עשתה טעות כשגילתה לי את קיומה בחדרי. אחוות נשים היא דבר מבורך, אבל מכאן ועד הסכמה לברית דמים, הדרך ארוכה. תפסתי את הספר הכי קל במדף, ושלחתי את מרקוביץ' למחוץ את הכלבה. חבטות בקיר, חבטות בתקרה, ובתום כמה נסיונות עקרים, עוגנה היתושה אל הכריכה לנצח. הללויה! (מחווה להללויה החותמת את הספר).

נ.ב. 2
אתם לא מאמינים! בלילה הבא זה קרה - שוב! וגם אותה שלחתי לעזאזל במכת תפוז! רק לדמיין מה היה כאן בימי הביצות, עוברת לי צמרמורת שלא הייתה מביישת מלריה.

*




לפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באף, שהיה כרוך באיבוד חוש הריח. למרות שפגיעה בחוש הריח היא כאין וכאפס לעומת פגיעה בחושים האחרים, דאגתי והתעצבתי מאד. העובדה שמעתה לא אוכל ליהנות מהריח שמפיצה עוגת שמרים בתנור, לשאוף את נתזי הבושם הניתזים על צווארי או להתענג על ריח הגשם, כלל לא הטרידה אותי. יותר מכל דאגתי מכך שלא אוכל לרחרח את בית השחי שלי. נחרדתי מהאפשרות להסריח מבלי להיות מודעת לכך, להיות הסיבה בגינה מישהו יעקם את אפו. ריחות גופי, מאצבעות הרגליים ועד לקרקפת, איימו לנדוף ממני מבלי לשתף גם אותי בסודם. האם צריך עוד שפשוף בכף-הרגל? האם ריח השום עדיין דבוק בידיים? שלא לדבר על הפה שאכל אותו. ככל שהתעמקתי באובדן הצפוי, כך גברו חששותי: איך אזהה מזון מקולקל, כזה שהעובש כבר קבע בו את משכנו, אך טרם הרים דגל ירוק? כיצד אזהר מסכנות שרץ ריחני מבשר את בואן? ואולי הטיטול של הילד העתידי שלי כבר עולה על גדותיו ורק אני, אבוי, עדיין לא יודעת? מי אם לא אפי ינחה אותי כמה מבשם לשגר לחלל השירותים? הרי נדרש כאן להטוט מורכב בין רמת הסירחון שיש לחפות עליו, לבין כובדו המחניק של המבשם, מצב בעייתי במיוחד כשהבא בתור כבר נושף מעבר לדלת.

אילו גרנוי, גיבור הספר, היה יושב בחדר הרופא ומתבשר שהוא עתיד לאבד את חוש הריח, הוא היה מגיב באחת משתי הדרכים הבאות: שולח יד בנפשו, או מתאבד. יתכן שקודם לכן גם היה רוצח את הרופא, לו היה מפנה לו את הגב. הוא היה חייב להסתובב, כיוון שגרנוי רזה וחלוש מכדי להרוג מישהו פנים אל פנים. הדבר היחיד שגרנוי חזק בו - חזק מכל בן-אנוש אחר, חזק אף יותר מבעלי-חיים - הוא ריחות. גרנוי מסוגל לזהות ריחות מקילומטרים, אפילו מבעד למחיצות וחומות. הוא מסוגל לפרק כל ריח למרכיבים שלו, ולהבחין בין עשרות אלפי סוגי ריחות האצורים במוחו. הוא יכול, באמצעות אפו בלבד, לרקוח כל בושם שעולה בדעתו, ללא עזרתם של מרשמים או כלי מדידה. לו נולד ביוון הקדמונית, ולא בפריז המסריחה של המאה ה-18, היה גרנוי מוכתר לאל הבלתי מעורער של ממלכת הריח.

