ברומן הזה יש חמימות של בית. חמימות של לחזור הביתה.
(קצת מוזר להתענג על חמימות ביתית כשכולנו ספונים בבתים וכבר, אולי, מאסנו בביתנו...
אבל זה מה שהרגשתי כשקראתי...)
ליאם עזב הכל. את בית, העיירה, המלגה, החברה. השאיר הכל מאחור, עזב להגשים חלום.
עשר שנים אחר כך, החלום כבר לא כל כך חלומי.
עשר שנים אחר כך, הוא חוזר.
כל איש ומקום בעיירה מעלה בו זכרונות. עצב מהול בגעגוע.
ויש גם אישה וגם ילד, מסתבר.
ועכשיו איפה הבית? מהו הבית? החלום?
הספר מקרין געגוע הביתה, לפשטות, לחום, למשפחה, לתשוקה, לאהבה.
ואם גם שכבר קצת נמאס מלהיות בבית, הוא נותן בך חום, היידי מק׳לפלין הצליחה.
* הספר גם עובד לסרט ״שלי לעולמים״/ forever my girl
מומלץ למי שרוצה להתגעגע הביתה.


















