לימדו אותנו שיש אמת גדולה.
עוד לימדו, שכל מה שהוא לא אמת, חייב בהכרח להיות שקר, כי ׳לא אמת׳ הוא מושג יחסי שאין לו זכות קיום.
אבל מה קורה כשלכל אחד אמת משלו? כשהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי האישי של פרסונה. כי אין אמת אחת ואין אמת בכלל וכל שיפוט נתון לזמן, מקום ובעיקר לנקודת מבט.
״האמת היא עסק מורכב. בצדק או שלא בצדק.״
עד כאן הצד הפילוסופי-משפטי של ׳אנטומיה של סקנדל׳.
אלא שהמשפט שעוסק לאורך העלילה בסוגייה שהוצגה כאן, לא משרת אותה כמו שמשרתים אותה הזרמים התחתיים של עליונות מגדרית ופריווילגיה מולדת, מול אנשים שכל החיים יאלצו להילחם על מקומם (גם אם לא כך זה נראה).
תחשבו על זה...
ככלל, ׳אנטומיה של סקנדל׳, מתחיל מעניין ומתקדם משם בצעדי ענק.
עם כתיבה בגוף ראשון ושלישי לסרוגין (בהתאמה לדובר) ומגוון דמויות (רובן נשי), מדובר בספר שהתקשיתי לעזוב.
למי שמחפש תעלומה, הוא מספק מתח משפטי/בלשי. אבל לא בטוח שזו מהותו.
כי העיסוק התחתי בגלי ההדף שמייצרת דמות אחת בחייהן של כל השאר, הוא הארוע המרכזי לשמו התכנסתי.
״זו טיפשות וזה לא פלא. גברים יכולים להוציא את כולנו טיפשות.״
מה היה לנו?
נמצא כאן סטיגמות לרוב, נשים מוחלשות גם כשהן לא ואמת שכמו שכתב כתבתי, ניתנת לעיצוב מחדש.
כמו כל דבר ועניין, גם כאן, הכל בעיני המתבונן.
״עדיף לראות כוכבים מאשר להיכנע לדמעות.״
מסך מול מסך
במקביל לספר, מתקיימת סדרה שנושאת את שמו וחולקת איתו עלילה.
את הסדרה עוד לא יצא לי לבחון, אבל הספר, עמוס רבדים ונקודות מבט סמויות, שספק אם יוכלו כולן לעבור ללא פגע אל המסך הקטן.
ראוי במיוחד לציין את בניית האווירה, הניואנסים הקטנים של עין קופצת ברתיעה, פה קפוץ שמסמן חוסר שביעות רצון, רגל תזזיתית שמגלה את העומס הנפשי בו מצויה דמות שפניה אינם מסגירים דבר ועוד.
הסוף נמוך משאר העלילה ובניית המתח הכוללת מתנפצת בו לסיום בינוני.
הפער בין פנימיותה של דמות לחיצוניות שהיא משדרת, הוא לב העניין כאן, הוא נכון לכל הדמויות והוא מרגש ומפתיע.
״היא העמידה פנים שזאת שאלה לא רלוונטית, אבל למען האמת, היא פשוט לא רצתה לשמוע את התשובה.״
לגמרי אהבתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
