המילים חמקמקות, מתחבאות, מעורפלות עד שהקורא אינו מבחין האם זה חלום בתוך חלום בתוך חלום או מציאות מלחמתית שהאנשים הקטנים כלואים בה בלי יכולת תמרון. האם זו יפן או הקולוניה או הסינים. תמהיל של הכל ביחד אני מניחה. השפה שאמורה לתווך את כל הסיפור לקורא היא זהירה, לא מגלה הכל. כמו ספר שטומן סוד בתוך אלפי סודות. האינפורמציה שהקורא מקבל היא קמצנית אולי בגלל שזו אהבה אסורה. אך היא לירית, פואטיקה על כל שעל. התיאורים משמימים אך לא חושפים את הגוף בצורה גסה, אבל כן חושפים את הנשמה האבודה. את האהבה הזו שמכלה אותך עד שאתה הולך לאיבוד בתוכה ושמח לאבד את עצמך בה.
והיא הגיבורה הענייה שלנו בשתי צמות בדרך לבית ספר , ספק מתחפשת, ספק בודקת גבולות של ילדה . מצוידת בכובע לבד גברי ורדרד עם סרט שחור , שמלת משי בלויה שאמא נתנה לה אחרי שכל הצבע ירד, שקופה מהכביסות הרבות, מחשוף עמוק נטול שרוולים, חגורת עור שלקחה מאחיה ונעלי עקב של ערב משובצות אבני חן מלאכותיות מוזהבות בזיל הזול ממכירת סוף עונה. שפתי הבוסר האדומות והמראה היוצא דופן יצרו בהחלט מראה חריג של נערה ויאטנמית בת 15 וחצי
מצ'ולון. העוני בהודו סין כמו חלק מהסיפור ומאפשר להרגיש את הצחנה, את סייגון, הנהר הכאב והתשוקה שזזים ביחד כמעט תמיד.
הוא היה סיני עשיר והדור בלימוזינה, שם בדיוק ליד המעבורת היכן שריחפה עם עצמה, הוא גדול ממנה בעשור . נכבש במסתוריות הזו שלה. והיא כבר הבינה שלא הבגד עושה את האישה, זה משהו מתוכה שפרץ . והוא היה שם באותו רגע כדי לקטוף זאת. לא באופן מרושע או גס. הספר מתאר את התקופה, את המשפחה הלא שפויה שלה שכל אחד היה אבוד שם כמו חלקים שלא נועדו להיות ביחד. היא מצאה את הדרך שלה כמו כוכב זוהר פילסה את חייה בלי להסתכל אחורה רק קדימה.
"את התשוקה לא היה צריך לפתות. היא שכנה בזו שעוררה אותה או שלא הייתה קיימת בכלל".
הספר זע מתנועע ביחד עם האהבה הגדולה הזו שלהם שנמשכה שנה וחצי, של הסיני מצ'ולון והילדה הענייה .
ספר שהוא יצירת מופת , כמובן לא בגלל האהבה האסורה שאין בה הוגנות שלא אשפוט.
אלא בגלל כל התבלינים המשכרים שעושים ספר למופלא. התבלינים שאם שמים אותם ביחד מבינים
שלכל ארץ, תקופה, מלחמה, תרבות יש סופים טובים וכאלה שהם פחות טובים. וכל אחד עושה את המיטב בקלפים שהחיים מספקים לו.


















