הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.

נו ו...?

מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.
אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם.
לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.
בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.

אולי את מתדרדרת

׳רוזנפלד׳ הטקסט כמו גם הדמות, גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.

אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.

כנגד כל הקלישאות

היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.
הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.
יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי.

״הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור.״

הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה.
חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).

ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.

״אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי.״

ובסוף מה?

אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.
אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך.
יש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.

בחזרה (כמו) לעתיד, אבל למציאות

הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.
אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).
לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).

לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים.
מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.
שיהיה בהצלחה.

לימדו אותנו שיש אמת גדולה.
עוד לימדו, שכל מה שהוא לא אמת, חייב בהכרח להיות שקר, כי ׳לא אמת׳ הוא מושג יחסי שאין לו זכות קיום.
אבל מה קורה כשלכל אחד אמת משלו? כשהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי האישי של פרסונה. כי אין אמת אחת ואין אמת בכלל וכל שיפוט נתון לזמן, מקום ובעיקר לנקודת מבט.

״האמת היא עסק מורכב. בצדק או שלא בצדק.״

עד כאן הצד הפילוסופי-משפטי של ׳אנטומיה של סקנדל׳.

אלא שהמשפט שעוסק לאורך העלילה בסוגייה שהוצגה כאן, לא משרת אותה כמו שמשרתים אותה הזרמים התחתיים של עליונות מגדרית ופריווילגיה מולדת, מול אנשים שכל החיים יאלצו להילחם על מקומם (גם אם לא כך זה נראה).

תחשבו על זה...
ככלל, ׳אנטומיה של סקנדל׳, מתחיל מעניין ומתקדם משם בצעדי ענק.
עם כתיבה בגוף ראשון ושלישי לסרוגין (בהתאמה לדובר) ומגוון דמויות (רובן נשי), מדובר בספר שהתקשיתי לעזוב.
למי שמחפש תעלומה, הוא מספק מתח משפטי/בלשי. אבל לא בטוח שזו מהותו.
כי העיסוק התחתי בגלי ההדף שמייצרת דמות אחת בחייהן של כל השאר, הוא הארוע המרכזי לשמו התכנסתי.

״זו טיפשות וזה לא פלא. גברים יכולים להוציא את כולנו טיפשות.״

מה היה לנו?
נמצא כאן סטיגמות לרוב, נשים מוחלשות גם כשהן לא ואמת שכמו שכתב כתבתי, ניתנת לעיצוב מחדש.
כמו כל דבר ועניין, גם כאן, הכל בעיני המתבונן.

״עדיף לראות כוכבים מאשר להיכנע לדמעות.״

מסך מול מסך
במקביל לספר, מתקיימת סדרה שנושאת את שמו וחולקת איתו עלילה.
את הסדרה עוד לא יצא לי לבחון, אבל הספר, עמוס רבדים ונקודות מבט סמויות, שספק אם יוכלו כולן לעבור ללא פגע אל המסך הקטן.

ראוי במיוחד לציין את בניית האווירה, הניואנסים הקטנים של עין קופצת ברתיעה, פה קפוץ שמסמן חוסר שביעות רצון, רגל תזזיתית שמגלה את העומס הנפשי בו מצויה דמות שפניה אינם מסגירים דבר ועוד.

הסוף נמוך משאר העלילה ובניית המתח הכוללת מתנפצת בו לסיום בינוני.
הפער בין פנימיותה של דמות לחיצוניות שהיא משדרת, הוא לב העניין כאן, הוא נכון לכל הדמויות והוא מרגש ומפתיע.

״היא העמידה פנים שזאת שאלה לא רלוונטית, אבל למען האמת, היא פשוט לא רצתה לשמוע את התשובה.״

לגמרי אהבתי.

רבות נכתב בקבוצות הקוראים על ׳בנוי לקשר׳ (Boyfriend material), של אלכסיס הול. רבות וגם טובות.

והנה שוב אני מוצאת עצמי כאן, עומדת איתן בניסיון לשקף מציאות אחרת ולהוריד, אולי רק קצת, את להבות השמחה (שוב, קצת כמו הילד שראה אחוריים של מלך).


מספיק ודי!
כי ׳בנוי לקשר׳, מבוסס בעיקרו על דמות מפתח שאת הקשר בינה ובין כבוד עצמי נתקשה למצוא. מדובר בדמות שהיא יצור מבולבל, המתמחה בעיקר בהלקאה עצמית. עלוב נפש וילדותי, תלותי ובעל איכויות נפשיות ירודות.


