• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

מאת לויד ג'ונס

הביקורת של חיפושית

תמונה של חיפושית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

מאת לויד ג'ונס

הביקורת של חיפושית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של חיפושית
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אלאן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 16 שנים

“לא מומלץ למי שלא אוהב התפלספות.כמוני.”

5/17
ביקורות על מיסטר פיפ
הבאה
omers
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

הסיפור, המתרחש בכפר קטן באי בוגנוויל הממוקם ליד אוסטרליה, מספר על מורה שעוזר לתלמידיו להתמודד עם המציאות הקשוחה (הם היו שרויים במלחמה אכזרית), בעזרת הקראה מהספר תקוות גדולות של צ'ארלס דיקנס.
בספר מודגשת הניגודיות בין האדם הלבן לשחור, בין התרבות של החיים בכפר, לבין החיים מחוצה לו.
הרעיון מאחורי הסיפור בהחלט מעניין, אבל לצערי לא הצלחתי להתחבר, השתעממתי מהקריאה ככל שהתקדמתי בסיפור. אולי צריך להאשים את התרגום, אולי את הסופר, או אולי בכלל אותי.
רוב הביקורות שקראתי פה באתר על הספר הן חיוביות ומלאות בשבחים.
בנוסף, הספר היה רב מכר ותורגם למעל 20 שפות, אך לצערי אותי הספר לא הצליח לקנות.
בחלק האחרון של הספר מתרחשים אירועים קשים לקריאה, (רצח ואונס) לכן לא הייתי נותנת לילדים לקרוא את זה.

בכל מקרה, מעז יצא מתוק. כיוון שהיה לי את הספר הזה, וראיתי שהוא מדבר על תקוות גדולות, לא רציתי להרוס לעצמי את העלילה של תקוות גדולות ולעשות ספוילר לעצמי עוד לפני שקראתי אותו, ולכן קראתי את תקוות גדולות לפני מיסטר פיפ, והרווחתי ספר קלאסיקה מעניין ומרתק.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של cujo
cujo
תמונה של תמי
תמי
תמונה של yaelhar
yaelhar
14קוראים|גיל ממוצע59|64%נשים

על המבקרת

תמונה של חיפושית

חיפושית

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
61 ביקורות•553 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של חיפושית
חיפושית
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות61
לייקים שקיבלה553
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת22מדע בדיוני ופנטזיה10תרגום (נוער)10

דיון על הביקורת

16 תגובות
בת-יה
בת-יה•לפני 7 שנים

חיפושית, הבנתי את נקודת המבט שלך על הספר.

חוץ מזה, לא יודעת למה, אבל מה שקפץ לי לראש כשקראתי את מה שרשמת על נקודת המבט של ילדה, זה 'סיפור' הילדה בת ה-11 מארגנטינה שנאנסה ונאלצה ללדת. מה יקרה אם היא תחליט לכתוב עוד מספר שנים על מה שקרה לה? האם יגידו שגם הסיפור שלה לא נועד לילדים? כי דרך אגב, יש די הרבה ילדות שנפגעות בגיל הזה. וילדים תמיד יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
חיפושית
חיפושית •לפני 7 שנים

בת-יה-

תודה, המלחמה היא לא בין הלבנים לשחורים, רק ציינתי שמודגשת בספר הניגודיות ביניהם. מי שלבן- בקלות יכול לצאת בשלום מהמלחמה. בספר דיברו הרבה על כך שהמורה הוא אדם לבן, שחי עם מישהי שחורה, והאנשים שם ניסו כל הזמן להבין מה עומד מאחורי זה. דרך אגב מה את חשבת על הספר? עריכה: אני רוצה להוסיף לגבי מה שכתבת לסקאוט, שלדעתי זו טעות של הסופר להציג את הספר מנקודת מבט של ילדה, הרוב לא מצפים לאכזריות שקיימת בסוף הספר, ובמהלך רוב הספר זה אכן יכול להתפרש כספר ילדים.
בת-יה
בת-יה•לפני 7 שנים

סקאוט, מי קבע שהספר הזה הוא ספר ילדים?

זה ספר מלחמה מתחילתו ועד סופו. ונכון, במלחמה סובלים ונפגעים גם ילדים. אבל זה לא אומר שהספר הוא ספר ילדים. וחיפושית, תודה על הביקורת, רק שהספר הזה הוא על מלחמה של תושבים מקומיים נגד הקולוניאליזם שנכפה עליהם. להציג את זה רק כמלחמה בין האדם הלבן והשחור זו טעות.
חיפושית
חיפושית •לפני 7 שנים

תודה יעל

yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

ביקורת מעניינת.

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
תודה. כל סצנה של אונס מרתיעה וגורמת לי להרגיש רע בשביל הנאנסת או הנאנס. לחלוטין סצנה שתשאיר לילדים טראומה.
חיפושית
חיפושית •לפני 7 שנים

הנה מחקתי, כנראה באמת עדיף לא לכתוב את זה

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
שאלוהים ישמור! מעדיפה שתמחקי את הסצנה הזוועתית הזאת.
חיפושית
חיפושית •לפני 7 שנים

סקאוט-

צונזר
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
יש שם נסיון אונס או אונס לחלוטין ומפורט?
חיפושית
חיפושית •לפני 7 שנים

סקאוט-

אני בעצמי הייתי בשוק מהתפנית הזאת בעלילה. לא יודעת אם הייתי מגדירה את זה כספר ילדים לאחר הדברים האלה. אני תוהה לאיזה גילאים הסופר כיוון כשכתב את הספר.
חיפושית
חיפושית •לפני 7 שנים

כרמליטה-

זה בסדר, לפחות עכשיו תוכלי לדעת שיש עוד מישהי שמבינה אותך
חיפושית
חיפושית •לפני 7 שנים

מחשבות-

יש בזה משהו, פעם הבאה לא אתנצל. בדרך כלל אני פשוט לא כותבת ביקורת על ספרים שלא התחברתי אליהם.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
קראו עיניי נכונה? אונס בספר ילדים? רצח זה אירוע שקרה גם בהרפתקאות תום סויר אבל אונס? איך נותנים לילדים לקרוא ספר שכזה???
כרמלה
כרמלה•לפני 7 שנים

גם אני לא התחברתי.

נטשתי פעם אחת די בהתחלה. אחר כך, לאור הביקורות הנלהבות, ניסיתי שוב. אבל גם בפעם השנייה לא הצלחתי לסיימו.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

למה להתנצל? מצאת שהספר לא לטעמך והסברת. זה מספיק מכובד ומקובל.

