• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

מאת סאלי רוני

הביקורת של Misskipod

תמונה של Misskipod
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

מאת סאלי רוני

הביקורת של Misskipod

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של Misskipod
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2019
סדרה:מודן - סדרה לספרות יפה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
dina
לפני 6 שנים

“זהו סיפור אהבה בין נער ונערה המתחיל בשנתם האחרונה בתיכון בעיירה בדבלין, וגולש לתקופת לימודיהם בקולג'”

2/13
ביקורות על אנשים נורמלים
הבאה
סוריקטה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 3 שנים

“הכנסתי אותו לריצ'רץ' של המזוודה שניה לפני שיצאתי מהבית. איזה כיף. התחלתי לקרוא עוד בגסטהאוס באינב”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•3 דקות קריאה

ברומן קטן, שטוח כמו פרקט איכותי (או משהו מאוד שטוח אחר, אם תרצו), נרקם כאן סיפור אהבה מוזר אך רגיש.

זו ספרות/לא ספרות, שמרגישה כמו ניסוי בכתיבה יוצרת, מדויקת ויבשה סטייל הוראות הרכבה מבית היוצר של חנויות 'עשה זאת בעצמך'. התיאורים נעים, בהתאם, בין 'עגמומי' ל'מתנחמד' ועקרון חוסר הדיוק המחייב כי בסוף תמיד יתגלה בורג מיותר בשקית, עומד בעינו (וסביר שגם השרטוט שונה כמובן, מגוף המוצר ששוכב אצלך עכשיו על רצפת הסלון).

צעד קדימה, שניים אחורה...
התקשורת הזוגית/לא זוגית כאן, מתנהלת בין מסרים לא מילוליים או מילוליים חסרים, שאם מישהו היה פותח במהלכם את הפה ומבהיר את עצמו, ספק אם הייתה סיבה להתכנסותנו בין הדפים.

בהמשך נוכל להנות גם ממשפטים סתומים שעדיף שלא נעצור לנתחם, מחשש ללולאה בזמן.

"היא משתוקקת לשמוע את זה, אבל כבר מודעת לנטייתה להשתוקק לדברים שהיא לא באמת רוצה" (ותהרגו אותי אם הבנתי את ההבדל).

"והשלג ממשיך לרדת, כמו חזרה אינסופית על טעות אחת, קטנה לאין שיעור."

היא אמרה, הוא אמר, היא חשבה, הוא לא.
בלבול אופייני לגיל ההתבגרות ממלא את הדפים ושולח אותי לבחון את האפשרות שהתבלבלתי גם אני ופתחתי, שלא כהרגלי, בקריאת יצירה מומלצת לנוער (אבל לא, לא טעיתי).

כך או כך, 'אנשים נורמלים' מוצף בתיאורי סיטואציות שבינו לבינה, במרחב האישי/האנושי של גילי הנעורים, בואכה מבוגרים צעירים (YA או Young Adults אם אתם מעדיפים). תאמינו או לא, מאז ספר הקולג' האחרון שטעיתי לקרוא, אין בזה שום חידוש .

הסיפור לא קיים באמת וסגנון הכתיבה היחודי מעניין משהו, אך לא מצליח לחפות על חסרונה של עלילה איכותית (או בכלל).
ככלל, הייתי מעדיפה לפגוש שימוש בסגנון שכזה, להעברת רעיון ספרותי מחזיק מים (וכמו שכבר ציינתי, 'אנשים נורמלים', נוטף תחושות של תרגיל בכתיבה).

הרחק, הרחק מעבר להרי החושך.
נקודות אור קלות של עניין, הן אזורי הדו-שיח בטקסט, שלמרות או בשל עדינותם, נותנים תחושה מעניינת, כאילו היינו שם, או כאילו קיבלנו מהטקסט יותר מסתם מידע אינפורמטיבי, ביחס לנאמר.
למרות כל הנכתב מעלה, יש כאן משהו. אמנם הזוי, לא מזוהה, פחות מתעמק ובעיקר לא לוקח את עצמו ברצינות (אז למה אני צריכה?), אבל משהו.

העובדה שהטקסט הזה כתוב ללא סימני פיסוק הכרחיים מצד אחד, אך מצדו השני, משתמש בכתיבה שעל גבול המחזה, או אפילו על גבול הוראות-בימוי, נותנת פן אחר לרגשות שמביעות הדמויות.

"מריאן מרימה את רולדת הלימון, לוקחת ביס גדול ונוגסת לאט, מניחה לשכבות להתמוסס על לשונה. היא לועסת, בולעת, מרימה את הכוס. לגימה אחת. היא מניחה את הכוס ופותחת את ההודעה...".

משהו במנעד העדין שבין רוצה, יכול, לא יכול ובעיקר כבול במוסכמות חברתיות, עובר כאן עדין, נקי ולעתים אפילו טוב.

ואם ניקח איתנו הלאה רק משפט אחד מ'אנשים נורמלים' (שאינם מיוצגים כלל בספר הזה), זה בהחלט יכול להיות המשפט הבא:
"גם אם הסופר עצמו אדם טוב וגם אם הספר מבריק, כל ספר הוא בסופו של דבר סמל סטטוס ממוסחר, וכל הסופרים משתתפים במיסחורו במידה מסוימת."

איך שלא נסתכל על זה, מבחינתי, 'אנשים נורמלים', הוא לא יותר מ-191 עמודים (בתצורה דיגיטלית), של ניקוי חך קליל (וגם בקטגוריה זו קראנו טובים ממנו).

מצאתי סיפרון טיסה חביב, אולי תטוסו ליוון (רחוק מזה הוא לא יחזיק).

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של אורית זיתן
אורית זיתן
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של אבא של נועה
אבא של נועה
תמונה של נילי
נילי
תמונה של איילי
איילי
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של רוחי ליליאן
רוחי ליליאן
17קוראים|גיל ממוצע53|41%נשים

על המבקרת

תמונה של Misskipod

Misskipod

ותיקה
חברה מזה 7 שנים
90 ביקורות•7 נבחרות•1,277 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של Misskipod
Misskipod
ותיקה
חברה באתר מזה 7 שנים
ביקורות90
ביקורות נבחרות7
לייקים שקיבלה1,277
דירוג ממוצע3.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת36ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות10

דיון על הביקורת

1 תגובה
אורית זיתן
אורית זיתן•לפני שנה

איזה יופי כתבת. תודה

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של Misskipod

רוזנפלד

רוזנפלד

מאיה קסלר

הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.

נו ו...?

מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.
אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם.
לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.
בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.

אולי את מתדרדרת

׳רוזנפלד׳ הטקסט כמו גם הדמות, גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.

אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.

כנגד כל הקלישאות

היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.
הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.
יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי.

״הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור.״

הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה.
חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).

ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.

״אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי.״

ובסוף מה?

אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.
אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך.
יש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.

בחזרה (כמו) לעתיד, אבל למציאות

הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.
אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).
לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).

לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים.
מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.
שיהיה בהצלחה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Misskipod
אנטומיה של סקנדל

אנטומיה של סקנדל

שרה ווהן

לימדו אותנו שיש אמת גדולה.
עוד לימדו, שכל מה שהוא לא אמת, חייב בהכרח להיות שקר, כי ׳לא אמת׳ הוא מושג יחסי שאין לו זכות קיום.
אבל מה קורה כשלכל אחד אמת משלו? כשהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי האישי של פרסונה. כי אין אמת אחת ואין אמת בכלל וכל שיפוט נתון לזמן, מקום ובעיקר לנקודת מבט.