למה ככה?
הספר אמור להיות רומנטי, בגזרת להט״ב והוא אכן כזה.

מה שהוא לא, זה הגיוני, מקורי, יוצא דופן ובעיקר, ראוי לקריאה מעמיקה (ולעתים, לקריאה בכלל).

לעומת זאת, הוא רווי בילבולי רומנטיקה מהזולים שפגשתי, מלא בחיבוטי נפש מיותרים ותקשורת נמוכה ביסודה (וכבר עברו הימים בהם ספרות רומנטית שמשתמשת בטעויות בסגנון ׳אם הם רק היו מדברים עוד קצת׳, נחשבה חדשנית או סתם לגיטימית).

הגעתי אליו עם המון ציפייה, כולל צליל מנגינה בלב ורצון לגלות (כמו אחרים) ספר חמוד, מצחיק ויוצא דופן.

מכל אלה, נישאר המצחיק וגם הוא לרגעים ספורים ממש ובנוגע לדמות גרוטסקית אחת בעיקר. בשאר הזמן, בעיקר חיכיתי שיעבור.


מתרגממממה?
כחלק מתחושת ה׳סליזיות׳ הכללית, נראה כי גם התרגום זרם באותו כיוון או שאולי כחלק מתחושת ה-High סביב פאר היצירה הלהט״בי החדש, מישהו האמין ש׳מספיק טוב ככה׳.
בהתאם נבחרו כאן מגוון בחירות תרגומיות, שהקשר בינן ובין עברית איכותית נתון לויכוח.
״הבאטלר״ - כי משום מה, משרת או מלצר (שבמקרה זה תואם יותר את הסיטואציה), לא נבחרו כאופציה תרגומית.

״שמלרלרים״ - באמת? נשבעת שאין לי מה להגיד על זה.

״כמעט נחנקתי על הפשטידה שלי״ ו״כמעט נחנקתי על הפטריות שלי״.
שני משפים שתורגמו literally משפת המקור, תרגום שלא עושה חסד עם העברית וכמובן, עם כולנו, הקוראים.

״אני חושב ששופט יכול להתחשב יותר בנאשם״, התערב אלכס. ״כי נראה לי ששופט הוא מרקע יותר דומה של הנאשם.״ ואם לרגע נשים את התחביר הצולע בצד, נוכל לשאול יחד ׳מה נאמר כאן?׳.

שאר שטויות שאני נוטה להאמין שמקורן בטקסט, ניצפו כאן גם הן.

״הבעיה הייתה שאוליבר רטט כמו מסג׳יסט, רק בלי הפאן שבדבר.״

״ואז ממש שמעתי אותו מסמיק.״

והכי הכי, כשתוך כדי תאור שיחת טלפון מדגישה הדמות הראשית ״לא. אמא נענעה בראשה לשלילה חד משמעית.״ (ושוב, בטלפון).

וכמו תמיד, היו עוד.


זו אני? אנחנו?
לצערי, נראה שבשם הליברליות, כולנו נוטים לחבק יתר על המידה טקסטים להט״ביים (ולהתחמם לאור התחושה שאנחנו סופר נאורים).
מה שמביא אותי להבנה המצערת, שאם ׳בנוי לקשר׳ היה ספר רומנטי- על יחסים הטרו-סקסואליים, יתכן ולא היינו שומעים עליו גדולות (או קטנות).

לסיכום, נראה כי הדמויות המטרידות ברגישותן המיותרת ודמותו ה׳כאילו מסתורית׳ של אלקסיס הול עצמו, בליויי טקסט להט״בי במהותו, נתנו ל׳בנוי לקשר׳, את הקרדיט שספק אם הגיע לו.

לא סבלתי קשות, אבל גם לא סביר שניפגש בספר הבא (להבנתי הוא בדרך).

אם נצטרך לסכם (ובעצם רק התחלנו), ספרה החדש של סיגל אביטן עוסק בגלים.
יש בו גלים של אהבה, הערכה (אולי הערצה), גלים של שנאה וגם אכזבה ומעבר לכל אלה, מככבים כאן גלי החום.