16 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של חיפושית

הגות מהלב

הגות מהלב

חננאל

אני לא נוטה לקרוא ספרי שירה.
אף על פי שאני מאוד אוהבת לכתוב שירים בעצמי, מעטים הם ספרי השירה שקראתי אותם במלואם בלי לוותר באמצע על הקריאה.
אני חושבת שחסרה לי הסבלנות לקרוא לאט ובתשומת לב ספרים כאלו, אשר לרוב דורשים ריכוז ומחשבה מעמיקה. לעתים חסרה לי גם ההבנה של הטקסט, אשר משמעותו יכולה להיות עלומה לא משנה כמה פעמים אנסה לקרוא אותו.

ובכל זאת, כשחננאל כתב שספרו יצא לאור, מאוד שמחתי בשבילו. את חננאל אני מכירה דרך סימניה בלבד. הוא מפרסם משיריו כאן בפורום 'סיפור שכתבתי', ומגיב לכותבים אחרים ברוחב לב ובפרגון גדול.
האין זה נהדר שאדם מסימניה מצליח להוציא ספר תחת ידו? יש כאן עוד חברים באתר שהוציאו ספרים במהלך השנים, וכל פעם ראיתי את הפרגון של שאר המשתמשים, שהתרגשו בשבילם ושמחו בהצלחתם.

חננאל כותב בצורה מוכשרת, עדינה ונוגעת.
אוהבי השירה ימצאו בשיריו הרבה רגישות ואהבת אדם.
הספר מחולק לנושאים שונים ומגוונים, יש בספר שירים על אהבה, על זכרונות אנשים יקרים, על הטבע ועוד.
אהבתי את ההקדשות בתחילת השירים לאורך הספר, המראות שהשירים נכתבו במחשבה מעמיקה עבור אנשים משמעותיים בחיי הכותב.

אביא כמה ציטוטים מתוך הספר, כדי לתת קצת טעימה על יופי המילים הכתובות בו:

מתוך השיר 'נעורי הזהב'

חֲבֵרַי אֵינָם מַטְבֵּעַ עוֹבֵר,
חַיַּי שֶׁלִּי הֵם, לֹא שֶׁל אַחֵר.
גַּם בְּשֵׂעָר מַכְסִיף יֹאהֲבוּנִי,
כְּשֶׁכִּרְסִי דְּלוּעָה וְקֵרֵחַ הִנְנִי.

נִפְרַדְתִּי מֵחֲבֵרִים שֶׁהִמְרִיאוּ,
לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב הִגִּיעוּ.
עוֹד בְּטֶרֶם הִסְפִּיקוּ לְהָבִין
אֶת טַעַם הַחֵרוּת, לְהַזְקִין.

מִמְּרוֹם גִּילִי אֲמַלֵּא עַד רָווֹת,
חֶמְלָה לְעַצְמִי, לְרֵעַי, לַבְּרִיּוֹת.
אֶסְלַחָה וְאֶמְחַלָה לִשְׁגִיאוֹתַי,
גַּם לְאֵלֶּה שֶׁנּוֹשְׂאִים חֲבֵרַי.

---------------------------------------

מתוך 'הרצחת וגם ירשת?'

(בהקשר של יום השואה)

אָזַר אֹמֶץ, עַל דֶּלֶת נָקַשׁ.
פַּעַם, עוֹד פַּעַם וְלֹא מָשׁ.
בַּחֲרִיקָה צוֹרֶמֶת עַל מִפְתָּנָהּ,
נִצְּבָה אִיזֶבֶל, הַשְּׁכֵנָה הַפּוֹלָנִיָּה.

"לֹא יָדַעְתִּי כִּי נְשָׁמָה בְּאַפְּךָ,"
שָׁמְטָה אִיזֶבֶל מֶלֶל לָשׁוֹן.
פָּקוּ בִּרְכָּיו מִצַּעַר וּמְבוּכָה,
מְמָאֵן לְעַכֵּל גֹּדֶל הָאָסוֹן.

לְהִתְבּוֹנֵן בַּבַּיִת בִּקֵּשׁ.
אִיזֶבֶל אֶת יוֹסָ'לֶה הִכְנִיסָה,
אַף שֶׁחָפְצָה אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ
לַהֲפֹךְ שְׁכֵנוּת עָבָר לִמְאוּסָה.

בְּפִנַּת הַחֶדֶר עַל אָרוֹן,
תִּיק הַכִּנּוֹר שֶׁל אָבִיו.
הִדְהֵד בְּאָזְנָיו צְלִיל אַחֲרוֹן,
חוֹתֵךְ בְּקַשְׁתּוֹ הַשֶּׁקֶט סָבִיב.

---------------------------------------

תודה חננאל, על הספר הנהדר הזה. אם הצלחתי לקרוא ספר שירה שלם מתחילתו עד סופו, זה אומר שאהבתי את הספר מאוד.
אני ממליצה בחום לכל אוהבי השירה העברית.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•חיפושית
הולכת רחוק

הולכת רחוק

שריל סטרייד

בגיל עשרים ושש, שריל סטרייד מחליטה בצעד אמיץ לצאת למסע רגלי בגפה. ההחלטה לצאת לדרך הייתה הכרחית עבורה- כמה שנים קודם לכן אמה נפטרה מסרטן, בגיל 45 בלבד. בעקבות כך שריל נפלה לבגידות חוזרות ונשנות בבעלה, עישנה סמים ובאופן כללי חשה רע עם עצמה. לאחר שתהליך הגירושים הסתיים החליטה שהיא רוצה להשתנות ולהתחיל חיים חדשים וטובים יותר, וזאת על ידי הליכה רגלית במסלול שנקרא שביל הרכס הפסיפי (פק"ט).
המסלול מתחיל בגבול קליפורניה-מקסיקו, עובר באורגון ובוושינגטון עד שמגיע לגבול עם קנדה.

בעיקר בהתחלה, שריל נאבקת במסלול ובקושי מצליחה להתקדם קילומטרים ספורים. התיק שהיא סוחבת על גבה כבד יתר על המידה, ומלא בחפצים מיותרים שחשבה שיהיו נחוצים. חם לה, גופה דואב ולאחר כמה ימים היא חושבת שתפרוש. מה ששינה את דעתה היה איש שפגשה בשם גרג, שבדיוק כמוה צועד בפק"ט ודירבן אותה שהיא מסוגלת. אמר שאם הוא יכול גם היא יכולה.