בממלכה של גרנוי לא קיים דבר מלבד ניחוחות. מסריחים, מבאישים, נהדרים או מענגים עד בלי די - הם, ואין בלתם. אנשים, אותה מסה המונית שמייצרת ריחות דחוסים ורוב הזמן מבחילים - גורמים לו לשאת נפש. גרנוי מתואר כיצור עלוב ונחות, שונא אדם וחסר כל רגש אנושי בסיסי. פרעוש קטן שאינו יודע אהבה מה היא, מלבד אהבתו לכישרון היחיד שניחן בו. חוש הריח לגרנוי אינו כלי חישה בלבד. כל מהותו, כל הוויתו, מצטמצמות לאותן שתי מחילות הנפערות מעל השפתיים. בלעדיו, מאבדים חייו את משמעותם היחידה. מוטב לשים להם קץ.

הספר עוקב אחר גרנוי החל מרגע לידתו המאוס בין דוכני הדגים בשוק. גרנוי, מצידו, לא מואס בדברים המאוסים על הכל: לא במלאכת הבורסקאות, לא באכילת לטאות בצורתן הגולמית ביותר, ווודאי שלא ברצח. מכאן שמו המלא של הספר: "הבושם - סיפורו של רוצח". הכתיבה מכשפת, ומשכה אותי אל הספר בחבלי קסם. התענגתי עד מאד. עם זאת, הכישוף לא החזיק מעמד עד תום הספר. ככל שהעלילה התקרבה לסיומה, כך הפכה לחולנית וביזארית יותר ויותר, והקסם הלך והתפוגג. מחשבה אחת ניקרה במוחי: מי שכתב את הבושם מוכרח להיות בן לאומה שהוציאה מקרבה את הנזל וגרטל וכיפה-אדומה. קשה לטעות בארומת האגדה הגרמנית, ואפילו תתרן אתה. ואכן, השערתי לא התבדתה. פטריק זיסקינד הינו גרמני בן גרמני. את האגדה הזו, אגב, גם הבושם המתוק ביותר לא יצליח להמתיק לילדים.

מה הנמשל? המסר, האלגוריה, הביקורת החברתית? גם כעת אין לי קצה של תשובה. מה שבטוח, הספר מפיח באף נשמת חיים כה גדולה, שמאליו מתעורר הרצון ללמוד עוד על מקומו של הריח בתרבות. אצלנו, למשל, יש להרחה ברכה משלה, ואת השבת מלווים החוצה בבשמים. ניר מנוסי, במאמר שנתקלתי בו בחיפוש "ריח ביהדות", מביא רעיון נפלא שאהבתי מאד. אדגים אותו באמצעות הצמד גרנוי והומברט - אותו איש נורא מלוליטה. זהירות, משהו מן הספוילר עלול להיות כאן.
גרנוי והומברט חולקים משיכה עזה לנערות, בתקופות חמקמקות של התבגרותן: בין ילדות לנערות (הומברט), בין נערות לנשיות צעירה (גרנוי). הומברט חושק בגופן, ואילו גרנוי מתאווה לריחן. הומברט שם לו למטרה ללכוד ברשתו לוליטת-שעשועים, גרנוי רואה את תכלית קיומו בהפקת הריח הנפלא בעולם - ריחה של נערה-אישה בשיא לבלובה.

אם גרנוי הוא חוש הריח, מי הוא הומברט?
"חוש הטעם מספק לנו את טעמו של משהו באופן החווייתי ביותר, אך לשם כך מוכרח להחדיר אותו ממש לגופנו". הומברט הוא חוש הטעם. כדי לטעום את לוליטה, הוא מוכרח לשים עליה יד. להחדירה אל גופו ממש (או הפוך.…). גרנוי, לעומת זאת, מתענג על הניחוח הבתולי, שהוא "מעין עותק של הטעם שנעתק והפליג ממנו". הוא מסוגל לתפוס את טעם הנערה "מבלי שיצטרך להתערבב אתו ולהחדירו לתוכו".