״האמת היא עסק מורכב. בצדק או שלא בצדק.״

עד כאן הצד הפילוסופי-משפטי של ׳אנטומיה של סקנדל׳.

אלא שהמשפט שעוסק לאורך העלילה בסוגייה שהוצגה כאן, לא משרת אותה כמו שמשרתים אותה הזרמים התחתיים של עליונות מגדרית ופריווילגיה מולדת, מול אנשים שכל החיים יאלצו להילחם על מקומם (גם אם לא כך זה נראה).

תחשבו על זה...
ככלל, ׳אנטומיה של סקנדל׳, מתחיל מעניין ומתקדם משם בצעדי ענק.
עם כתיבה בגוף ראשון ושלישי לסרוגין (בהתאמה לדובר) ומגוון דמויות (רובן נשי), מדובר בספר שהתקשיתי לעזוב.
למי שמחפש תעלומה, הוא מספק מתח משפטי/בלשי. אבל לא בטוח שזו מהותו.
כי העיסוק התחתי בגלי ההדף שמייצרת דמות אחת בחייהן של כל השאר, הוא הארוע המרכזי לשמו התכנסתי.

״זו טיפשות וזה לא פלא. גברים יכולים להוציא את כולנו טיפשות.״

מה היה לנו?
נמצא כאן סטיגמות לרוב, נשים מוחלשות גם כשהן לא ואמת שכמו שכתב כתבתי, ניתנת לעיצוב מחדש.
כמו כל דבר ועניין, גם כאן, הכל בעיני המתבונן.

״עדיף לראות כוכבים מאשר להיכנע לדמעות.״

מסך מול מסך
במקביל לספר, מתקיימת סדרה שנושאת את שמו וחולקת איתו עלילה.
את הסדרה עוד לא יצא לי לבחון, אבל הספר, עמוס רבדים ונקודות מבט סמויות, שספק אם יוכלו כולן לעבור ללא פגע אל המסך הקטן.

ראוי במיוחד לציין את בניית האווירה, הניואנסים הקטנים של עין קופצת ברתיעה, פה קפוץ שמסמן חוסר שביעות רצון, רגל תזזיתית שמגלה את העומס הנפשי בו מצויה דמות שפניה אינם מסגירים דבר ועוד.

הסוף נמוך משאר העלילה ובניית המתח הכוללת מתנפצת בו לסיום בינוני.
הפער בין פנימיותה של דמות לחיצוניות שהיא משדרת, הוא לב העניין כאן, הוא נכון לכל הדמויות והוא מרגש ומפתיע.

״היא העמידה פנים שזאת שאלה לא רלוונטית, אבל למען האמת, היא פשוט לא רצתה לשמוע את התשובה.״

לגמרי אהבתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
בנוי לקשר

בנוי לקשר

אלכסיס הול

רבות נכתב בקבוצות הקוראים על ׳בנוי לקשר׳ (Boyfriend material), של אלכסיס הול. רבות וגם טובות.

והנה שוב אני מוצאת עצמי כאן, עומדת איתן בניסיון לשקף מציאות אחרת ולהוריד, אולי רק קצת, את להבות השמחה (שוב, קצת כמו הילד שראה אחוריים של מלך).


מספיק ודי!
כי ׳בנוי לקשר׳, מבוסס בעיקרו על דמות מפתח שאת הקשר בינה ובין כבוד עצמי נתקשה למצוא. מדובר בדמות שהיא יצור מבולבל, המתמחה בעיקר בהלקאה עצמית. עלוב נפש וילדותי, תלותי ובעל איכויות נפשיות ירודות.


למה ככה?
הספר אמור להיות רומנטי, בגזרת להט״ב והוא אכן כזה.

מה שהוא לא, זה הגיוני, מקורי, יוצא דופן ובעיקר, ראוי לקריאה מעמיקה (ולעתים, לקריאה בכלל).

לעומת זאת, הוא רווי בילבולי רומנטיקה מהזולים שפגשתי, מלא בחיבוטי נפש מיותרים ותקשורת נמוכה ביסודה (וכבר עברו הימים בהם ספרות רומנטית שמשתמשת בטעויות בסגנון ׳אם הם רק היו מדברים עוד קצת׳, נחשבה חדשנית או סתם לגיטימית).

הגעתי אליו עם המון ציפייה, כולל צליל מנגינה בלב ורצון לגלות (כמו אחרים) ספר חמוד, מצחיק ויוצא דופן.

מכל אלה, נישאר המצחיק וגם הוא לרגעים ספורים ממש ובנוגע לדמות גרוטסקית אחת בעיקר. בשאר הזמן, בעיקר חיכיתי שיעבור.


מתרגממממה?
כחלק מתחושת ה׳סליזיות׳ הכללית, נראה כי גם התרגום זרם באותו כיוון או שאולי כחלק מתחושת ה-High סביב פאר היצירה הלהט״בי החדש, מישהו האמין ש׳מספיק טוב ככה׳.
בהתאם נבחרו כאן מגוון בחירות תרגומיות, שהקשר בינן ובין עברית איכותית נתון לויכוח.
״הבאטלר״ - כי משום מה, משרת או מלצר (שבמקרה זה תואם יותר את הסיטואציה), לא נבחרו כאופציה תרגומית.

״שמלרלרים״ - באמת? נשבעת שאין לי מה להגיד על זה.

״כמעט נחנקתי על הפשטידה שלי״ ו״כמעט נחנקתי על הפטריות שלי״.
שני משפים שתורגמו literally משפת המקור, תרגום שלא עושה חסד עם העברית וכמובן, עם כולנו, הקוראים.

״אני חושב ששופט יכול להתחשב יותר בנאשם״, התערב אלכס. ״כי נראה לי ששופט הוא מרקע יותר דומה של הנאשם.״ ואם לרגע נשים את התחביר הצולע בצד, נוכל לשאול יחד ׳מה נאמר כאן?׳.

שאר שטויות שאני נוטה להאמין שמקורן בטקסט, ניצפו כאן גם הן.

״הבעיה הייתה שאוליבר רטט כמו מסג׳יסט, רק בלי הפאן שבדבר.״

״ואז ממש שמעתי אותו מסמיק.״

והכי הכי, כשתוך כדי תאור שיחת טלפון מדגישה הדמות הראשית ״לא. אמא נענעה בראשה לשלילה חד משמעית.״ (ושוב, בטלפון).

וכמו תמיד, היו עוד.


זו אני? אנחנו?
לצערי, נראה שבשם הליברליות, כולנו נוטים לחבק יתר על המידה טקסטים להט״ביים (ולהתחמם לאור התחושה שאנחנו סופר נאורים).
מה שמביא אותי להבנה המצערת, שאם ׳בנוי לקשר׳ היה ספר רומנטי- על יחסים הטרו-סקסואליים, יתכן ולא היינו שומעים עליו גדולות (או קטנות).

לסיכום, נראה כי הדמויות המטרידות ברגישותן המיותרת ודמותו ה׳כאילו מסתורית׳ של אלקסיס הול עצמו, בליויי טקסט להט״בי במהותו, נתנו ל׳בנוי לקשר׳, את הקרדיט שספק אם הגיע לו.

לא סבלתי קשות, אבל גם לא סביר שניפגש בספר הבא (להבנתי הוא בדרך).

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
ליידי צ'יל

ליידי צ'יל

סיגל אביטן

אם נצטרך לסכם (ובעצם רק התחלנו), ספרה החדש של סיגל אביטן עוסק בגלים.
יש בו גלים של אהבה, הערכה (אולי הערצה), גלים של שנאה וגם אכזבה ומעבר לכל אלה, מככבים כאן גלי החום.