כי ׳ליידי צ׳יל׳, עוסק בין היתר, בגיל המעבר הנשי (המנאופוזה וגם המונח הזה, כמו דברים אחרים, נשמע טוב יותר באנגלית). הוא מתערבב בטירוף הקטן/גדול שתוקף נשים בתקופה זו ומוכיח שבהחלט ניתן לתלות באותו טירוף את האשם לכל פעולה חסרת שחר או היגיון בסיסי.

ככה זה כשלפי סיגל אביטן, כולנו הופכות בשלב כל שהוא, לְחַיות פסיכולוגיות, שלא לומר פסיכיאטריות לעתים (נשאר רק לקוות שהמציאות אופטימית יותר).

מי בלש של אמא?
׳לידי צ׳יל׳ מתחיל (וממשיך), כסיפור בלשי. אבל התעלומה הבלשית כביכול, משחקת כאן תפקיד משני, אחרי מסכת קשרים חברתיים, רומנטיים ומה שביניהם.
התחברתי אליו ואהבתי אותו.
אביטן משכילה כאן לבנות דמויות איכותיות, שמספקות מונולוגים מעניינים עד חשובים.
אותם מונולוגים מגוונים במספר אמירות שרציתי להמשיך לשאוף ולקרוא עוד ועוד.

״כשהנכון מגיע הוא מנמיך רעשים, מסדר לך כרית לידו ואומר, ׳שימי ראש׳.״

הדמות הראשית (נשית) של אביטן, מוצלחת, אהובה, דעתנית ונבונה. אבל אפילו ככזאת, היא מצליחה לראות בעצמה בעיקר את הקשיים ואחרי הכל, אין נשי מזה.

נשי זה אישי
״אשה זה לא שלך, זה איתך, או שלא.״

יש בו ב׳ליידי צ׳יל׳ מסר מחבק לנשות המין האנושי בימיהן החמים והבנה עמוקה למצבן (כולל טרפת עונתית מוכרת לכל, כמובן).
הכל ראוי לצחוק ומטופל בהומור איכותי (גם עצמי), שמסופק כאן בליטרים.

קצת כנות לא תזיק
ממש כפי שאהבתי אותו, אני מבטיחה להשתנק מפליאה, אם יתברר שגברים מצאו בו עניין (את האפשרות שיאהבו אותו ממש, אני מתקשה לדמיין).

״אף גבר לא רוצה ליד האשה שלו גבר שמצחיק אותה.״

כי ׳ליידי צ׳יל׳, איכותי, בוגר, מצחיק, עצוב, אינטלינגנטי ומובהק בנשיותו.
אם אתן נשים, קחו אותו איתכן, שבו ותהנו (וככל שאתן רבות בשנים, כך עדיף).
אם אתם גברים, הימצאותו של כרומוזום Y, מיותרת במקרה זה ותקשה עליכם להתחבר.
ראו הוזהרתם.

צ׳יל ליידי צ׳יל.
ניפגש בין גלי החום.

משהו טרחני בסגנון 'ישראל בואכה פולניה', מקדם את הקוראים, בין עמודיו הראשונים של 'המורה לעברית' מבית היוצר של מאיה ערד.

זה מתחיל כשתיאור חייה של מורה לעברית (ישראלית לשעבר, שמתנהלת כבר שנים בארצות הברית של אמריקה), נפרש ומשאיר עקבות של 'כאן זה לא כמו בארץ'.

"למה היא כותבת את זה? הרי היא בכלל רוצה לשמר זיכרונות מוקדמים. לא לכתוב על ההווה. וממילא היא לא יודעת איך להמשיך. ארבעים וחמש שנה מחוץ לישראל, ואין לה שפה".

באמת למה ככה?
מתוך טקסט בכייני על מר גורלם של ישראלים שמצאו עצמם בגלות אמריקאית, נקבל כאן מנות גדושות של געגוע, מפיהן של דמויות שנמצאות שם והיו רוצות להיות כאן.
קצת כמו מוסר השכל סטייל 'רחוב סומסום' של שנות השמונים העליזות, כשכרובי נמצא 'כאן' אבל צועק שהיה רוצה להיות 'שם'.
הכל במטרה להבהיר את מושגי מרחב הזמן, המקום, היחסים ביניהם והיחסיות בכלל. הבנו.