"חוש הריח הגופני מלמד אותנו על חוש הריח שבנפש. זהו חוש המסוגל לקלוט מהויות של דברים: מקומות, תרבויות, אנשים, מנהגים – מבלי להתנסות בהם בפועל. הדעה המקובלת היא, שכדי להכיר משהו חייבים לחוות אותו באופן ישיר, ועד אז אי אפשר לדעת במה מדובר. אין ספק שעיון קר ואקדמי שלא פוגש במושאו על קרקע חווייתית כלשהי, כמעט תמיד מחמיץ לחלוטין
את מהותו; אך האם משמעות הדבר היא שחייבים לחוות הכול?"

"הרעיון של חוש הריח אומר שישנו תחום ביניים בין העיון השכלי המרוחק לבין הטעימה החווייתית והמתערבבת: באמצעות חידוד החושים הפנימיים ניתן לקלוט את תמציתם של דברים רבים מרחוק. אדרבה, אפשר לומר שכפי שחוש הטעם מעמעם ומקהה את חוויית הריח, כך ההימנעות מהתנסות רבה בכל מיני חוויות מחדדת ומשפרת את היכולת לקלוט את רוחם מרחוק."

ובאשר אלי? ברוך ה' נמצא הרופא שהציע גישה שונה, שאין בה איום על חוש הריח. את ריח זיעתי זכיתי להריח עוד קיצים רבים מאז. אני נזהרת לשמור גם על חוש הריח הנפשי, ולדאוג שחוויות מפוקפקות לא תהיינה לו כסכין מנתחים.

*





איילת גונדר-גושן אולי התכוונה להעיר אריות, אבל אצלי היא הצליחה לעורר דווקא משהו אחר: קנאה.
לא הקנאה המכוערת, הירקרקה, אלא קנאה צנועה, מעודנת, זו המכונה קנאת סופרים. לא שאני סופרת, אבל כאחת שמדגדג לה לכתוב משהו משלה, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות להרבות כתיבה.

למה דווקא היא, שאלתי את עצמי, הרי לא חסרים סופרים טובים לקנא בהם? התשובה, כמו הקנאה עצמה, מביכה ועלובה למדי.
קודם כל, הם צריכים להיות בחיים. מה הטעם לקנא במישהו שנולד ב1881, ביבשת אחרת, במסלול חיים שאין לו ולו נקודת השקה אחת לחיי, ואפילו יהא זה שטפן צוויג? ברור שמוות הורג את הקנאה. חיים, אם כן, הם תנאי הכרחי. הכרחי אך לא מספיק. אם, למשל, הסופר איתנו, והוציא תחת ידיו הרפתקה מאלפת כמו איזון עדין, אבל מה, הודי. ברור, אם לומר זאת בלי הרבה עדינות, שאין מה לקנא. מה עוד? מובן שזו צריכה להיות אישה. אישה, רק אישה תהייה לי הסכין, שהרי מה לי ולגבר השברירי שכותב בחדות כזו, ויהא מוכשר ככל שיהא? מה לי ולגבר בכלל? אישה, כמובן. אבל מה אם האישה הזאת כותבת, בגאונות, על גאונה והחברה שלה, אך מתעקשת להסתתר אי-שם באיטליה? אולי היא מכוערת נורא? אולי בתולה זקנה? לא, אי-אפשר לנקר עיניים שצופות לחשכה.

בקיצור, הבנתם. אישה בת זמננו, יהודיה, ישראלית, דוברת עברית. צעירה, גלויה. אפילו מאיה ערד הנהדרת בקושי כלולה, כי היא בגיל של אמא שלי. מי אם כן? איילת, איילת גונדר-גושן בת ה-37, שהאריות שלה שאגו לאור כשהייתה כבת 31. אם לוקחים בחשבון ששלוש שנים עבדה כדי להעיר אותם, כפי שנדמה לי סיפרה בראיון, אין מנוס מלהסיק שהתחילה לעבוד על הספר כשהייתה פחות או יותר בגילי. וזה, אם להחמיר את המצב, אפילו לא היה הראשון, או הראשון המוצלח. מזל, מזל שאיילת חילוניה למהדרין. לו הייתה דוסית, זה כבר באמת היה גורם לי לירקרוקת.