כי ׳ליידי צ׳יל׳, עוסק בין היתר, בגיל המעבר הנשי (המנאופוזה וגם המונח הזה, כמו דברים אחרים, נשמע טוב יותר באנגלית). הוא מתערבב בטירוף הקטן/גדול שתוקף נשים בתקופה זו ומוכיח שבהחלט ניתן לתלות באותו טירוף את האשם לכל פעולה חסרת שחר או היגיון בסיסי.

ככה זה כשלפי סיגל אביטן, כולנו הופכות בשלב כל שהוא, לְחַיות פסיכולוגיות, שלא לומר פסיכיאטריות לעתים (נשאר רק לקוות שהמציאות אופטימית יותר).

מי בלש של אמא?
׳לידי צ׳יל׳ מתחיל (וממשיך), כסיפור בלשי. אבל התעלומה הבלשית כביכול, משחקת כאן תפקיד משני, אחרי מסכת קשרים חברתיים, רומנטיים ומה שביניהם.
התחברתי אליו ואהבתי אותו.
אביטן משכילה כאן לבנות דמויות איכותיות, שמספקות מונולוגים מעניינים עד חשובים.
אותם מונולוגים מגוונים במספר אמירות שרציתי להמשיך לשאוף ולקרוא עוד ועוד.

״כשהנכון מגיע הוא מנמיך רעשים, מסדר לך כרית לידו ואומר, ׳שימי ראש׳.״

הדמות הראשית (נשית) של אביטן, מוצלחת, אהובה, דעתנית ונבונה. אבל אפילו ככזאת, היא מצליחה לראות בעצמה בעיקר את הקשיים ואחרי הכל, אין נשי מזה.

נשי זה אישי
״אשה זה לא שלך, זה איתך, או שלא.״

יש בו ב׳ליידי צ׳יל׳ מסר מחבק לנשות המין האנושי בימיהן החמים והבנה עמוקה למצבן (כולל טרפת עונתית מוכרת לכל, כמובן).
הכל ראוי לצחוק ומטופל בהומור איכותי (גם עצמי), שמסופק כאן בליטרים.

קצת כנות לא תזיק
ממש כפי שאהבתי אותו, אני מבטיחה להשתנק מפליאה, אם יתברר שגברים מצאו בו עניין (את האפשרות שיאהבו אותו ממש, אני מתקשה לדמיין).

״אף גבר לא רוצה ליד האשה שלו גבר שמצחיק אותה.״

כי ׳ליידי צ׳יל׳, איכותי, בוגר, מצחיק, עצוב, אינטלינגנטי ומובהק בנשיותו.
אם אתן נשים, קחו אותו איתכן, שבו ותהנו (וככל שאתן רבות בשנים, כך עדיף).
אם אתם גברים, הימצאותו של כרומוזום Y, מיותרת במקרה זה ותקשה עליכם להתחבר.
ראו הוזהרתם.

צ׳יל ליידי צ׳יל.
ניפגש בין גלי החום.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
המורה לעברית

המורה לעברית

מאיה ערד

משהו טרחני בסגנון 'ישראל בואכה פולניה', מקדם את הקוראים, בין עמודיו הראשונים של 'המורה לעברית' מבית היוצר של מאיה ערד.

זה מתחיל כשתיאור חייה של מורה לעברית (ישראלית לשעבר, שמתנהלת כבר שנים בארצות הברית של אמריקה), נפרש ומשאיר עקבות של 'כאן זה לא כמו בארץ'.

"למה היא כותבת את זה? הרי היא בכלל רוצה לשמר זיכרונות מוקדמים. לא לכתוב על ההווה. וממילא היא לא יודעת איך להמשיך. ארבעים וחמש שנה מחוץ לישראל, ואין לה שפה".

באמת למה ככה?
מתוך טקסט בכייני על מר גורלם של ישראלים שמצאו עצמם בגלות אמריקאית, נקבל כאן מנות גדושות של געגוע, מפיהן של דמויות שנמצאות שם והיו רוצות להיות כאן.
קצת כמו מוסר השכל סטייל 'רחוב סומסום' של שנות השמונים העליזות, כשכרובי נמצא 'כאן' אבל צועק שהיה רוצה להיות 'שם'.
הכל במטרה להבהיר את מושגי מרחב הזמן, המקום, היחסים ביניהם והיחסיות בכלל. הבנו.

אצל ערד, ירוצו אותם מושגים כחוט השני בספר הכולל שלושה סיפורים שמהותם המשותפת היא 'לא כל הנוצץ זהב', 'ארצות הברית - לא מה שחשבתם' ו'שלא תחשבו שלא מתגעגעים כאן לג'חנון ישראלי בבוקר שבת' ואולי גם למריבות בתור בסופר.

אין כאן באמת סיפור (ובוודאי שלא ברבים), אלא יותר הדהוד של מן משהו ישראלי, פרובנציאלי, מתגעגע עד נמוך נורא.
כי יהדות גולי ישראל אל ארץ ה'פסים וכוכבים', מתגלה ב׳המורה לעברית׳ כמפלצת בכיינית ומתנחמדת, שמבכה את הגעגוע כאילו הכריח אותה מישהו להגר אל מחוץ לגבולות ארץ הקודש המהוללים (נשבעת שלא אני).

ואם זה לא היה ברור...
אני מודה, ההתבכיינות המטאפורית (ולפעמים גם לא), לא עשתה עמי חסד.
כך נישארנו עם המסקנה המתבקשת שארצות הברית היא לא ישראל וישראל היא לא ארה"ב להתפאר.
המסקנה אגב, מדוייקת. בעבר, ניסיתי את שני המקומות (את חלקם עדיין מנסה).

ספר שבעברו עשה גלים ומבחינתי התגלה כסתם, שיהיה...

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
יש דברים שלא מוכרחים לנסות

יש דברים שלא מוכרחים לנסות

ענת לוי

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות' הוא ספר אותנטי, עמוס תובנות אישיות, נַשיוֹת, סוּפר ישראליות.

From Israel with love

בסיפור פרטי, עמוס תכנים יחודיים, מציפה ענת לוי את התרבות של כולנו.
בין אנשי צבא, מתיחוּת בדרום, נשים ואנשים צרובי שמש ועומס ריגשי תמידי, נוכל כולנו להזדהות עם חלקים נרחבים מהטקסט הזה, שמכוון ומדבר אל הישראליות שכולנו מכירים.

נשים ואנשים
מלבד הסביבה הלבנטינית, גם גיבורת הסיפור כאן מדויקת לכדי דמות שמרכיבה כך או אחרת, את כולנו, נשות ארץ הקודש בחלק הזה של הכדור.
היא לא מושלמת בלשון המעטה, לא יפיפייה, לא רזה ולא עמוסת הערכה עצמית. ניזונה נפשית מדעת הסביבה וחושבת על עצמה כל רע אפשרי.

איש-ה
כּרוֹב נקבות המין האנושי, הנחת העבודה שלה כלפי עצמה, שלילית במהותה והיא מורכבת מחלקים בלתי נראים ברובם. כשמשבר רודף משבר והחיים זורקים אותה אל גילוי עצמי והתחדשות, היא תיוולד מחדש, תוך קושי ניכר ותצא ממשבריה נוצצת וחדשה (אולי, בערך).

"והידיעה הזאת שהוא שלה, לא סתם שלה, אלא אוהב ומעריץ אותה וחושב שהיא משהו, למרות שבתוכה ידעה תמיד שהיא לא, היתה רשת בטחון שכבר שנים היא מאפשרת לעצמה ליפול עליה בידיעה שתמיד יש שם מי שיתפוס אותה."