אצל ערד, ירוצו אותם מושגים כחוט השני בספר הכולל שלושה סיפורים שמהותם המשותפת היא 'לא כל הנוצץ זהב', 'ארצות הברית - לא מה שחשבתם' ו'שלא תחשבו שלא מתגעגעים כאן לג'חנון ישראלי בבוקר שבת' ואולי גם למריבות בתור בסופר.

אין כאן באמת סיפור (ובוודאי שלא ברבים), אלא יותר הדהוד של מן משהו ישראלי, פרובנציאלי, מתגעגע עד נמוך נורא.
כי יהדות גולי ישראל אל ארץ ה'פסים וכוכבים', מתגלה ב׳המורה לעברית׳ כמפלצת בכיינית ומתנחמדת, שמבכה את הגעגוע כאילו הכריח אותה מישהו להגר אל מחוץ לגבולות ארץ הקודש המהוללים (נשבעת שלא אני).

ואם זה לא היה ברור...
אני מודה, ההתבכיינות המטאפורית (ולפעמים גם לא), לא עשתה עמי חסד.
כך נישארנו עם המסקנה המתבקשת שארצות הברית היא לא ישראל וישראל היא לא ארה"ב להתפאר.
המסקנה אגב, מדוייקת. בעבר, ניסיתי את שני המקומות (את חלקם עדיין מנסה).

ספר שבעברו עשה גלים ומבחינתי התגלה כסתם, שיהיה...

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות' הוא ספר אותנטי, עמוס תובנות אישיות, נַשיוֹת, סוּפר ישראליות.

From Israel with love

בסיפור פרטי, עמוס תכנים יחודיים, מציפה ענת לוי את התרבות של כולנו.
בין אנשי צבא, מתיחוּת בדרום, נשים ואנשים צרובי שמש ועומס ריגשי תמידי, נוכל כולנו להזדהות עם חלקים נרחבים מהטקסט הזה, שמכוון ומדבר אל הישראליות שכולנו מכירים.

נשים ואנשים
מלבד הסביבה הלבנטינית, גם גיבורת הסיפור כאן מדויקת לכדי דמות שמרכיבה כך או אחרת, את כולנו, נשות ארץ הקודש בחלק הזה של הכדור.
היא לא מושלמת בלשון המעטה, לא יפיפייה, לא רזה ולא עמוסת הערכה עצמית. ניזונה נפשית מדעת הסביבה וחושבת על עצמה כל רע אפשרי.

איש-ה
כּרוֹב נקבות המין האנושי, הנחת העבודה שלה כלפי עצמה, שלילית במהותה והיא מורכבת מחלקים בלתי נראים ברובם. כשמשבר רודף משבר והחיים זורקים אותה אל גילוי עצמי והתחדשות, היא תיוולד מחדש, תוך קושי ניכר ותצא ממשבריה נוצצת וחדשה (אולי, בערך).

"והידיעה הזאת שהוא שלה, לא סתם שלה, אלא אוהב ומעריץ אותה וחושב שהיא משהו, למרות שבתוכה ידעה תמיד שהיא לא, היתה רשת בטחון שכבר שנים היא מאפשרת לעצמה ליפול עליה בידיעה שתמיד יש שם מי שיתפוס אותה."

פרות וגם קדושות
'יש דברים שלא מוכרחים לנסות', בנוי לכאורה מהסיפור שכולנו מכירים. דומה לזה שלנו, של אחינו, של קרובים או של השכנה מלמעלה. גבר, אישה, ילדים ומשברים מרכיבים יחד תפריט שממלא כל משפחה שמכבדת את עצמה (וגם כאלה שלא).
אבל דווקא הרצון הזה לעמוד מול מראה קצת שבורה וקצת מעוותת, כשבכולנו מקנן אותו תפריט בדיוק, מאפשר מן סוג של עיון מחודש בסיפורים שכבר ידענו.

"היא חשבה לשנות את הנאום. לקרוע את מסך הזיוף המאולץ ולומר את האמת לקהל העגום. הורות היא כמיהה בהחמצה, שלעתים משתרבבים אליה רגעי נחת."

מגוון הפרות קדושות המנותצות על מזבח הטקסט הזה, עוסקות בין היתר גם בגיבור/כבר לא גיבור הצה"לי, שמתבוסס ברמות מוסר מוטלות בספק וקשות להִזְדַהוּת.

באופן כללי נדמה כי לוי מעוניינת שנראה את הסדקים של גיבוריה, בתוספת הפינות האפלות של מערכות היחסים הארוכות של כולנו, כולל פחדים ושאלות קיומיות הכרחיות.