איילת אם כן צעירה לכל הדעות, מוכשרת לכל הדעות, וגם פסיכולוגית לדעת אוניברסיטת תל-אביב. יש משהו מטיל אימה בלשהות בסביבת סופר-פסיכולוג. זה כמו לעבור גם CT וגם MRI על מיטה אחת. הסופר יתאר את הליכתך הגמלונית, והפסיכולוג יציין את נטייתך להתפרצויות. הסופר יעקוב אחר נפתולי ליבך, והפסיכולוג יבלוש אחר רמזים בילדות. הסופר ישאל איך אתה, אדם לבן, היית מתנהג לו דרסת בטעות אריתראי, והפסיכולוג יבחן מה קורה למי שלבסוף מחליט לברוח.

וככה איילת, עם אמצעי הדימות המשוכללים שלה, משכיבה על מיטת הדימות את איתן, הרופא המצליח והדורס, ומתחילה לסרוק.
היא פותחת במוח. איתן הוא נוירוכירורג, רופא מוח. איתן פוגע באריתראי בראש, והמוח שלו נחשף. המוח הזה, הוא לבן גם אצל לבנים וגם אצל שחורים. בכלל, בפנים הצבעים הם אותו דבר. אבל מה, בהשוואה לפגיעה בראש לבן, זה קצת פחות נורא. קצת ממש. ממש ממש קצת. אפילו סורק אלקטרונים לא יבחין בהבדל, ובכל זאת, קצת פחות.
אחר-כך תעבור לרגליים. הרגלים, שקפצו מן הג'יפ כדי לראות במה פגע, וכמה פגע (לא הוא - הג'יפ), האם ימשיכו לכרוע לצד האריתראי, בעוד הידיים מחייגות משטרה, או יזדקפו וישאהו חזרה אל הג'יפ?
והלשון - תספר או לא תספר לאשתו האהובה, הנבונה, אם ילדיו, האישה שלעולם לא הייתה בורחת?
ובסוף, בסוף יגיע גם תורו של הלב להיסרק, להיבדק, אולי קיים חור באחד מחדריו. אולי דרכו תוכל הרוח האריתראית (לא רוחו של המת. אריתראית אמיתית, דם ובשר שחור) להתפרץ פנימה.

ומי, ברוך-ה', לא התפרצה פנימה? גברת פולטיקלי קורקט.
באר-שבע היא עיר מאובקת, ואיתן, שהוגלה אליה מהמרכז, שונא אותה שנאת בן-עיר לפרבר. ליאת, אשתו של איתן מזרחית שכל נעוריה חתרה למערב. המשטרה היא חבורת בבונים מזרחיים. ליאת עובדת במשטרה. הבדואים מתלבשים כמו ערבים, והאריתראים שחורים. שחורים, שחורים כמו הלילה, שחורים בעיניים, שחורים משחור. והם נראים אותו הדבר. אשה שחורה, יפה ככל שתהייה, היא גוף בולע אור, לא נראה. שחורים, פליטים, פצועים, דוחים. אה, ויש גם כושי.

הבנתם, רבותי? זה ספר שאין בו קורקט או לא קורקט. וחוסר הקורקטיות לא בא, בהפוך על הפוך, להעביר אתכם מסע רגשי שבסופו תחשבו קורקט על שחורים או על פליטים, או תרגישו נכלמים שהמחשבות של איתן עברו גם במוח הלבן שלכם. לא. וזה לא רק מפני שגם האריתראים בספר שלנו מסוגלים להיות נבזיים ביותר, אידיאליזציה שלהם הייתה הרי פוגעת במטרה זו, לו הייתה כזאת. אני, שעושה הבחנה גזעית, ושלא רוצה אריתראים בארץ, לא חשתי בניסיון לערער את עמדתי, להעמיד מולי מראה, לפרוט על מיתרי ליבי, או לנגן על מצפוני.