פרות וגם קדושות
'יש דברים שלא מוכרחים לנסות', בנוי לכאורה מהסיפור שכולנו מכירים. דומה לזה שלנו, של אחינו, של קרובים או של השכנה מלמעלה. גבר, אישה, ילדים ומשברים מרכיבים יחד תפריט שממלא כל משפחה שמכבדת את עצמה (וגם כאלה שלא).
אבל דווקא הרצון הזה לעמוד מול מראה קצת שבורה וקצת מעוותת, כשבכולנו מקנן אותו תפריט בדיוק, מאפשר מן סוג של עיון מחודש בסיפורים שכבר ידענו.

"היא חשבה לשנות את הנאום. לקרוע את מסך הזיוף המאולץ ולומר את האמת לקהל העגום. הורות היא כמיהה בהחמצה, שלעתים משתרבבים אליה רגעי נחת."

מגוון הפרות קדושות המנותצות על מזבח הטקסט הזה, עוסקות בין היתר גם בגיבור/כבר לא גיבור הצה"לי, שמתבוסס ברמות מוסר מוטלות בספק וקשות להִזְדַהוּת.

באופן כללי נדמה כי לוי מעוניינת שנראה את הסדקים של גיבוריה, בתוספת הפינות האפלות של מערכות היחסים הארוכות של כולנו, כולל פחדים ושאלות קיומיות הכרחיות.

"אנשים בוחרים להתחבר כי הם מוצאים בזולת את חומרי המילוי לחללי נפשם."

כשזה נעים...
יש בו ב'יש דברים שלא צריך לנסות', תובנות עמוקות על זוגיות, ילדים ושאר ׳מיסים׳ נפשיים, שכולנו מטילים על עצמנו באופן נורמטיבי להיתפאר.
וכמו בכל סערה, גם כאן, סופה של רוח לנוח ושל אנשים, לצאת מצידה השני, רטובים, אך נושמים סדיר לרוב.

כתיבה... אז מה?
הטקסט מתהדר בעברית תקנית לרוב, אבל מלא בביטויים שהובילו אותי להרמת גבה קלה. רובם עוסקים בהטיה סבילה-מעט משוּנה וחלקם לא מוכרים לי בכלל.
"מבורזלת", "החיכָּיון", "רוח לוטפָנית", "ננגעו", "האיבון" (מלשון אבן) ועוד. כולן מילים/לא מילים, שהיו לי מעט קשות לבליעה.

מעבר לכך, מדובר בסיפור מכאן, לא חדש, לא מחדש וכביכול לא מיוחד, אבל בהחלט כזה שכדאי לעצור למענו לרגע ואולי גם להקשיב לו לא יזיק בכלל.

"...גם רגעים של אובדן עשתונות הם רגעים שנרשמים ביומן החיים."

פשוט, יומיומי, עמוק עד מעורר מחשבה ומדיר שינה לעתים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
ספר האקסיות

ספר האקסיות

יאיר אגמון

ספרים מרובי סיפורים, לרוב לא חונים אצלי על מדף הספרים ובכל זאת, משום מה, ׳ספר האקסיות׳ הופיע לי בספרייה.

הוא בנוי ממספר סיפורים. כולם עוסקים במערכות יחסים וב׳אקסיות׳, כמובן (גם ב׳אקסים׳).
גיבוריו, מתבלבלים בינם לבין עצמם ועם אחרים, מתפלפלים ומסתבכים כל למען ובשם האהבה (קצת כמו כולנו בימים הטובים).
הם מיצגים מגוון קבוצות גיל ואת שני המינים, מעלים על נס נושאים מוכרים ובעיקר מדברים.
וכאן ראוי לעצור.

כי ׳מדברים׳ אצל אגמון, הוא מושג כללי לתופעה יוצאת דופן עד הזויה, כשנראה שכל הדמויות מדברות בקול אחד, יחיד ובעיקר אחיד.
סגנון הכתיבה זהה, המשפטים חוזרים על עצמם, העברית בסגנון ארצי, השאלות נטולות סימני שאלה, כללי הציטוט חסרים ובאופן כללי, נראה שלא נעשה כאן נסיון מפואר ליצור ׳קולות׳ שונים.
אם נרצה לפתח יחסים עם הדמויות שמולנו ולקרוא כל אחת מהם כדמות יחודית, ראוי שנחפש בספרים אחרים.

״והכול סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו הגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם החרא הזה אנחנו צריכים להתמודד.״

איך אומרים רחוב בעברית
שפת הרחוב שולטת בכיפה ומביאה איתה משהו עילג, מקרב, ואותנטי ביסודו.
יש בזה מן חום אנושי, אבל גם תחושה צורבת של ירידה טקסטואלית לצורך מכנה משותף נמוך, לטובת הקוראים.

דעה ועוד דעה
כמו פטריות קטנות אחרי מבול המילים החוזרות על עצמן, אגמון מפזר פירורים קלים של ביקורת קלה פחות.
הוא מתאר את החיים הפשוטים/רדודים שכולנו חווינו אי פעם ומשרבב בהם טיפות דעה על אנשים, נשים, אהבה, טינדר ושאר מרען בישין.
אמנם מביע דעה, אבל אין כאן חידושים גדולים.

״יש לה טינדר עכשיו, אז כל היום היא מתכתבת עם מטומטמים.״

״ככה זה כשדתיים מאוד-מאוד, הכל פשוט יותר, כי יש אלוהים, ואם יש אלוהים אז יש דרך נכונה לצלוח את החיים האלה.״

והכי מצחיק (ואולי מדויק ביולוגית, גם אם פחות נכון ספרותית), אצל כולם דופק הלב ״טם טם טם טם״.

״איזה טמטום״, ״איזה עצוב״, ״איזה מוזר״.

כן, אבל אולי לא בסדר הזה.

מבחינתי, מדובר בחוויה מיותרת, או כמו שנהוג ב׳ספר האקסיות׳ ״הכול סתם...״.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
ארוחה משפחתית

ארוחה משפחתית

גנית אורין

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק" ולצערי, זהו המשפט הממצה והנוקב שהידהד לי לאורך קריאת הספר הזה.
כי 'ארוחה משפחתית' מגיש לקוראיו ראי של משפחה ממוצעת, במקרה הטוב. מטרידה עד מופרעת, במקרה המציאותי יותר.

אז מה היה לנו?
מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. אב שטלתן ומזדקן שהשתלטנות בו הופך קיצונית בערוב ימיו ואמא שמאבדת אט אט את תודעתה.
מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').

מי את ולמה?
כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת ׳צעירה׳, מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או נסבלת לכל הפחות.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק.
כל גברבר הזוי ומיותר שיחלוף לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב דיווח ארוך (אך שיטחי) שאין לי, כקוראת, כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).

כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני-מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו לנו, הקוראים.

נשימה שיטחית
מדובר בכתיבה מהירה ושטוחה ממש כמו בחירת המילים, שמחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה ואיתכם הסליחה).

"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך."

אני מבינה את הצורך (ואולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (אף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו וגם אצלו יש במוטיב הזה אלמנט בלתי נסבל לעתים).

מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)
לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.
אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.
לטעמי, לא הספרות ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה.
"פייסשמוק",

"הולכת ל'מתיחטיס' "

"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה",

"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו."

"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."

והיו עוד רבים.

היה סיפור?
קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
זאת משום שלאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.

