אין ייאוש ותסכול גדול מחוסר ידיעה, או מאידך מאי וודאות בנוגע לחופש שלנו כבני אדם לנוע בחופשיות. אדם לא בהכרח צריך כבלים, מנעולים או כלוב פיזי כדי להרגיש שהחיים סוגרים עליו. מספיקה הידיעה הפנימית שאינו יכול להתהלך בעולם ולעשות ככל העולה על רוחו. ואם אשמה מוטלת עלינו גם אם איננו אשמים, מיד מבקשים אנו לדעת מה האשמה. איך אפשר להעלות על הדעת להיות אשם ולא לדעת במה מואשמים. ולו רק כדי להגן על עצמנו מכאלה הבאים עלינו לרעתנו. על כך כל העלילה שלנו נסובה. על החיפוש המתמיד של הגיבור באנשים שיעזרו לו לשפוך אור על המשפט שכפו עליו. וכמו בסרט רע של החיים הוא נודד במבוך של אנשים, שופטים, פרקליטים, אנשים הזויים שמצוירים בכוונה בקיצוניות שכזו כדי להראות שהאחיזה שלנו בחיים היא לפעמים אחיזת עיניים. התואר, המעמד או עבודה בכירה, בגדים מפוארים...אין בכך שום ממשות כשאדם מואשם וכל חייו מוטלים על מאזניים של בית הדין.
העלילה, שיש יאמרו גאונית מפי גאון היא בדיוק כזו. עד הסוף המר של הסיפור אין לקוראים או למר יוסף. ק הגיבור שלנו מושג ירוק במה הוא מואשם. אפשר בהחלט להאשים את קפקא שהוא סידר לנו מבוך לתפארת שאין לצאת ממנו. המבוך הוא סימבולי להלך הרוח בסיפור של חוסר תקווה, של ייאוש, של שיטוט במסדרונות בין הדין המחניק עד שאי אפשר לנשום מחוסר חמצן.
הדמויות שקפקא צייר לנו בעלילה לפעמים נראו תלושות מהמציאות, במיוחד נשים. אומרים שסופר בורא דמויות על פי איך שהוא תופס אותם במציאות או מבקש שאנחנו הקוראים נתפוס אותם מהעיניים שלו. אם כך איך זה שדמיות הנשים מתוארות בעלילה כל כך קלות דעת. כולן מפתות, כולן נראות נואשות לחום ואהבה. נתלות בבחור , בכל בחור שפוגשות על הדרך. הקלות הזו של גברים כולל הגיבור לקחת אישה ולהחפיץ אותה כרצונם קומם אותי. (לקחתי בחשבון שהספר נכתב לפני יותר ממאה שנה זה לא עזר להרגשה המקוממת).
יכולתי להזדהות בחלק מהסיפור כשהכהן דמות שיוסף פגש באקראי בבית כנסת סיפר לו סיפור ובכך דרך הסיפור ניתח את אישיותו ואמר : "תפיסתו משובשת בתמימות יתרה ובגבהות רוח גם יחד." כלומר יוסף ק היה תמים מדי וקצת מתנשא ובשל כך לא הצליח לראות כמה צעדים קדימה את כל התמונה. זה כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמו. אפשר להשליך מצב זה על מקום עבודה, על המקום שלנו בחברה, במשפחה. על כהות שלעיתים כולנו לוקים בה.
ואולי אם נפקח את העיניים שלנו מעבר לשולחן המחשב, לפלאפונים, או למטלה שאנחנו צריכים להגיש בעבודה. להתחייבויות היום יומיות שהם מנת שיגרה שלנו. אולי אז נוכל להסתכל רחוק יותר ונוכל לצפות טוב יותר למצבים שאנחנו לא נרצה להיכנס אליהם.
הספר הוא די מדכא למרות השפה המוטעמת והארכאית. הוא טרחני וקשה מאוד למצוא בו עניין חוץ מהסקרנות לבדוק אם הגיבור ייצא מהלופ שנכנס אליו בלי ידיעתו.
שתהיה לנו שנה טובה של צלילות מחשבתית.....
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