[וודאי, יש כאן תהייה נוקבת על הנטייה האנושית "לתמחר" שווי של חיים. דעתי היא, שחקירת הנטייה הזו היא נקודת המוצא של איילת, ולא בעיית הפליטים. באותה מידה, יכול היה האריתראי להיות גם איש סנילי, אדם בעל צרכים מיוחדים, וכו'. מחשבות הג'יפה שצפות בחקירה, הן חלק הכרחי ממנה, שיקוף של מציאות, ולא סעיפים בכתב האשמה. בקצרה, איילת היא משקיפה, לא מבקרת].

אי לכך ולסיכום, מי שהמילה אריתראי בגב הספר גרמה לו להסיק כל מיני מסקנות בטרם קרא, שיחשב מסקנות מחדש. ואם הוא זקוק לעוד סיבות לפתוח את הספר, הריני כאן למטרה זו בדיוק: הוא כתוב בצורה אינטליגנטית, זורם, מעניין. יש עלילה והיא נעה ומתקדמת, ואפילו מותחת לרגעים. ואם במקרה איילת דווקא כן התכוונה להפנות אצבע מאשימה לחברה, אז מצטערת, לא שמתי לב, הייתי שקועה בספר נהדר.

שוחד מגיע בכל מיני צורות, מהן ברורות יותר או פחות, אולם נדמה שהצורה הזו חמקמקה במיוחד: שוחד אינטלקטואלי. הברק של האינטלקט מסנוור לא פחות משל הכסף, אולם חף מן הדימוי המשחית המיוחס לאחרון. הוא סמוי יותר, מדובר פחות, ואינו גורר אחריו שובל של חשדנים, רחרחנים, או סתם שוחרי צדק. חמור מכך, כמעט בלתי-אפשרי להצביע על האדם המשוחד ולייחס לו את העוון. זהו שוחד שכל כולו מתנהל בזירה המופשטת והסובייקטיבית שבין שתי אוזניו של המשוחד, שאף הוא לא תמיד מודע להשפעתו עליו או לעצם קיומו. המעשים הנגזרים ממנו, לעומת זאת, מתרחשים בעולם הממשי, החיצוני. כמו למשל גזר-הדין שיתן הקורא ההמום לכתב-הגנה עצמי, מתעתע ומבריק עד כאב, של חלאה.

את כתב-ההגנה המתוחכם הזה, בן למעלה משלוש מאות עמודים, כתב הומברט-הומברט. הסוטה-הסוטה, החולה-החולה, המוכשר-המוכשר הזה. מוכשר לכתיבה, כמובן. אבל לא רק. הומברט הוא מוכשר להכשיר. תנו להומברט פשע, נתעב ככל שיהיה, והומברט כבר יכשיר את השרץ. מהכישרון הזה סובלים כל בני-האדם, אבל הומברט שכלל אותו לדרגת אומנות של ממש. תנו לו ילדה, והוא כבר ידע. ידע אותה, וכל סנטימטר בגופה, וידע את רזי התורה - תורת השכנוע העצמי. והוא יהפוך ויהפוך בה (ובה…), ויכריז - זאת בכלל אהבה. וכך, מתנצל, בו בזמן שמנצל, הוא מתוודה בקריצה, בבוז, בערמומיות - אני נורא, נורא, נורא. אני אוהב אותה נורא.