עוד לא אבדה
הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח סיטואציות חברתיות ומשפחתיות, אותו הוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.

אני בכל אופן, פרשתי בטרם עת.

"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
אומנות הזיוף

אומנות הזיוף

ג'ניפר קרוזי

מעטים הספרים המתהדרים בהומור איכותי.
מעטים עוד יותר, אלה שנכנסים תחת הגדרת ה'קומדיה הרומנטית' ונדירים מתוכם הספרים שיכולים להתהדר באיכות (ואל תתנו לי להתחיל ולדבר על האחוז הקטן מתוך אלה, שמתורגם לשפת הקודש).

'אומנות הזיוף' של ג'ניפר קרוזי, הוא כל אלה גם יחד והוא מתחיל מעניין ומטפס משם לרמת עניין משופרת, לכל הפחות.
ספרה של קרוזי עוסק בנושא יחודי ומספק זוית ראייה שונה על גיבורה לא יפה במיוחד, לא זוהרת ולא רזה (שזה כשלעצמו מספק לקרוזי ולספר, נקודות חיוביות לרוב).

גיבורה, גיבורה
"אני צריכה לצאת יותר מהבית, חשבה. שישה חודשים של התנזרות והיא כבר מחככת לשנות עם פורצים במהלך ביצוע פשע."

מדובר בדמות עגולה וּמיוחדת, פמיניסטית וְלא מבחירה, בעלת עבר אישי ומשפחתי עשיר.
כחלק מהיותה בת למשפחה לא שיגרתית, היא מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם הסובבים ומשלבת הומור עצמי, עם ציניות מיזנטרופית.
באופן כללי ניתן לכתוב כי מדובר בבחורה כלבבי.
אומנותָהּ
סיפור המסגרת של 'אומנות הזיוף' עוסק באומנות כמובן (ובזיוף גם).
כשמשפחת סוחרי אומנות מתקשה לשרוד כלכלית, מתגלים בה סודות וקרעים מהעבר וכשבני המשפחה מפגינים את מומחיותם גם בבילוש וב'איך להיות משפחה', העניינים מתחממים במהירות.

מה קורה פה בכלל?
"טוב, אז תסתום את הפה שלך,... אנשים הגונים כמוך נורא מסבכים את העניינים לכל היתר."

'אומנות הזיוף' מתחיל בסגנון בלשי ועלילתו מתקדמת אל עבר מתח/לא מתח. הוא משתמש בין היתר בעקרון הדלתות המסתובבות, כשדמות נכנסת לחדר, שומעת חציו של משפט ומתגלגלת משם למסקנות לא מסקנות, כאילו חייה הם משחק 'טלפון שבור', בואכה שנות השמונים העליזות.
אבל מלבד האלמנט הבלשי, כל נסיון למסגר את הטקסט הזה אל תוך גבולות סוגה ספציפית, יביא אותנו במהירות למסקנה שמדובר בספר שההומור רץ לאורכו וצובע אותו בציניות נעימה ואינטליגנטית בעיקרה. זוהי קומדיה רומנטית במהותה, שעורבבה בה ספרות בילוש קלה לצורכי מתח והנעת עלילה. אם תשאלו אותי, מדובר ביופי של ערבוב.

"איזה מין עולם זה: אישה צריכה לעשות כמעט הכל בעצמה."

אלמנטים גרוטסקיים, מרוץ אחר אוצר/לא אוצר והמון הומור עצמי (שאין טוב ממנו) ממלאים את דפי 'אומנות הזיוף'. תוסיפו לזה מאבקים, יחסים משפחתיים וגם לא ותקבלו ספר חמוד וקליל שכיף לסיים איתו יום (ואפשר גם להתחיל).

אגב, ל-Faking it, שמו המקורי של 'אומנות הזיוף', יש יותר ממשמעות אחת, הוא תורם קריצה מדוייקת, משעשעת וּבאופן כללי מתאים להפליא ליצירה.

"אולי צריך פה טיפול קבוצתי. תעריף משפחתי."

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod

ביקורות נוספות על "אנשים נורמלים"

אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

מי כאן ראה את normal people;?
תהיו מוכנים עם טישו.

בהתחלה לא הבנתי את הסיפור אני מודה, עד שראיתי את הסדרה בפעם השלישית
בהתחלה זו היתה סדרה בשביל לנקות את הראש
מסופר על זוג שמתחילים לצאת בתיכון
קונל ומריאן. קול רוצה לשמור על מערכת היחסים בסוד, כי הוא מפחד מהתגובה של החברים שלו.
למרות שהוא אוהב את מריאן הוא מתייחס אליהוא טוב. רק אחרי שהם מנתקים קשר הוא מבין את הטעות שלו

עובר הזמן שניהם מתחילים קולג׳, ואז היוצרות מתהפכות. למריאן טוב -יש לה חברות חדשות והיא מצליחה בלימודים , וטוב לה מחוץ לבית
לעומתה קונל לא באמת מצליח להתחבר לאנשים, לא באופן עמוק ואמיתי
ואז יום אחד שניהם נפגשים במסיבה, וחוזרים לחיים אחד של השני. קול רואה איך מריאן התקדמה בחיים. איך טוב לה ״באזרחות״

את ההמשך אתם מוזמנים לקרוא בספר, או לראות בסדרה. סדרה מהממת, מתאימה למי שרוצה לברוח קצת מהטירוף שקורה במדינה. הכל בה פשוט יפה, ועצוב.


לצערי הרב יש לי פנטזיה כזו- שהאקס שלי יחזור לחיים שלי בדרך כזו או אחרת, משום מה.
למרות שהמצפון שלי אומר לי לשחרר וזה גם יהיה הרבה יותר בריא .

מה לא עשיתי - כתבתי מכתבים, והלכתי לפסיכולוגית ועשיתי איתו סגירת מעגל של כמה שעות. שום דבר לא עזר. איבדתי חבר. זו הרגשה חרא. ואני לא יודעת למה אני מצפה , למה זה יעשה לי טוב לראות אותו שוב
כנראה שהלב מדבר חזק יותר מהשכל.

פעם פעם סבתא שלי אמרה לי ״תני לעצמך לאהוב.״
אני מנסה סבתא. אני באמת מנסה.



זה מכתב לאקס שלי, אולי זה יעזור לי להתגבר עליו.

----------------
רציתי שתדע שאני מתגעגעת לחיבוקים שלך
אני מתגעגעת להרגשה של ביטחון, להרגיש בטוחה ולהרגיש בבית . אין לי בית כבר שנתיים. אין לי למי לפרוק ולמי לכתוב. לפחות לא באמת.
הייתי טיפשה באיך שראיתי את המערכת יחסים הזו, ובאיך שהתייחסתי אליך
הייתי רוצה לחגוג איתך יום הולדת שוב. לפעמים לא מקבלים הזדמנות שניה, ואני כואבת את הפרידה עדיין.
מתגעגעת כל כך שלא נרדמת בלעדיך, קמה באמצע הלילה. מאז אותו לילה אחרון ביחד לא באמת ישנתי כמו שצריך.


אולי התקדמת מזמן, אולי היא הרבה יותר טובה ממני. בבקשה שלא.
אולי תתחתנו אתה והיא.
בכל מקרה מזמן לא שלחתי לך הודעה. וזה טוב כי זה אומר שאני בשלבי התגברות . אבל נראה שלא ממש עובד לי בנתיים…

אני לא אעשה את זה כמובן..

אני אסיים במילים של שיר כל כך יפה שגם מתקשר לי לסדרה.
Verse 1]
Who's gonna tell you when it's too late?
Who's gonna tell you things aren't so great?