ומסתבר שהיא באמת יכולה. היא מצליחה לצעוד את המסלול ולהתגבר על הקושי הגופני ועל הפחד ללכת לבד. והפחד בהחלט מוצדק. יש המון אנשים טובים ואדיבים, אבל בין כל זה יש חיות מסוכנות, ומדי פעם אנשים עם כוונות זדוניות.
ההליכה שהיא עושה עוזרת לה נפשית והיא יוצאת מהשביל מוכנה להתמודד עם החיים באומץ רב יותר.

בעקבות הספר יצא לי לחשוב על נשים שמטיילות לבד. לא מזמן הייתה כתבה ב'כאן' על ישראליות שמטיילות בגפן, ישנות לבד בטבע. אני אישית לא יודעת אם זה רעיון טוב. היו לי תקופות בחיים שרציתי לטייל, למשל לעשות עם חברה את שביל ישראל, או סתם לילה בטבע. אבל הפחד הכניע. לפעמים אנשים הם טובים ונחמדים, אך לפעמים הם זורעים הרס, חלק כלפי אחרים וחלק כלפי עצמם.
יש כאלה שלוקחים את הסיכון בכל מקרה, ואולי עדיף להיות קצת יותר כמוהם, מאשר לחיות בפחד תמידי מהלא נודע.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•חיפושית
עד הקצה

עד הקצה

ניב דרוקר

שני מטיילים ישראלים, בטיול שלאחר הצבא, מחליטים לצאת לאקספדישן (מקום בו רגל אדם לא דרכה מעולם).
בבוליביה לא חסר מקומות כאלה, בעיקר בג'ונגלים הסבוכים, והם מחליטים לצאת למסע בעקבות נהר המניקי. הם מאתרים שני מדריכים מקומיים שמעידים בביטחון שהם יודעים להתמודד עם מסע כזה.
ניב דרוקר, כותב הספר, מתאר בגוף ראשון את כל הסיפור. את עידן שותפו למסע הוא פגש מבלי להכיר קודם לכן (כיאה לסגנון הטיול של לצאת לדרום אמריקה עם חברים מסוימים, ולהחליף שם כל הזמן אנשים כמו גרביים).
ההורים המסודרים של ניב מבקשים ממנו פירוט של המסע, לאיפה הוא ילך, באיזה יום זה יסתיים, וטלפונים חשובים. בתכנון ההתחלתי זה היה אמור לקחת שבוע אחד.
לאחר מכן המדריכים אומרים לו שזה כנראה ייקח קצת יותר, אז ניב מעדכן את שאול, המארגן טיולים, שאם ההורים שלו יתקשרו אליו, שיגיד להם שהטיול התארך ושלא ידאגו.
אגב אותו שאול אמר לניב שרוב הטיול הם יוכלו לשוט על רפסודה בנהר, בלי להתאמץ יותר מדיי.

הכל מתוכנן, הכל טוב ויפה. נשמע נהדר בסך הכל.
דבר לא הכין אותם לעובדה שהמסע הזה הולך להשתבש לחלוטין.

מסתבר שנהר המניקי לא מאפשר להיכנס אליו, ולא מאפשר לשוט על רפסודה ולזרום עם הזרם. הוא שוצף וגועש, ורוב הזמן הם נאלצים ללכת דרך הג'ונגלים, עם פילוס הדרך בעזרת מצ'טות, ואינספור חרקים עוקצים ופציעות.
הדרך מתארכת, האוכל עומד להיגמר, ולאחר 14 יום המדריכים מחליטים לנטוש אותם כדי להציל את עצמם, בלי לדאוג מה יקרה לישראלים שנותרו לבד.
במצב הזה, ניב מגלה תושיה רבה, ומעודד את עידן שנמצא איתו שהם יכולים לשרוד.
הם קופצים למים מגובה רב, נסחפים במערבולות, רואים תנינים, מתייבשים ממחסור במים ומה לא.
לאחר קרוב לחודש מתחילת המסע, נגמר הסבל, ובא מסוק לחלץ אותם, לאחר שההורים המודאגים דאגו להתקשר לגורמים הרלוונטיים.

נשאבתי לספר הזה ומצאתי אותו מרתק במידה בלתי רגילה. אמנם השפה לא עשירה במיוחד, והתיאורים אינם של סופר מיומן, אך לקרוא סיפור אמיתי שהתרחש בלב הג'ונגל זו חוויה מיוחדת במינה.
אהבתי שניב אמר לקראת הסוף, כאשר הבין את הערך של החיים הפשוטים:
"החלטתי כשאחזור לארץ לאכול פחות שעועית ויותר גלידה".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חיפושית
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

דוקטור סוס

בשנתיים האחרונות אין לי זמן. ללמוד לתואר זה לא מה שדמיינתי; מי חשב שיהיו את כל המטלות האלה. מסיימים אחת ונפתחת כבר הבאה אחריה. אולי זה גם קשור לכך שבחרתי בתואר שנחשב לא פשוט.
אפילו הקיץ היקר, שנחשב לחופשת סמסטר ארוכת טווח של כמה חודשים טובים, לא הפיק ממני את המיטב, מהסיבה הפשוטה שאינני מצטיינת גדולה בלימודים ועל כן היו לי מועדי ב' ללמוד אליהם. וגם אם לא למדתי כל הזמן אליהם אז דאגתי רוב הזמן מה יקרה אם אכשל.
אלו הם חיי רדיפה, לא חיי הנאה. כל הסרטים והסדרות על הקולג' מכינים אותך למשהו אחר לגמרי. וגם אם את לא מאמינה לסרטים האלה עד הסוף, את מקווה באישהו מקום שיש בהם קצת אמת. אבל במציאות הקורסים האכזריים הם אלה שתופסים את מרבית יומך.

אך כל מה שכתבתי עד עכשיו נכון באופן חלקי. האם אני מנצלת כל שנייה פנויה ללימודים? ממש לא (או אם תרצו- פחחח). עדיף שלא תדעו כמה זמן בזבזתי על צפייה בסדרות בנטפליקס, על גלישה בפייסבוק, ואפילו על לישון יותר ממה שאני באמת צריכה.
ואילו מה שנדחק הצידה, זו אהבתי הגדולה לקריאת ספרים. כנראה האהבה הזו לא כל כך גדולה אם לא מצאתי זמן לכך. לעיתים קראתי, וזה שימח אותי, אבל מוזר שדווקא כשקראתי המוח שלי אמר לי "אין לך זמן לקרוא את חייבת ללמוד". (ומעניין מאוד שבשעות שהסתכלתי על פוסטים 'מרתקים' שפרסמו בפייסבוק אותו המוח החליט לשתוק).