נכון, הוא יזדקק למילים רבות, בכל זאת מעשה נפשע במיוחד, אבל הוא יצליח, או יצליח כמעט. כמו יתוש, תחילה יקהה אצל הקורא את רתיעתו בעזרת סגנונו יוצא הדופן, העז, המרוכז. או אז יחדיר את החדק ויתאווה למצוץ אישור למעשיו. הוא ימשיך ויאתגר אותו בשפע משחקי מילים ולשון, ציטוטים, אזכורים, חידות, רמזים* וכל מיני תעלולים שתכליתם אחת: לסחוט עד תום את השפעת השוחד. תעלוליטה - לא תבין מה לעזאזל הולך כאן, לא בקריאה ראשונה, כנראה גם לא בשלישית, אבל אתה יודע שטקסט מתוחכם לפניך, ואם חצי ממנו אינך מבין, איך תבין את הראש הדפוק של מי שכתב אותו? ואולי תאוותו לנימפיות אינה אלא משהו שפשוט אינך מסוגל לקלוט?

אבל גם המאלחש החזק ביותר סופו להתפוגג. הומברט חושף עולם פנימי מעוות מאין כמוהו. לא רק הבזקי הרהורים אסורים או מחשבות חולניות, אלא מוח חולה עד אחרון תאיו. חולה באהבה עצמית קיצונית, באי-יכולת לצאת מעצמו ולו לרגע אחד. וכל הזמן הזה אין לנו מושג מה עובר על לוליטה. אין לנו מושג, כי להומברט אין מושג. המירב שהוא מסוגל לו - התיאור האובייקטיבי הכמעט יחידי של לוליטה - מסתכם במשפט לקוני קצר, שהוא אולי המשפט המזעזע ביותר בספר: לוליטה הייתה בוכה כל לילה. אחרי עשרות עמודים בהם הומברט מזמזם את תירוציו, המשפט הקטן הזה, שקל כל-כך להחמיץ אותו, הוא כמו עקיצה. לפתע המיאוס מהיתוש הקטלני הזה, המלא בדמה של יתומה הבוכה ערב-ערב, במשך חודשים, עולה על גדותיו, ואתה חש רצון עז לקום ולמחוץ אותו.

ביחס לכל דבר בעולם, כל דבר, ישנם מ"ט פנים לטמא ומ"ט פנים לטהר. להומברט אלף תירוצים מדוע כן: הוא רואה בנימפיות מה שלא רואים אחרים, הוא נתון להשפעת מקרה מילדותו, היא עושה תנועות מפתות, היא יזמה ראשונה, ובכלל, מה הצביעות האמריקאית הזו, היא תכף בגיל שמותר. כנגד כל אחד ממ"ט האיסורים שימצא אדם ביום מסוים, הוא יכול למצוא גם מ"ט היתרים ביום ובהלך-רוח אחרים, ולהיפך. רמז לכך טמון באות ו' שבמילה גחון: "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן… לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" (ויקרא). האות ו' בגחון נכתבת גדולה יותר. מדוע? כי היא האות האמצעית מבין כל אותיות התורה. היא האדם שניצב בין אלף הסברות לבחור בטוב, לבין אלף הסברות לבחור ברע. מי שיבחר את הדרך שלו על פי ראות עיניו, אומרים המפרשים, עלול למצוא את עצמו מזגזג, כמו הנחש הזוחל על הגחון. מי שילך אחרי הקב"ה - דרכו תהייה ישרה, כצורתה של האות ו'. היסוד הזה מופיע בלב ליבה של התורה.

הומברט הוא דוגמא לנחש פתלתל במיוחד. דווקא כיוון שמידת פשיעתו הייתה מחוורת לו, הוא נדרש לעבודת שכנוע-פנימי מאומצת יותר, ולהסברים נפתלים יותר ויותר, מדוע אינו יכול לבחור אחרת. גם אני מטהרת שרצים, כמובן. אולם אף-פעם לא נדרשתי לטהר לעצמי שרץ חמור במיוחד, כזה שאין לו מחילה בעיני הסביבה. לא כי התגברתי, פשוט כי לא התעורר הרצון. אבל מה אם הייתי רוצה בכל מאודי משהו נורא, כמו הומברט? האם רצון כזה הוא תוצאה של נטיות נפש קיצוניות - נטיות שמימוש הצד השלילי שלהן מוביל לחטא בלתי-נסלח, או שמא הוא תוצאה של בחירות רעות חוזרות ונשנות, שעם הזמן מביאות את האדם לשפל בו שום דבר כבר לא בלתי מתקבל על הדעת? ואולי גם וגם? כך או כך, הייתי רוצה להרגיש פעם את הכוח שהיה גורם לי לעמוד בפני בחירה לבצע מעשה איום. לדעת את היצרים שנאבקים בהם ההומברטים של העולם.

