בספרו 'ההפוגה' מתאר פרימו לוי לאורך שני עמודים מקרה עם ילד בן שלוש שהגיע בדרך לא ידועה אל צריף החולים במחנה ההשמדה אושוויץ. ילד נכה רגלים, רזה ועיניו בולטות המלהג הברות לא ברורות שאם מטים אליהן אוזן הן נשמעות כמו 'הורבינק'. הילד לא שורד ימים רבים.
50 שנים לאחר מכן יוצא הסופר אדולפו גרסיה אורטגה למסע לאושוויץ לתחקיר אודות אותו הילד. המסע נקטע באיבו בתאונה בפרנקפורט המרתקת אותו למיטת בית החולים, "הייתי בדרכי לאושוויץ, אך לא עוד". דמות הילד והמסתורין סביב מקורותיו מנקר במוחו של הסופר עד שגמלה בלבו ההחלטה לקנות לו ימי הולדת, כלומר לבדות לו ביוגרפיה, לצקת לחייו הבלתי נתפסים של 'הורבינק' משמעות. היסטוריה. מלאכת הסופר מקבלת תפנית מקורית בתיבת התהודה של השואה.
זהו ספר על ילדים, על מותם של ילדים. מיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בתקופת השואה: "לדחוף, לעורר אימה, להכות, לשסף, לירוק, לפתוח, לשרוט, להעליב, לקרוע, לדרוך כלי נשק, לירות, לנעוץ, להשליך, לפרק איברים, לתלות, למחוץ, לשחוט, להזריק, לנסר בעצם הגולגולת, להשחית, לקטוע איברים, לכתוש, לצלות, לבקע, לתקוע פגיון, לחשמל, לאנוס, להדביק במחלות, לענות, לרמות, לקדוח, לערוף, לחתוך, לשפד, לקבור, לחנוק, לחבוט ולשבור עצמות - כל אלו הן פעולות שהנאצים החילו על ילדים" (עמ' 87)
'האיש שקנה ימי הולדת' הוא ספר מזעזע הנקרא בנשימה מקפיאת דם אחת ומעורר שוב את השאלה שמנקרת בי ,חוקר שואה, מזה זמן: האם להמליץ? הרי עלינו לזכור ולהזכיר ו"לשנן לבנינו" כמצוותו של פרימו לוי. לאחרונה נוטה נפשי להזדהות עם מילים אחרות, מילותיו של יהודה עמיחי:
שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי,
זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר,
שֶׁהָרְחוֹב עַל שֵׁם יִזְכֹּר,
... שהַיִּזְכֹּר יִזְכֹּר.
שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ.













![יער נורווגי [מהדורת 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980977.jpg)