[Chorus]
You can't go on, thinking nothing's wrong, but now
Who's gonna drive you home tonight?

[Verse 2]
Who's gonna pick you up when you fall?
Who's gonna hang it up when you call?
Who's gonna pay attention to your dreams?
Yeah, who's gonna plug their ears when you scream?

You can't go on, thinking nothing's wrong, but now
Who's gonna drive you home tonight?

לפני 11 חודשים•Storm~
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

הכנסתי אותו לריצ'רץ' של המזוודה שניה לפני שיצאתי מהבית. איזה כיף.

התחלתי לקרוא עוד בגסטהאוס באינברסנייד, לא הרבה, רק כדי להבין על מה זה. הוא והיא, שני נערים איריים מאיזו עיירה נידחת, היא עשירה, הוא עני, לה אין חברים, הוא במרכז העיניינים. שפה רזה ומשפטים קצרים, הספקתי לקרוא לא מעט לפני שהלכתי לישון. 

היום החמישי, 11 קילומטרים לאינבררנאן.ז
ה היום האחרון לאורך האגם. בדרך עוברים דרך יער של עצים גבוהים שיש להם רגליים ירוקות כהות וזה מקסים.
מידי פעם שומעים איזה אופנוע ים שנוסע באגם, קצת מזכיר חרקות של יום שישי בלילה, אבל רוב הזמן יש שקט וקצת פכפוך של מים וציפורים. יפה לאורך האגם אבל אני כבר מחכה לנופים של ההיילנד. בשבילם באתי לכאן.
יש לנו סנדביצ'ים שהכינו לנו בגסטהאוס וזו הזדמנות אחרונה לאכול על שפת המים, רק שצריך לחצות איזה נחל כדי להגיע לשם. אני מצליחה. גם הילה. לילי פחות. טוב שיש לנו גרביים יבשות בתיק. הדבר הכי מפחיד בהליכה כזאת זה השלפוחיות. 
לקראת הצהרים הנופים קצת נפתחים ואנחנו חוצות מרחבים עצומים של שרכים. לא כמו אלה שיש פה בגינות. הם גבוהים ולפעמים צריך להשתמש בידיים כדי לשמור על הפנים ולפלס קצת דרך ולמרות שאל הבוץ כבר התרגלתי, כאן יש יותר, וצריך להיזהר שלא לשקוע עד מעל לנעליים כי כבר יש לנו זוג אחד פחות של גרביים יבשות.
רגע לפני המלון אנחנו עוצרות לבירה בקמפינג. הם לא נחמדים, אולי בגלל הבוץ, אבל בירות קיבלנו ויצאנו לשבת בחוץ. 
המלון הוא כזה שיש אנשים שבאים במיוחד בשבילו. זה בר שיש מעליו חדרים, ולפי השלטים הוא מאלף שבע מאות ומשהו. נראה לי שזאת גם היתה הפעם האחרונה שניקו שם. יש איזה סיפור על רוחות שרודפות את המקום הזה אבל לא ממש התעניינתי. איכשהו נדמה לי שמישהו מבלבל בין אותנטיות להזנחה, כי באופן כללי אין לי שום בעיה עם מקומות אפלים ודחוסים. זה הדביקים שאיתם אני פחות מסתדרת.
אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על הבת שלי במשך הקריאה. התחושה שאת סוג של ווירדו, הקושי לבטא את מה שאת מרגישה כי אכפת לך מה חושבים עלייך, גם אם הפוזה שלך היא ההיפך מזה, החשש מפני "החיים", ההחלטות שאת צריכה לקבל למרות שאין לך מושג, אני חושבת שרוני מבטאת את זה היטב.

היום השישי, 21 קילומטרים לטינדרום.
עכשיו כבר רואים למרחקים. אני זוכרת שנסעתי שם לפני שלוש שנים והתפעלתי מהנוף, אבל ברגל זה אחרת. הכל גדול יותר, מרחבים בגוונים של חום וצהוב וירוק, הדרך רחבה, וכל מאה מטרים לכל היותר עובר איזה זרם שמגיע מחוטים דקיקים לבנים שאפשר לראות על ההרים. מידי פעם עוד יש איזו חווה, אבל חוץ מזה שממה. את הכבשים, המון כבשים, אני עוצרת לצלם.
בצהריים אנחנו מגיעות ליער אשוחים גדול, על הקרקע מינים רבים של פטריות. אחת לכמה זמן פוגשות את הוטרינרית ההולנדית שמטיילת עם הכלב או את החבורה הצ'כית שהולכת בקצב שלנו פחות או יותר.גם אבא אחד שכנראה רב עם הבן שלו, כי הילד עבר אותנו חמש דקות לפניו והאבא נראה מאד מבוהל כששאל אם ראינו אותו. את הקנדים פגשנו רק אחרי היער, מתחת לגשר, והם מיד הציעו לצלם אותנו.
חצינו את הכביש. השביל עובר בתוך חווה ומאחורי גדר כלונסאות רעועה יושבות פרות שחורות ענקיות. אנחנו עומדות מולן והן גועות ונדמה שאם רק היו רוצות הן היו פורצות את הגדר הזאת והיינו נרמסות.לקראת טינדרום הצמחיה כבר אחרת. שיחים פורחים סגולים ונמוכים ממלאים את הגבעות, וכבר רואים את הכפר ואתרי הקמפינג שסביבו מבצבצים. שלנו נמצא לקראת הסוף, הכי קרוב לכפר וקצת מלחיץ כשהבחור שמנהל את האתר לא מבין למה הגענו ולא מצליח לאתר את ההזמנה. בסוף זה מסתדר, המפתחות אצלנו, ורק כשאני יושבת בבקתה אני רואה שהם שלחו לי הודעה בבוקינג שאומרת שהיה בלבול ודאבל בוקינג והם סידרו לנו איזו אופציה חלופית. יצא טוב שלא ידעתי.
אחרי שלושה ימים בלי סופר אנחנו מסתערות על המכולת, מפנטזות על ביצים וסלט שנכין לארוחת הבוקר במטבחון של הבקתה. חסה, רק חסה. זה הירק היחיד שיש שם, ככה שנצטרך להמשיך להסתדר עם הטוסט והביצה.
בספר לא קורה הרבה, כלומר קורה, רק שזאת מערכת יחסים מעגלית של חששות וחוסר הבנה. החלק הפוליטי, העובדה שיש בין שני הגיבורים פער מעמדי, הוא לא העיקר בעיני. אולי זה מפני שאני לא בריטית. אם זו היתה הכוונה העיקרית של רוני אז לפחות לדעתי לא כל כך הצליח לה. מה שכן עובר זה מערכות היחסים, החיפוש, הטיימינג שמרחיק ומקרב, המקריות שיכולה לשנות לאנשים את החיים.