את הספר הזה קיבלתי במתנה בסיום השירות. עיינתי בו מאז כמה פעמים ותמיד הוא נראה לי כתוב נהדר עם ציורים מופלאים.
אמנם עכשיו בימי הקורונה משמעות המשפט "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"- היא שאפשר רק ללכת למקרר או למרפסת, (שהם מקומות נפלאים בפני עצמם), אבל חוץ מהם, אני יכולה ללכת ולטייל בשבילי הספרים. לקרוא, להעשיר את העולם הפנימי ולחוות דברים נהדרים באמצעות הקריאה.
קראתי שוב את הספר הזה היום והוא נתן לי אנרגיה ורצון לחזור לקרוא. רצון לנצל את השנים האלה שלא ילכו לאיבוד. שלא אאבד את עצמי בתואר הזה. שאדע לנצל ולחלק נכון את הזמן. זמן הוא דבר שלא שב לאחור.
זה ספר שנותן תקווה ואמונה, בעיקר בעצמך. מדי פעם אני מעיינת בו ושואבת ממנו אנרגיה וכוחות, שעוזרים לי להמשיך בחיים בהרגשה קלה יותר.

"עם רגלים בנעלים,
עם שכל בראש-
תמצא את הדרך שלך,
אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,
ואתה הוא זה שיחליט לאן." (דוקטור סוס)

לפני 6 שנים•חיפושית
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

עבר והווה נפגשים בספר הנחמד הזה שנקרא אצלי בנשימה אחת.
אולי נחמד זו לא מילה מספיק טובה. המילים מיוחד או נהדר יעשו יותר חסד לספר המקסים הזה. (האמת שגם מקסים נשמע לי טוב יותר מנחמד..)

אישה אמריקאית נשואה וצעירה מייחלת ללדת ילדים בכל ליבה. אך החיים מתכננים לה אחרת כשהיא מפילה בפעם השלישית את עוברה.
האישה שוקעת בקהות חושים ולא משתפת את הסובבים אותה ברגשותיה.
בעלה, שכבר לא יכול להתמודד איתה יותר אומר לה שאולי הגיעה העת להיפרד.
שבורת לב, האישה מחליטה לטוס להודו ולברוח מהצרות.
מטרת נסיעתה מוגדרת מראש, והיא לבקר את סבה ההודי שמעולם לא הכירה, שמשפחתה קיבלה מכתב שהוא חולה מאוד.
בהודו היא מתוודעת למשרת זקן שהכיר את משפחתה, והוא מספר לה סיפור על הסבתא שלה, שגם אותה מעולם לא זכתה להכיר.
הסיפור על הסבתא מעניין מאוד, ומשפיע באופן ישיר על משפחתה כיום, מבלי שידעה זאת.

למרות שהספר די צפוי, ואפשר לנחש את 'הסוד המשפחתי' עוד לפני שקוראים רבע מהספר, מאוד נהניתי במהלך הקריאה, וסוד הקסם האמיתי של הספר הוא תיאור התרבות ההודית המרהיבה, האנשים הטובים, וסיפורי האהבה המופלאים בניחוח של שלווה ורוגע, שקשה שלא להישאב אליהם בסקרנות ובהנאה.

(4.5 כוכבים)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חיפושית
עיר הגנבים

עיר הגנבים

דיוויד בניוף

חייל גרמני צנח מת בתוך לנינגרד הנצורה, ונער רוסי אחד יחד עם חבריו בזזו את רכוש החייל וניסו להימלט מהמקום.
המנוסה הייתה מהמשטרה הרוסית, שהטילה את אימתה על אזרחיה לעיתים יותר מהגרמנים עצמם, ובמיוחד בלטה משטרת הנ.ק.ו.ד שלא ידעה רחמים.
כל חבריו של הנער הצליחו להימלט, ואילו הוא עצמו נתפס והוכנס לכלא וחיכה לגזר הדין המר ביותר- עונש מוות.
אלא שאז חלה תפנית בעלילה- לב בניוף (הנער המדובר), ועוד חייל עריק יפה תואר, שוחררו מהכלא, והובטחה להם חירותם בתנאי שישיגו תריסר ביצים עבור עוגת החתונה של ביתו של איש בכיר בנ.ק.ו.ד.
הוטלה עליהם המשימה להשיג תוך שבוע את הביצים, בכל דרך שהיא.
כמובן הם לוקחים את ההזדמנות בשתי הידיים, ומתחילים בחיפוש.
לנינגרד תחת מצור, הייתה עלובה מאוד מבחינת אוכל. כולם הסתובבו עם פנקסי קיצוב, ומה שניתן תמורתם לא הצליח להשביע אף נפש חיה. ביצים כמובן לא היו בנמצא. מציאת ביצים בעיר כזאת הייתה משימה בגדר מחט בערימת שחת. אם מישהו החזיק תרנגולות הוא ידע להסתיר זאת היטב.
השניים עוברים מסע ארוך ברוסיה המושלגת והקפואה ואף יוצאים מלנינגרד על מנת למצוא את מבוקשם. המסע שהם עוברים מעניין ומרתק, וכולל בתוכו שפה בוטה שרק צעירים יכולים לדבר בה. זהו ספר עם תובנות וסיפורי גבורה, שבסופו יש משחק שחמט מכריע שלא מבייש את המשחק שרון וויזלי שיחק בשנתו הראשונה בהוגוורטס.
האם הצליחו להשיג את הביצים? ובאיזה מחיר?

בסוף הספר ישנה המלצה לקרוא את הספר '900 הימים' של הריסון סליסברי, שגם הוא עוסק במצור על לנינגרד. לי עצמי, כבר לא נותר כוח לקרוא עוד על הנושא. מה שכן, בהחלט תקופה ראויה לציון.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חיפושית
האלכימאי (מהדורת 2003)

האלכימאי (מהדורת 2003)

פאולו קואלו

לא הצלחתי לאהוב את הספר כמו שמשפחתי נהנתה ממנו.
הספר עוסק בנער שמחפש את היעוד שלו, ורוצה להגשים את עצמו.
הוא חלם את אותו החלום פעמיים, ובחלום נאמר לו שיש אוצר שמחכה לו ליד הפירמידות במצרים.
לכן הוא עוזב את הכל, על מנת למצוא את האוצר.
כל הזמן הוא פוגש אנשים חכמים ממנו שאומרים לו משפטים שיעזרו לו להבין את העולם ואת עצמו יותר טוב.
אבל..
למה כל משפט שני בספר חייב להיות משפט מוסר לחיים? (ואני לא מגזימה, כל משפט שני עוסק במשמעות הקיום ואיך צריך לחיות את החיים).
למה ההגשמה העצמית של הנער היא מציאת אוצר? (בספר שעוסק כל כך ברוחניות, אוצר גשמי של כסף נשמע משהו שולי שלא ראוי לעסוק בו).