"אנשים בוחרים להתחבר כי הם מוצאים בזולת את חומרי המילוי לחללי נפשם."

כשזה נעים...
יש בו ב'יש דברים שלא צריך לנסות', תובנות עמוקות על זוגיות, ילדים ושאר ׳מיסים׳ נפשיים, שכולנו מטילים על עצמנו באופן נורמטיבי להיתפאר.
וכמו בכל סערה, גם כאן, סופה של רוח לנוח ושל אנשים, לצאת מצידה השני, רטובים, אך נושמים סדיר לרוב.

כתיבה... אז מה?
הטקסט מתהדר בעברית תקנית לרוב, אבל מלא בביטויים שהובילו אותי להרמת גבה קלה. רובם עוסקים בהטיה סבילה-מעט משוּנה וחלקם לא מוכרים לי בכלל.
"מבורזלת", "החיכָּיון", "רוח לוטפָנית", "ננגעו", "האיבון" (מלשון אבן) ועוד. כולן מילים/לא מילים, שהיו לי מעט קשות לבליעה.

מעבר לכך, מדובר בסיפור מכאן, לא חדש, לא מחדש וכביכול לא מיוחד, אבל בהחלט כזה שכדאי לעצור למענו לרגע ואולי גם להקשיב לו לא יזיק בכלל.

"...גם רגעים של אובדן עשתונות הם רגעים שנרשמים ביומן החיים."

פשוט, יומיומי, עמוק עד מעורר מחשבה ומדיר שינה לעתים.

ספרים מרובי סיפורים, לרוב לא חונים אצלי על מדף הספרים ובכל זאת, משום מה, ׳ספר האקסיות׳ הופיע לי בספרייה.

הוא בנוי ממספר סיפורים. כולם עוסקים במערכות יחסים וב׳אקסיות׳, כמובן (גם ב׳אקסים׳).
גיבוריו, מתבלבלים בינם לבין עצמם ועם אחרים, מתפלפלים ומסתבכים כל למען ובשם האהבה (קצת כמו כולנו בימים הטובים).
הם מיצגים מגוון קבוצות גיל ואת שני המינים, מעלים על נס נושאים מוכרים ובעיקר מדברים.
וכאן ראוי לעצור.

כי ׳מדברים׳ אצל אגמון, הוא מושג כללי לתופעה יוצאת דופן עד הזויה, כשנראה שכל הדמויות מדברות בקול אחד, יחיד ובעיקר אחיד.
סגנון הכתיבה זהה, המשפטים חוזרים על עצמם, העברית בסגנון ארצי, השאלות נטולות סימני שאלה, כללי הציטוט חסרים ובאופן כללי, נראה שלא נעשה כאן נסיון מפואר ליצור ׳קולות׳ שונים.
אם נרצה לפתח יחסים עם הדמויות שמולנו ולקרוא כל אחת מהם כדמות יחודית, ראוי שנחפש בספרים אחרים.

״והכול סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו הגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם החרא הזה אנחנו צריכים להתמודד.״

איך אומרים רחוב בעברית
שפת הרחוב שולטת בכיפה ומביאה איתה משהו עילג, מקרב, ואותנטי ביסודו.
יש בזה מן חום אנושי, אבל גם תחושה צורבת של ירידה טקסטואלית לצורך מכנה משותף נמוך, לטובת הקוראים.

דעה ועוד דעה
כמו פטריות קטנות אחרי מבול המילים החוזרות על עצמן, אגמון מפזר פירורים קלים של ביקורת קלה פחות.
הוא מתאר את החיים הפשוטים/רדודים שכולנו חווינו אי פעם ומשרבב בהם טיפות דעה על אנשים, נשים, אהבה, טינדר ושאר מרען בישין.
אמנם מביע דעה, אבל אין כאן חידושים גדולים.

״יש לה טינדר עכשיו, אז כל היום היא מתכתבת עם מטומטמים.״

״ככה זה כשדתיים מאוד-מאוד, הכל פשוט יותר, כי יש אלוהים, ואם יש אלוהים אז יש דרך נכונה לצלוח את החיים האלה.״

והכי מצחיק (ואולי מדויק ביולוגית, גם אם פחות נכון ספרותית), אצל כולם דופק הלב ״טם טם טם טם״.