פתחתי בשוחד, ואסיים בו. כמו בשאר סוגי השוחד, סיכוייו של האדם להתרצות ולקבל את השוחד תלויים במידת חולשתו לדבר שיוענק לו. נקודת התורפה של אחד היא פרסום וכבוד, השני חושק ביחסים אסורים, וכולם אינם חסינים מהשפעתו של השוחד הגולמי, הבוטה, הראשוני - הכסף. אצלי זהו האינטלקט שבכוחו להפעיל עלי את קסמיו. המפגש עם אינטלקטואלים גדולים יכול לגרום לי לפיק ברכיים, כשאני מתעמתת חזיתית עם חסרון הידיעה שלי. עם זאת, אני משתדלת להזכיר לעצמי לא להסתנוור יתר על המידה, ולהשאיר את העיניים פקוחות. הומברט ידען גדול וכותב מבריק. אבל, אחרי הכל, הומברט הוא - בסופו של דבר - סוטה נאלח.






* לטובת קוראים עתידיים, אני מעתיקה לכאן כמה מילים מתוך אחרית-הדבר, שלו הייתי פוגשת אותן כהקדמה לספר היו חוסכות לי תסכול רב:
"על הקורא של סופר סאדיסטי-במקצת כנאבוקוב להצטייד באנציקלופדיות, מילונים וספרי-עזר, אם הוא רוצה להבין חצי ממה שהולך בספר. אכן, הקורא האידאלי של לוליטה צריך להיות… חוקר ספרות מאומן, בעל ידע מקיף בספרות אירופאית, במחזמרים אמריקניים, בגיאוגרפיה של ארה"ב בעל זיכרון אידטי, בור-סוד שאינו מאבד טיפה כמו מחשב ובעל תאוות איסוף של זוטות - אין פרטים לא משמעותיים בלוליטה. בקיצור, הקורא האידאלי של לוליטה - לא רק הכותב - הוא נאבקוקב".

גם אני נטשתי. נטשתי את האישה שננטשה על-ידי בעלה. נטישתו הייתה מעשה נבלה, נטישתי שלי מוצדקת. הננטשת דוברת בגוף ראשון, אך שפתה כשפת אחרון ייצורי הביבים. כמו המים הזורמים באותם ביבים כך הספר קולח וצובר יותר ויותר זוהמה, עד ששעתיים מתחילתו וקרוב למחציתו צבר הלכלוך הפך לסתימה וסתם עליו את הגולל.
אילו אלנה פרטנה הייתה קנגרו - אפשרות שעדיין לא נפסלה כל עוד היא שומרת על אנונימיות - הייתי אומרת שהיא נתנה חתיכת קפיצה מימי הנטישה לימי "החברה הגאונה", אפילו ביחס לקנגרו. אומנם ניתן להבחין באיזשהו דמיון קלוש בין גיבורת ימי הנטישה למספרת של החברה הגאונה, ואומנם גם הפה של האחרונה מלא בגסויות (שלא לדבר על מעשים של גיבורה מרומן משרתות), אך כאן נגמרת ההשוואה. ימי הנטישה הוא רק עוד אימון לקראת הסדרה המופלאה של הרומנים הנפוליטניים. עזבו אתכם, קפצו ישר לשם. למה להקהות את השיניים ביצירות בוסר, כשאפשר לנעוץ אותן היישר בעסיס המתוק?