מה שהיהדות יודעת לעשות בצורה מתונה ומעודנת (בפירושים ובאגדות שהתרבו עם השנים), הספר הזה לא מצליח לעשות כלל.
מוסר צריך לחלחל לאט. לפעמים מקריאת הספרים הפשוטים שלא מנסים לעשות רושם, אפשר ללמוד הכי הרבה. פה רק נותרתי מבולבלת.

לפני 6 שנים•חיפושית
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

הספר עוסק בעולם אפוקליפטי בו האבק מכסה את הארץ עד שהכל הפך אפור, ואנשים יושבים מתים בבתיהם חסרי רוח חיים.
מי שנותר צריך ללמוד להסתדר בעולם, ולמצוא מזון שיוכל להכניס לפיו. בנוסף לכך, יש אנשים שהפכו לאוכלי אדם, ומהם צריך להיזהר יותר מכל.
בעולם קודר זה, מתגלה הקשר המיוחד בין אב לבנו, שהם כל מה שנותר אחד לאחר.
הם דואגים אחד לשני, ויודעים כי בלי האחר לא יוכלו לחיות.
האבא והבן, עם ציוד דליל שנסחב בעזרת עגלת קניות ישנה, שמים פעמיהם לכיוון החוף, ועושים דרך רגלית ארוכה על כביש בין מדינתי. מה הם מקווים למצוא בחוף? אינני יודעת.
הקשר האמיץ ביניהם, הוא זה שמחזיק את הספר ומייחד אותו.
לעיתים בין העמודים הרגשתי מנומנמת, ומחשבותיי נדדו מפאת חוסר ריכוז, אך היה משהו חזק בספר הזה.
מה גם שהסוף העלה מעט דמעות בעיני, אחרי שעבר זמן מאז בכיתי מספר כלשהו.
ספר מרגש על קשר אמיץ.
(3.5 כוכבים)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חיפושית
ענבי זעם [1988]

ענבי זעם [1988]

ג'ון סטיינבק

בעמוד הראשון של הספר הוטבעה החותמת של שמו של סבא שלי ז"ל, שספר זה היה שייך לו. עובדה זו ריגשה אותי בפני עצמה עוד לפני שהתחלתי לקרוא. במהלך העמודים מדי פעם חלפה בי המחשבה- עמוד זה שאני קוראת עכשיו, קרא גם הוא! דף זה- דפדף גם הוא!

אמריקה של שנות ה-30, שנות השפל הכלכלי הגדול. בעל כרחן נאלצות משפחות רבות להגר מארצם ולמצוא עבודה חדשה, כיוון שאין צורך יותר בידיהם הקוצרות והזורעות, ישנו הטרקטור שמגרשם מאדמתם.
משפחת ג'ואד, יחד עם עוד מאות אלפי משפחות, מקבלת עלון בו תמונה עם שדות מוריקים, בית על גבעה ושיחי פטל עם הכיתוב: 'בואו לקליפורניה! זקוקים לידיים רבות בקטיף'.
אז לשם הם נוסעים. יחד עם בנם טום שבדיוק השתחרר מהכלא, וגם כומר (לשעבר) שהצטרף אליהם.
הם קונים משאית שתיקח אותם מאוקלהומה לקליפורניה. הנסיעה ארוכה וקשה. בדרך לא דרך, אחרי שכמעט הספיקו להתרגל לחיי הנוודות שבדרכים, הם מגיעים לקליפורניה.
בה מתגלה האמת המרה: המהגרים זוכים ליחס מזלזל ומחפיר הן מהמעסיקים והן מהתושבים החיים שם. כה קשה למצוא עבודה, הביקוש רב מדיי. ואם כבר מוצאים, הכסף שהרוויחו כה זעום, עד שהוא נגמר באותו היום כדי לקנות דבר מאכל לגופם הכחוש.
הזעם מתעורר בלבבות האנשים, הם זועמים על המציאות שהשחירה את פניה, על האנשים שהאנושיות נמחקה מעיניהם, על חוסר היכולת לפרנס את המשפחה בכבוד, על כך שהם לא יכולים למחות על מצבם, כי אם יפגינו, יכלאו או יהרגו אותם.

סטיינבק הוא אלוף התיאורים, והוא בין הסופרים הכי טובים שנתקלתי בהם. הוא יכול לקחת את הדבר הכי משמים שאפשר לחשוב עליו ולהפיח בו רוח חיים מלאת משמעות ועניין. הוא מסביר בדרך כזאת שגם האדם הפשוט יכול להבין למה משהו קרה ואיך. השפה מיושנת, אבל הקסם לא פג.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חיפושית

ביקורות נוספות על "מיסטר פיפ"

מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

הפעם הראשונה ששמעתי על גינאה החדשה היתה בשנות ה- 60. כשקראתי באנציקלופדיה "תרבות": "גינאה החדשה היא ארץ שטרם נחקרה כולה. הסיבות לכך הם הג'ונגל המסוכן, היער המשווני שאין בו דרכים, הביצות הנרחבות, האקלים הקשה, רכסי הרים ללא מעברים ואוכלוסייה שהיא בחלקה פראית (הפפואים) ... בפנים האי אפשר למצוא עדיין שבטים של אוכלי אדם" וזה מה שנכתב על התושבים. כל שאר הכתוב זה תיאורים גיאוגרפים שמשתרעים על פני שני עמודים גדולים, ואף מילה נוספת על התושבים ותרבותם (ואין לי זיכרון פנומנלי, אני פשוט אוהבת את האנציקלופדיה הזאת, שמתניידת אתי כל השנים. רק זכרתי שהערך הזה קיים בה ושם למדתי על פפואה - ניו גיני לראשונה). הפעם השנייה ששמעתי על פפואה היתה ב 2007, כשמשלחת של שרים מפפואה החליטה להביא אוצר לבניין בית המקדש השלישי. חייכתי והמשכתי בחיים.
ועכשיו כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה חוסר הידע שלי, ובטוח גם של רבים אחרים, על מלחמת האזרחים הממושכת שהתרחשה שם. כל העולם כתב על כל ג'וק שהסתובב בירושלים, אבל אף מילה על רצח בארץ רחוקה. 'רחוק מהעין רחוק מהלב' פשוטו כמשמעו.
הספר מספר את סיפורה של ילדה באי בוגנוויל וקושר אותה לסיפורו של אדם לבן שחי באי ומשמש כמורה, באין מורה אחר. הלימודים הם בעיקר קריאה בספר "תקוות גדולות" שכתב צ. דיקנס. בתחילה הלימודים מתנהלים כשורה. אף אחד לא מתעניין בכפר קטן ומרוחק, אבל בהמשך הלוחמים מגיעים גם לכפר הזה. והחיים משתנים. הלוחמים, משני הצדדים, הפכו במשך הזמן לסוג של כנופיות, ואף אחד לא יודע איך להתנהל אתם. התקווה לבדה לא תמיד עוזרת, וגם מכאן צריך לברוח.
אבל הי, לפחות את הפליטים האלה אוסטרליה קולטת. פליטים אחרים היא כולאת בכלא שמור באי אחר. מחכה שימותו. אבל זה כבר סיפור מזעזע אחר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בת-יה
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