״איזה טמטום״, ״איזה עצוב״, ״איזה מוזר״.

כן, אבל אולי לא בסדר הזה.

מבחינתי, מדובר בחוויה מיותרת, או כמו שנהוג ב׳ספר האקסיות׳ ״הכול סתם...״.

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק" ולצערי, זהו המשפט הממצה והנוקב שהידהד לי לאורך קריאת הספר הזה.
כי 'ארוחה משפחתית' מגיש לקוראיו ראי של משפחה ממוצעת, במקרה הטוב. מטרידה עד מופרעת, במקרה המציאותי יותר.

אז מה היה לנו?
מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. אב שטלתן ומזדקן שהשתלטנות בו הופך קיצונית בערוב ימיו ואמא שמאבדת אט אט את תודעתה.
מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').

מי את ולמה?
כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת ׳צעירה׳, מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או נסבלת לכל הפחות.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק.
כל גברבר הזוי ומיותר שיחלוף לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב דיווח ארוך (אך שיטחי) שאין לי, כקוראת, כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).

כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני-מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו לנו, הקוראים.

נשימה שיטחית
מדובר בכתיבה מהירה ושטוחה ממש כמו בחירת המילים, שמחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה ואיתכם הסליחה).

"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך."

אני מבינה את הצורך (ואולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (אף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו וגם אצלו יש במוטיב הזה אלמנט בלתי נסבל לעתים).

מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)
לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.
אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.
לטעמי, לא הספרות ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה.
"פייסשמוק",

"הולכת ל'מתיחטיס' "

"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה",

"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו."

"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."

והיו עוד רבים.

היה סיפור?
קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
זאת משום שלאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.

עוד לא אבדה
הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח סיטואציות חברתיות ומשפחתיות, אותו הוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.

אני בכל אופן, פרשתי בטרם עת.

"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.

במבט תמים, מעט ילדותי ותיאור בגוף ראשון, מספקת מארי בנדיקט סיפור מיוחד, מעוגן בהיסטוריה לא פשוטה.
זה שילוב של היסטוריה עולמית, תקופת עליית המשטר הנאצי בגרמניה וּזליגתו לאוסטריה וּלמדינות אירופה השכנות, עם היסטוריה אישית-אנושית, של נערה שאפתנית ומוכשרת, שרוצה יותר.

מדובר בסיפור המושתת על ביוגרפיה של הדי קיזלר שהפכה לימים להדי לאמאר. מכוכבות הוליווד של אמצע המאה הקודמת.
היא דמות זוהרת, יפיפיה הולוודית שבנתה עצמה בכוחותיה בלבד וכך ככל הנראה תזכור אותה ההיסטוריה האנושית.

'האישה היחידה בחדר', הוא מוטיב חוזר בחייה, שלפעמים משמש לטובתה ולעתים מסמל את ההיפך.
אבל יד ביד עם יופיה וכשרונה הבימתי, הדי קיזלר/לאמאר, הייתה כך נראה, אישה דעתנית ומתעניינת, שלקחה חלק בפיתוח מספר המצאות יחודיות. חלקן בתחום הצבאי וחלקן בתחומים שמשרתים אותנו עד היום. אותה קיזלר/לאמאר הייתה, בין היתר, ממפתחי טכנולוגיה ראשונית שהביאה לקיומו של הטלפון הנייד, כפי שכולנו מכירים אותו כיום.

בעמודיו האחרונים של הספר ולאחר שנגמר פרק בסיפור חייה של קיזלר/לאמאר, מתארת בנדיקט את מפעליה החלוציים של דמות המופת הזו שנשמעת כמעט טוב מדי.
ספרותית, יש בו אלמנטים מעט ילדותיים, שעל שאלת התאמתם לדמות הראשית, או לסגנון הכתיבה, כנראה לא נדע לענות. למרות זאת, 'האישה היחידה בחדר', הוא סיפור קטן-גדול, שנוגע במשהו חם, נשי-אנושי וחזק מאוד.

וגם אם לא הכל נכון וגם אם חלק נתון לפרשנות או השערה, יש משהו נעים בסיפור חיים שהוא גם נוצץ וגם כל-כך לא.
התחממתי באור חייה של דמות יוצאת דופן, עם ספר שמבחינתי, שווה קריאה ולו רק בשל הרצון להעלות את זכרה ותודעת קיומה.