היום השביעי, 10 קילומטרים נינוחים לברידג' אוף אורכי.
סוג של יום מנוחה. הכנו ארוחת בוקר בבקתה, סנדביצ'ים לדרך והתחלנו ללכת לאט. ממש לאט. השביל הרחב מקביל למסילת הרכבת, אל הנוף אני כמעט מתחילה להתרגל. אחרי שלוש שעות היינו כבר בברידג' אוף אורכי וירדתי עם הספר ועם כוס קפה ומצאתי לי פינה על קצה הגשר.
סיימתי את הספר. הילה שאלה עליו ונתתי לה אותו. בעיני זה ספר טוב, בעיקר אם את צעירה או אם יש לך ילדים בגיל הזה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

זהו סיפור אהבה בין נער ונערה המתחיל בשנתם האחרונה בתיכון בעיירה בדבלין, וגולש לתקופת לימודיהם בקולג'. וכששומעים סיפור אהבה, צעירים בתיכון, מיד המחשבה הולכת לכיוון רומנטי עם לבבות בקרע , ופרפרים בבטן כשהצבע הורוד ברקע. אז לא, זה בכלל לא הכיוון. אין פה סיפור אהבה מתקתק. הפעם הטעם המריר יותר נותן את הטון פה. זה סיפור אהבה שעקף את הפרפרים וחודר לנבכי הנפש ונוגע בצדדים היותר אפלים שלה, מגיע לנקודת הכאב וגורם לה לפעום לכל אורך הסיפור.

קונל ומריאן לומדים באותה הכיתה. קונל הוא מהבנים האלו שמהווים את עמוד התווך בכל קבוצה. הוא תלמיד מצטיין, כזה שהציונים באים לו בשלוף, אבל מבלי לשלם על זה מחיר ולהיות החננה של השכבה. הוא גם כדורגלן טוב המשחק בנבחרת, הוא נראה טוב, כזה שהבנות חגות סביבו תדיר.ולא רק הן. קונל תמיד מוקף אנשים סביבו. כולם אוהבים אותו ומחפשים את קרבתו.

מריאן גם היא תלמידה מצטיינת היא התלמידה הכי טובה בבית הספר. היא אנטילגנטית מאוד. למריאן אין חברים, וגם לא חברות. היא העוף המוזר. לכאורה יש הבדל גדול בין השניים, אך לא כך. לשניהם יש הרבה מן המשותף. שניהם מגיעים ממשפחות שנעדרות אב. בעוד אמו של קונל משמשת לו כאם וגם כחברה, אמה של מריאן מתנכרת לה, וגם אחיה לא שם בשבילה. הבידוד הרגשי של מריאן זועק בכל פרק ופרק. היא גרה בבית שהוא מעין טירה. כולם יודעים שאמא של קונל היא העוזרת בית העובדת בביתה של מריאן. אבל אף אחד לא יודע שיש מעין מערכת יחסים בין קונל למריאן. רק הם יודעים ומההתחלה שמרו את זה בסוד. מריאן- כי במילא לא היה לה למי לספר, וקונל- הוא לא יכול להרשות לעצמו לרסק במו ידיו את התדמית של המצליחן אם יוציא את מערכת היחסים הזו לאור. כי אף על פי שהלב שלו שבוי מזמן בידיה של מריאן יש את עניין התדמית. הרי אנחנו כולנו עבדים של התדמית ובמיוחד היום בעידן האינסטגרם בו כולם מציגים חיים טובים ונהנתיים, חיים מתוקים מדבש. כולנו שחקנים העובדים בהצגה הגדולה ביותר- האשליה- שהיא כל כך מתעתעת. הפער בין החוץ לפנים כל כך עמוק וגדול. הסופרת בנתה את הסיפור סביב הנקודה הזו בכתיבה משובחת.

כשמריאן וקונל עוברים לאותו הקולג' חל שינוי. מעמדם החברתי מתהפך. מריאן מוקפת בחברים המחפשים את סביבתה כל הזמן. היא מחוזרת, היא נאהבת, יש לה זוגיות (גלויה!) כל אלו זוקפים את קומתה גבוה. קונל הוא זה הנתפס כמוזר. חבריה של מריאן מכנים אותו בלעג "הכפרי". הפעם הוא זה התועה. הוא זה המרגיש לא שייך. אבל הוא מתקבל בזכותה של מריאן.

מערכת היחסים המוזרה נמשכת גם שם. בתפיסתה של מריאן את עצמה היא מוכנה להוריד עצמה נמוך נמוך כי היא חושבת שהיא לא ראויה. וגם כשמגיעה לפתחה הטוב היא לא ממש יודעת איך להתנהג אתו. איך לשמר אותו. אהבה היא מתנה נפלאה וגדולה, אבל אם לא נאהב קודם כל את עצמנו איך נדע לקבל אהבה ממישהו אחר?
אהבתי מאוד את כל הנקודות שסאלי רוני מאירה בזרקור רב עוצמה. הכתיבה של הסופרת נהדרת, והסיפור מאוד מושך, אבל את הספר הזה צריך לקחת בביסים קטנים. כי כל ביס מלא פה בטעמים וצריך את האיטיות שבעיכול ובעיבוד כל מה שסאלי רוני מגישה לנו פה.

לפני 6 שנים•dina
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

כאילו מישהו נכנס לך לתת מודע וסובב את כפתור הרגשות לעוצמה מקסימלית. ממש יכולתי להרגיש את מריאן, קונל, והאהבה שבוערת ביניהם. חוויה נפלאה ובלתי נתפסת עבורי. התחלתי לקרוא עם ציפיות גבוהות, והספר התעלה על כולן.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אמורפי
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

אני פחות התחברתי לספר הזה.
סיפורם הבלתי נגמר של נער ונערה על פני שנות הבגרות שלהם כולל תיכון ואוניברסיטה.
הפרקים רצים כל פעם כמה חודשים קדימה וככה חולפות השנים.
לא מצאתי יותר מידי עניין בסיפור שלהם ורוב הזמן חיכיתי שמשהו מעניין יקרה.
אני יודעת שזה ספר שנחשב מאוד אהוב וטוב ואני לא פוסלת את הרעיון שכנראה הבעיה אצלי.
ישנם ספרים שאני פוגשת אולי בתקופה חסרת סבלנות שלי או חסרת ריכוז וזה שורף אותם.
יש מצב שזה קרה פה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

אנשים נורמליים/ סאלי רוני

חלק נכבד מלהיות בעל טעם טוב בספרים זה גם היכולת להמנע מספרים לא טובים, ועל כן באה הסקירה הבאה. מוזמנים לריב בתגובות!

קודם כל, התקציר.
בתיכון שבו הם לומדים, קונל ומריאן מעמידים פנים שהם כלל לא מכירים. הוא שחקן כדורגל נאה ופופולרי והיא מבודדת מחברים, גאה וחכמה. כשקונל נאלץ להמתין בביתה של מריאן לאימא שלו, העובדת שם כעוזרת בית, מתחיל להירקם בין שני התיכוניסטים קשר, שמחד קשה להתכחש לו, ומאידך שניהם נחושים להסתירו. כעבור שנה, כשהם עוברים ללמוד בדבלין, בקולג' היוקרתי טריניטי, מריאן דווקא מצליחה למצוא את מקומה, ואילו קונל מדשדש, ביישן וחסר ביטחון, בשוליים החברתיים של הקמפוס. שוב ושוב הם נמשכים ונרתעים זה מזה, עד שדבר–מה מעמת את שניהם ותובע מקונל לברר עם עצמו עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת על מנת להציל את מריאן.