#
שני אנשים הקוראים את אותו ספר, קוראים טקסטים שונים בתכלית. משעשע להיקלע לויכוח בין זה שאהב לזה שהשתעמם. אי אפשר להמחיש למישהו שאינו מתחבר לקסם את מהות הקסם. זה קיים בהרבה תחומים ובספרים (ופוליטיקה...) זה בולט במיוחד.

מטילדה היא בת שלוש עשרה, שחיה עם אמה באי בוגנוויל בגינאה החדשה. אביה עזב וחי כנראה באוסטרליה. למרות נידחותו של האי – שרוב הגברים עזבו וחיים בו בעיקר נשים , ילדים וזקנים – הוא ממחיש את גורל האנושות כולה. אין מצב של "איש תחת גפנו ותאנתו". מלחמה תהיה גם באיזורים הנידחים ביותר ומסיבות שזר לא יבין. מורדים המכונים "אדומי העור" נלחמים בחיילים המכונים "רמבואים". לא טרחתי לחפש באיזו מלחמה מדובר. מה זה משנה?
החיים על האי קשים. לא מתים פה ברעב: יש ים שאפשר לדוג בו דגים, פירות צומחים חופשי – צריך רק לקטוף. החזירים והתרנגולות דואגים לעצמם למזון, והעז נותנת חלב. מזג האוויר הטרופי אינו מחייב לבוש מעבר לסחבות. אבל אין כסף לדלק לגנרטור, אין חשמל, אין תרופות, תינוקות מתים וגם מבוגרים: ממחלות, מפציעות או סתם ככה, מייאוש.

המורה האחרונה באי הלכה לה לדרכה ומיסטר ווטס - הלבן היחיד שחי באי והיחיד בצבע הזה שראו הילדים עד כה – מתנדב להיות המורה. למיסטר ווטס אין מושג בהוראה. הוא מקריא לילדים את "תקוות גדולות" של מיסטר דיקנס, שהוא "הסופר הגדול ביותר שחי במאה ה-19". הילדים מקבלים את דבריו של מסטר ווטס על מיסטר דיקנס ונכבשים בסיפור שאירע מאה שנים ויותר בעבר, במקום שהם אפילו לא יכולים לדמיין וצריכים ביאורים על תופעות המתוארות בסיפור. מיסטר ווטס אף מזמין לכיתה כל מבוגר מהאי שמוכן לספר לילדים משהו שהוא יודע – והם לומדים ממומחיותם של המבוגרים מדיג נכון עד מקור הצבע הכחול.
מר ווטס מעביר ערכים דרך הסיפור. למשל הגדרת הג'נטלמן "אדם שבשום נסיבות אינו מאבד את נימוסיו". הוא מהווה דוגמה לילדים לערכים אלה, על ידי לבוש רשמי - חליפה בלוייה ועניבה לכיתה, כבוד לכל מי שמגיע לספר לילדים מה הוא יודע, וכל זאת בלי להגדיר את הערכים במלים. חיים שלמים יעברו עד שיתפענח חלק מסודו של מיסטר ווטס.

הסיפור ריתק וריגש אותי. הוא מתאר את הקצוות בחיים. מחד ידע חדש והטמעתו, דמות נערצת ההופכת בלי משים למשפיעה על חיי אלה שנגעה בהם ובלתי נשכחת לנצח. מאידך הכיאוס שגורמת מלחמה, השרירות, האדישות לקורבנות, וחיסול התקווה. הנה הם זה מול זה דוגמה מדוייקת לחיינו. ספור על זוטות – מה החשיבות הקוסמית של רכושם של כמה ילידים באי נידח שנשרף סתם כך, ללא סיבה? מה חשוב שהרכוש הכי יקר של משפחה – העז – נעלמה אחרי פלישה של צד זה או זה לאי, שכלב שלא נמלט בזמן בותר, שאשה נאנסת, שאנשים חיים הופכים מתים ומאכל לחזירים? שום חשיבות. אנחנו אוהבים לדון במלחמות "אמיתיות" עם איסטרטגייה וטקטיקה, גנרלים ופלישות. אז כמה קורבנות עלובים באי עלוב שאינו מעניין אף אחד? קטן עלינו.

קראתי כמה ביקורות בהן נכתב שהספר משעמם, פלספני ו"חופר". אפשר לקרוא את הספר גם ככה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•yaelhar
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

תרבות פירושה איסוף ידע קולקטיבי על העולם ואגירתו בצורה מילולית או ויזואלית לצורכי העברה בין אנשים ובין דורות. חינוך הוא האמצעי שבו התרבות מועברת. אם נרצה, התרבות היא מותר האדם מן הבהמה והחי, ביכולת של התודעה הקולקטיבית לייצר מבט רפלקטיבי על החיים ועל העולם, להעלות ממנו לקחים ולמידה, ובכך לייצר הצטברות של ידע המתפתח מדור לדור.

אברהם מאסלו מלמד אותנו שיש מדרג היררכי של צרכים אנושיים. אדם, אומר מאסלו, צריך לספק קודם כל את צרכי הקיום הבסיסיים כמו מים ומזון, לפני שהוא מספק צרכי מחסה וביטחון ורק לאחר מכן יכול להתפנות לחיפושי חברות, שייכות, משמעות, מימוש עצמי ועוד. בעוד מאסלו הוגה את התיאוריה שלו, יצא ויקטור פרנקל ממחנה ריכוז נאצי וטען שלא כך הדבר. גם אנשים שהגיעו בחוסר כל לעומקי תהומות המחסור הנגרם על ידי רשע אנושי, ועדיין חברו יחד ופיתחו תרבות, זהות משותפת ועוסוק פילוסופי וערכי בשאלות של אתיקה ופילוסופיה.

יש ויכוח גדול בשאלה האם השואה שעברה על העם היהודי היא ייחודית במינה, או עוד סבל אחד מסבלות העולם. בשנות התשעים הייתי שומעת את התוכנית הוותיקה שנקראה "השעה הבינלאומית". לא התעמקתי בכל נבכי הפוליטיקה המתוארת, רק שמעתי על קשיים וצרות בכל מיני מקומות בעולם שלא הכרתי. הרוסים בצ'צ'ניה, הסרבים והקרואטים בקוסובו, בני ההוטו והטוטסי בקונגו, ה-pkk בכורדיסטן. עולם גדול, מלא מלחמות פנימיות, מאבקי כוחות וג'נוסייד. פנים רבות לסבל האנושי, ולא בטוח שחייבים להעמיד את סוגי הסבל השונים על מדרג או סולם.


מבין הארצות ששמעתי את שמן באותה שעה בינלאומית ולא התעמקתי בקורה בהן היתה פפואה ניו-גיני. הסיפור מתרחש בשנות התשעים של המאה העשרים. מטילדה היא נערה בת ארבע עשרה בת האי בוגנוויל שבפפואה ניו-גיני. היא מתגוררת עם אימה דולורס בכפר קטן שנקלע לתווך במלחמת אחים באי. תושביו אינם תופסים צד במלחמה, אבל זה לא אומר שהם לא סובלים. בזה אחר זה הם מדורדרים באותה פירמידה מסלואית. בהתחלה נלקחים מהם סיממני הטכנולוגיה ה"לבנה" שהובאה לאי - הגנרטור, התרופות ושאר המצרכים. לאחר מכן, בהדרגה עוזבים רוב הגברים, הרכוש הולך לאבדון ואחריו הבתים. ומה קורה לתחושת הכבוד העצמי? הזהות? השייכות? מה המבדיל בין האדם ובין הפרא? מה אובד ומה נשאר?

עוד לפני שהכל אובד, כשהרוב עוד נשאר, לוקח על עצמו "הלבן" של הכפר, תמהוני ושמו ווטס, את תפקיד המורה של ילדי הכפר. הוא לא חכם, הוא לא משכיל במיוחד, ולא פדגוג דגול, אבל הוא המורה. וכמורה יש לו שני כלים עיקריים בהוראה. אחד הוא ספרו של דיקנס "תקוות גדולות" עם גיבורו מיסטר פיפ. השני הוא תושבי הכפר הבוגרים וידיעותיהם. את אלה וגם אלה הוא שוזר, ומטילדה לומדת. אלה גם אלה משפיעים על עולמה של מטילדה בשנים הבאות. הם מסייעים לה לעבור את מוראות המלחמה ולשרוד. מיסטר פיפ עובר איתה הלאה, לאוסטרליה של ימי שלווה ונחת, והוא הלפיד שמסייע לה בלימודים פורמליים ובהשלמת הפערים שצברו. אז היא גם מגלה את הביוגרפיות. את סיפור חייו של המורה ווטס, ואת סיפור חייו של הסופר דיקנס, ושניהם יוצרים דיסוננס עמוק בין הדרך שבה חיו את חייהם האישיים, לבין ההשראה שיצרו על אחרים בעולם.

הסיפור אינו סיפור מלחמה והישרדות. הסיפור רב רבדים, כמעט מטפורי. הוא מעמת את הקוראים בשאלות של זהות ושל נאמנות, של דת ומסורת (בחסות המיסיון) מול נאורות (בחסות חילוניות, קוטעת המסורת), הוא שולח אותנו לחפש את האיזון בין אימה של מטילדה, דולורס (כלומר סבל) ובין אשתו של ווטס שנקראה בפיו גרייס (כלומר חסד). בין הכוחות החייתיים והפראיים השולטים בשעת מלחמה ובשעת שלום, ובין הקול האישי, שהתרבות מסייעת לייצר. ומעלה שאלות רבות אחרות, על תפקידה של הספרות בחיים.

מיסטר פיפ לא היה ולא נברא. הוא בדותה, פרי דימיונו של סופר בן המאה ה-19. ובכל זאת הוא משפיע על חייה של מטילדה ועל הכפר כולו, מה שעושה אותו לאמיתי עד מאוד. ראיתי בביקורות כאן תלונות על הקצב האיטי של הסיפור, על העלילה הלא ברורה, על השיעמום. לא הצלחתי להבין את התלונות. זה ספר שנוגע בשאלה החשובה ביותר שיכולה להיות באתר הזה: למה כותבים ספרים, ולמה אנחנו קוראים אותם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נצחיה
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

לכולנו היה את המורה הזה (או הזו).המורה שלא היה רק מורה,שלא רק העביר לנו את החומר וסיים את תפקידו.מורה שהיה מורה לחיים (איזו קלישאה).בשבילי,זאת המורה שלימדה אותי שלוש שנים את מגמת מדעי הרפואה.היא לא הייתה רק מורה.תמיד שהיינו מגיעים לחדר רפואה,עם פנים מצוברחים,ישר היא הייתה שואלת "מי קלקל לכם את היום?".היינו תמיד מתלוננים אצלה על המורה למתמטיקה שהפציצה בשיעורים,או על המבחן מחר בתנ"ך שלא התחלנו ללמוד אליו.תמיד היא הייתה מתחשבת-משחררת מוקדם כדי שנלמד,דוחה את המבחנים שלה כדי שיתאימו ללוח זמנים שלנו (ולא להפך) ואפילו מקצצת בחומר רק כדי שנצליח ללמוד הכול ונצליח במבחן.השיעורים היו חולפים במהירות.בדרך כלל מדובר בשיעורים של 3 שעות רצוף,אבל זה אף פעם לא הרגיש ככה.תמיד היינו מפטפטים,היא הייתה מספרת לנו על החיים שלה-אפילו על דברים כואבים כמו על סיפור השואה של אביה (ילד גרמני במלחמת העולם השנייה שהוסתר במשפחה גרמנית לא יהודית,אחר כך עלה לארץ וגילה שמשפחתו נספתה בשואה ודודה רחוקה שלו הורישה לו סכום אסטרונומי של כסף) או התאונה של בעלה- ואנחנו היינו מספרים על החיים שלנו.ואיפשהו,בין כל זה,היא הייתה מוצאת זמן ללמד אותנו ממש את החומר שצריך לבגרות.