התקציר בהחלט נשמע נחמד מאוד, מין סיפור אהבה רומנטי שכזה. לא ספר שיעיף אותי ויגרום לי לארגן את חיי מחדש ולהתאהב בדמות הראשית (כן אובה, אני מסתכל עליך) אבל משהו שבהחלט יעביר לי את הזמן בשמחה.
שום דבר לא הכין אותי למה שקראתי שם, ואני אדגים זאת עם שתי הנקודות הכי קריטיות לדעתי בספר.
דבר ראשון, יחסי המין. סצנה אחת, שתיים או שלוש אני יכול להבין. אבל באמת, כל הספר רק עוסק בזה. אז נכון שמישהו הסביר לי שבעצם הספר מנסה להעביר לנו את מערכת היחסים שלהם בעזרת יחסי המין ביניהם או משהו, אבל זה היה מוגזם. ונכון שלא כל הספר עמוס התיאורים גרפיים עסיסיים, אבל בכל כולו יש את העיסוק בנושא.
דבר שני, הכתיבה. בין פרק לפרק יש רווח של בין חודשיים לשישה, מה שיוצר חוסר אכפתיות. למה שיהיה לי אכפת שהוא נפרד ממישהי אם הכרתי אותה לפרק אחד בדיוק? אז נכון שלפי הסיפור הוא איתה כמה חודשים, אבל אני לא מרגיש את זה. אין הזדהות לאף דמות כי אני אתה בקושי מכיר אותם, ובעיקר מדלג בין חלונות הצצה קצרים לחיים שלהם. סיימתי את הספר הזה נטו כי אני שונא לסיים ספרים באמצע, אבל הקטע של הכתיבה הרס הכל כי באמת באיזה שהוא שלב לא היה לי אכפת מהדמויות בכלל.

לסיכום, לא. יש מספיק ספרים טובים בעולם, אז תלכו אליהם. תקראו יואב בלום או משהו, הוא מדבר על אנשים בצורה הרבה יותר טובה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יהונה
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

שני תיכוניסטים מריאן בת מעמד הגבוהה די
אאוטסיידרית, חכמה מיוחדת ופחות מתחברת וקונל הפופולרי, ספורטאי חכם יפה ומקובל.
דרכהם מצטלבות כאשר אימו של קונל עובדת בביתם של מריאן במשק בית.
נוצר קשר חברי, סודי אבל עמוק מתחת לפני השטח נפשותיהם נקשרות את רגע מכונן אחד מסיבת סיום התיכון, קונל לא הזמין את מריאן לפרום.

היא צוברת כעס הוא צובר בילבול.

השניים עוברים ללמוד באותה האוניברסיטה, סטטוס החברתי משתנה, מריאן פופולרית מתחברת הייחודיות שלה הופכת ליתרון וכך גם מצבה הכספי הטוב, קונל מרגיש בשוליים, אמנם תלמיד טוב אבל לא מתחבר, מתנצל, נבוך, לא קל לו, והמצב משפיע על מצב רוחו.
הם נתקלים זו בזה וזה בזו לאורך שנות הלימודים, הם נמשכים ומתרחקים אחד מהשני כריקוד טנגו מוזר, המצב לא ברור לשניהם, הם מחליפים מיילים, הודעות ומכתבים, הן בקשר לא ברור מתקרבים ומתרחקים וכך כל השנות הלימודים עוברות עליהם.
הספר מאיר כזרקור על חיי החברה כסטודנטים, מעמדות, כסף, שתיה סמים ומסיבות אבל גם קשרים קשרי גוף לא תלויי אהבה, קשרי נפש לא תלויי גוף וקשרי גוף נפש ואהבה.

המסע בזמן של מריאן וקונל, עם הרבה רגש, הרצון להיות חלק, להיות נאהב, אהוב מקובל, לא חריג אל מול החברה כיום שפחות מקדשת אהבה רגשית אלא ריגושים מידיים, סיפוק מיידי ואל הבא בתור.
אהבתי את כתיבתה של סאלי רוני, את החדירה מתחת לעור אל הנפש, כיצד אהבה מתפרשת אצל הצדדים והשקיפות של חיי בני הנוער כיום.

כאמא לשתי בנות נוער תיכוניסטיות אני רואה את הרצון להיות חלק חזק יותר מלקדש את הייחודיות.
נהנתי מהקריאה, נהנתי להרים את הראש מהספר להביט אל בנותי ולחשוב, הישארו מי שאתן, כל אחת ייחודית בתחומה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רונדנית
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

מוערך על יתר המידה עם עלילה שחוזרת על עצמה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•הנסיך השקרן
אנשים נורמלים

אנשים נורמלים

סאלי רוני

אני לא יודעת אם להתכחש לזה או להתגאות בזה אבל...
גם אני מילניאל.
למה להתגאות?
כי זה נשמע כמו להיות הדבר הנכון.
"הם צעירים, הם יפים, הם מגניבים, הם מעודכנים... הם משפיעים".
ולכן הסופרלטיב על גב הכריכה, שמכנה את סאלי רוני "הסופרת הראשונה הגדולה מדור ה-Y" נשמע מפוצץ.
מעורר קנאה.
הצעירה המוכשרת והנכונה שהיא גם סופרת גדולה.
הכל מהכל.

אבל אחרי שקראתי את הספר הבנתי שמבחינתי מחמאה הרבה יותר גדולה זה פשוט להיות סופרת גדולה.
הקשר לדור ה-Y פה הוא יותר שלילי מאשר חיובי בעיני.
אין ספק שלסופרת יש כישרון אבל גם אין ספק שהיא מילניאל במובן הרע של המילה.

מה הפריע לי?
קודם כל גישת ה"תבינו לבד..."
כמו גבר שיוצא איתך והחליט שלא להמשיך בקשר אבל לא טורח לעדכן אותך (תביני לבד שלא רוצים אותך אהמ אהמ)-
הספר לא טורח לעדכן אותך בהתפתחויות
פתאום אחרי שמסופר שהגיבורים של הספר ביחד (מריאן וקונל) - היא או הוא יוצאים עם מישהו אחר, כשלא נאמר אם הם נפרדו, אם הם במערכת יחסים פתוחה...משהו. הסופרת לא רואה צורך בסיבתיות.
גם אין איזשהן מרכאות לציטוט כל אחת מהדמויות. או הבחנה ברורה מי אמר מה למי כי...
תבינו לבד.
מעניין גם שלדמויות המשנה אין חיים שלא קשורים בדמויות הראשיות.
קצת תמוה שכל החיים של אמו של קונל מסתכמים בלהגיד לו את הדבר הנכון
וכל חייו של אחיה הבכור של מריאן מסתכמים בלהציק לה.
בכלל, במהלך כל הקריאה נדמה כאילו אין אנשים אחרים בעולם מלבד קונל ומריאן, ולפעמים גם מחשבות או מעשים שוליים של הגיבורים מקבלים מקום של כבוד, כי הם כמובן האנשים הכי מעניינים בסביבה, ואין לאף אחד חיים שלא קשורים אליהם
בכלל, לכל הדמויות בספר יש את אותה צורת חשיבה בשינויים קלים. זה אמנם עבד ב"בנות גילמור" אבל כאן זה קצת מעצבן.
אה, ויש בספר גם איזה קידוש של קיצוניות.
כשיש לקונל זוגיות עם בחורה אחרת, זוגיות שעל פניו נשמעת בריאה
היא מתוארת כ"לא הדבר הנכון" איכשהו.
הוא מתאר שהוא מרגיש שמחה והקלה, אבל מהניסוח יוצא כאילו זה חיסרון...
כאילו שאם זה לא מייסר ונורא אז זה לא תקין.

בקיצור,

ספר מדכא ומאכזב בעיני.
הוא בעצם ספר על כלום שמצליח לגורם לקורא לחשוב שהוא ספר על משהו.
אם כי הסופרת אכן מוכשרת ולכן נדמית לי כמו צייר עם פלטת צבעים משוכללת המשתמש רק בגוון אחד.
האם מומלץ?
תלוי מה המטרה שלכם בקריאת הספר, ספר שבהחלט ייתן לכם טעימה מדור ה-Y
אבל זה לא ספר שמח.

לפני 6 שנים•המורה יעלה