מטילדה חיה לה בגיניאה החדשה.לאלו שאינם בקיאים בגיאוגרפיה עולמית,גיניאה החדשה מצויה קצת מעל אוסטרליה,קרובה לניו זילנד.אי שם באוקיינוס השקט,מקום נידח במיוחד שסביר להניח שכפות רגליכם לא יגעו בחול הלבן שעל שפת הים שם.מטילדה חיה לה בקהילה קטנה,היא ואמה (כי אביה באוסטרליה עובד במכרות) יחד עם משפחות אחדות.ומר ווטס,העוף המוזר של האי,בגלל שהוא לבן וכולם שחורים.מר ווטס הוא חידה בשביל האי הזה.אף אחד לא מבין מה הוא עושה שמה,במיוחד עם אשתו השחורה ילידת האי.
חייה של מטילדה משתנים כשמתחילה מלחמת האזרחים של האי (לא נאמר במפורש שמדובר במלחמת אזרחים,אבל קריאה קצרה בויקיפדיה מאשרת את החשש).מורדים נלחמים באדומי עור (שלא ברור מי הם לעזאזל,אני חשבתי בהתחלה על האמריקאים הילידים שכונו בטעות אינדיאנים,ומכונים גם לעיתים בצורה גזענית אדומי עור.אבל אז חשדתי שלא ייתכן שהם יגיעו מארה"ב לגיניאה החדשה.אז אולי מדובר בתושבים הילידים של ניו זילנד,המאורים?) על השליטה באי.ומלחמה,כמו כל מלחמה,יוצרת הרס וחורבן.אנשים רבים בורחים,וביניהם המורה של האי.כדי שהילדים לא ישקעו בניוון,מחליט מר ווטס שהוא יהיה המורה שלהם.רק שאין בכיסו תעודת הוראה,הוא חסר הכשרה ואינו אדם משכיל עד כדי כך שיהיה לו ידע להעביר הלאה.אבל הוא עושה את מה שהוא יכול.

מר ווטס מחליט להקריא לילדים את "תקוות גדולות" של דיקנס.כל יום הוא מקריא להם פרק,והם דנים בו.אחרי שהם מסיימים את הספר,הם קוראים אותו שוב,רק הפעם הילדים מקריאים.מר ווטס מכיר בחשיבות הידע,ובגלל זה הוא מזמין כל אדם בעל ידע מסוים,בכל תחום,כדי שירצה בפני הילדים ו"יעביר את זה הלאה".כך הילדים שומעים על חוכמת הסרטנים,על הצבע הכחול ועל הצבע הלבן.אבל כשמגיעים אדומי העור,הם דורשים מפקד אוכלוסין.ופתאום המפקד שואל "מי זה דיקנס?".מר ווטס מחליט לקחת על עצמו את השם "דיקנס".אבל אז עולה השאלה "מי הוא פיפ?".
לקורא נראה שמדובר באי הבנה אחת גדולה,הרי דיקנס הוא סופר אנגלי ויקטוריאני,ופיפ הוא בסך הכול דמות.אבל האנשים שותקים,והספר "תקוות גדולות" נעלם.

מר ווטס לימד את הילדים שהם יכולים לשנות את גורלם.שכמו פיפ שהתחיל כעוזר לנפח והפך לג'נטלמן,לכל אחד מהם קיים קול פנימי שיכול לגרום לשינוי.
הספר חושף אותנו לתרבות שונה לחלוטין (תודו שלא יצא לכם לקרוא על גיניאה החדשה),למרות שיש תחושה שכבר קראתי את הספר הזה,כי הוא מזכיר סיפורים דומים ששמענו (ע"ע "להעביר את זה הלאה").

לפני 12 שנים•
★★★★★
•omers
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

וואו..מעניין להפליא..בתחילת הקריאה נדמה היה לי שנקלטתי לספר נוער..אך התאהבתי בסיפור,, השיזור המעניין והמרתק בין המציאות המלחמתית באי בוגנוויל בקרב קבוצת הילדים במקום, לבין סיפורו של דיקנס "תקוות גדולות" שאיתו בוחר האיש הלבן היחיד באי לשמש מורה לקבוצת הילדים שנותרו ללא מורים עקב המלחמה. סיפור מיוחד במינו עצוב, מצחיק, ועם המון תקווה. מומלץ.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מימי
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

ספר חובה, מציאותי, נבון, אהבתי את הספר ואת הספר שירד לפרטים הקטנים. "הטרחנות", "האיטיות" הם סוד קסמו.
ספר חובה לאלו שבאמת רוצים להבין את סודות החיים.
החיים אינם דרמות, רומנטיקה סערות. המציאות שבה אנו חיים היא המציאות של מיסטר פיפ של "מינואט" של אביגדור דגן . של "פגסוס" של אביגדור דגן. של "ללכת בעקבות הלב" של סוזנה תמרו ודומיהם. ספרות כזו היא אבני הדרך של המציאות שלנו. רק שלקרא ספרים אלו דרושה סבלנות. דרוש חוש שהחברת "שואו" חבל שכך.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נועם
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

הספר מביא לקורא גם פרוזה טובה, וגם השלמת השכלה לגבי ההיסטוריה ( המאוד עכשווית) של עמים רחוקים שאינם בפוקוס היום-יומי שלנו בארץ.

אפשר לאמר שהספר ממחיש שוב את ההכללה : דברים רעים קורים לאנשים שלא שולטים בגורלם ובביטחונם. זהו לקח חשוב לכל יהודי שחי בארץ ומוצא עצמו נגרר לתמיהות ותהיות.

הקריאה לא קלה, שכן סצינות רוויות דם אינן מצונזרות או מרוככות.

אני בכל זאת מאוד ממליץ.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•האח הגדול
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

הפעם גיניאה החדשה, גם שם מאבקי כוח ואכזריות. מיסטר פיפ כינוי הניתן ללבן היחיד באי.
ספר כתוב בעדינות ובטעם טוב אך יש בו עוצמה רבה.
משאיר חומר למחשבה לאחר סיום הקריאה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נעם
מיסטר פיפ

מיסטר פיפ

לויד ג'ונס

יש בספר רעננות כלשהי למרות שלעיתים הוא גולש לטרחנות. העולם שהוא מתאר היה לי חדש לגמרי ועורר בי סקרנות. ספר בהחלט לא שיגרתי אבל לא מצליח לשמור על רמת עניין סבירה לכל אורך הדרך.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•dorit:-)
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“לכולנו היה את המורה הזה (או הזו).המורה שלא היה רק מורה,שלא רק העביר לנו את החומר וסיים את תפקידו.מור”