• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

מאת אלון חילו

הביקורת של oziko

תמונה של oziko
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

מאת אלון חילו

הביקורת של oziko

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של oziko
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
Mira
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“ספר מגניב. הספר מורכב בחליפת מכתבים במייל או בכתב, בין המתגייס הטרי, נדב, שהוא בחור נורמטיבי, שנהי”

6/15
ביקורות על הכי רחוק שאפשר
הבאה
מימי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

או אה. אז ככה, הרעיון של הספר גאוני, אודות חלופת מכתבים בין דוד מבוגר, תל אביבי (בערך) שמקבל ירושה ומגלה עולם, ומגיע לתובנות מאוד מענייניות. ומצד השני מתכתב אחיין שלו, נדב, נער ממוצע ומחונן שזה עתה מתגייס ברשמיות לצה"ל אך מה נורא כאשר נחשף לצד ה"אפל" ועוד יותר כאשר מדובר בבחור עדין שכביכול החיים שלו עכשיו נכנסו לתסבוכת ובלאגן. וכן, גם הוא מגיע לתובנות שאותם מחליף עם דודו. בקיצקצ, עלילה מאוד מושכת יפה, כתיבה די בסדר (מה כבר אפשר לצפות כאשר הקטע פה זה חלופת מכתבים) ספר מרגש ומאוד מומלץ. בכוונה הענקתי לו (לעניות דעתי) ארבעה כוכבים מפני שהעלילה נשחקת באיזשהוא שלב (לי לפחות) ונהיית די צפויה. זהו בערך.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של תמי
תמי
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של משה
משה
5קוראים|גיל ממוצע74|60%נשים

על המבקר

תמונה של oziko

oziko

ותיק
חבר מזה 8 שנים
209 ביקורות•2,640 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של oziko
oziko
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות209
לייקים שקיבל2,640
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת108ספרות מקורית52מתח ריגול והרפתקאות12

דיון על הביקורת

6 תגובות
oziko
oziko•לפני 7 שנים

הבהרה קטנה .. ;) .

אמממ. לא היה בכוונתי לומר שיש על זה סרט. כי אם הדגשתי ההבדל בכללות בין הביקורת שאמורה לכאורה להתקבל בסרט ובין בספר(סתם הגיג שחשבתי עליו עקב העניין שמבקרים כל מיני צדדים משעממים) . בכל מקרה, רק רציתי להסביר ביתר פירוט מדוע התנסחתי באופן כזה ("הצד-האפל") למרות שזה מתפרש כ"משהו אטומי" (כמו שטענת).
בת-יה
בת-יה•לפני 7 שנים

ובכן, רק לידיעה, קראתי את הספר - לא צפיתי בסרט, אפילו לא ידעתי שיש סרט, אם יש.

ממה שכתבת אפשר להבין את חוסר ההיגיון שאליו התכוונתי. הצבא מגייס בחור מוכשר ובמקום לנצל את כישוריו שולח אותו לשמירה על מתקן במקום שומם. לא טענתי שהספר משעמם - אם כך הובן, להיפך זה ספר טוב שמתאר מצויין את האטימות הצבאית שיש חיילים שסובלים ממנה.
oziko
oziko•לפני 7 שנים

לכבוד בת-יה ולשאר הקוראים. חשוב !

דבר ראשון ודי חשוב זה הבדל קטן אך מהותי שבין סרט לספר. בסרט העלילה מתדמיינת לכם ומובנת כך שיכול להיות יותר עוררין על עצם ציור הדמויות וכו' וכו' לעומת זאת בספר, סופר טוב אמנם יכול להתנסח בטוב כשרונותיו ולצייר דמיונות מאוד טוב, אבל לדעתי זה משחק מכור. כי השכל והדמיון שבכל אחד, הם אלו שמדמיינים ומפתחים את הסיפור בנפח שלהם כך שבספר "די טוב" לא יהיה כ"כ ביקורות (שהרי הצורת חשיבה תהיה בדיוק כמו שתכננתם ואתם אוהבים), וכן ירבו המחלוקות באופן של "מה יותר תפס" ו"מה יותר משעמם". אבל לעניינו, בתיה כתבה על מה שהתנסחתי כ"הצד האפל" ואמרה שזה נשמע כמו איזה מסתורין של פיצוץ כור אטומי, שלמעשה מדובר בצד המשעמם וחסר ההיגיון. אז ככה, דבר ראשון הצד ה"חסר היגיון" הוא למעשה הבשר0בחלקו של נדב. איך ? אסביר. למי שמכיר את העלילה, נדב מרבה לספר רק על הצד הרע והפחות טוב.(לפחות מכפי שחשב)והנה אוכיח; הוא תואר כנער מחונן. ולכשהתגייס, במקרה נכנס לפלוגה שיש בה רק ערסים כפי שהרבה לתאר בגדולתם (ולא הזכיר אף לו לרגע חברה טיפה יותר מתורבתים מ"ערסים"), ומזה נמשך למפקד נאחס, שממנו נשלח לכלא שגם שם, שיבח ופיאר את חבריו ה"נאורים" ורק סיפר על בריונות, והרפתקאות די מעצבנות ועוד דברים שלא היו משוש חייו. (ולגבי החבר הטוב, גם, הוא פחת מלדבר עליו, ואף הזכיר שהלה נטה פחות להתייחס אליו) ואז כשיצא מזה משהו טוב, וכמעט עשה מזה כסף, הצבא לא אישר. ואחרי זה ביקש לעבור ושוב נדפק ונשלח לעזאזל עם איזה אנטנה וגם אז כשהשתחרר, שלומי המפקד הנאחס נטפל אליו וקיבל קנס וכו' בכל מקרה, היה חשוב לי להביא מקרים אלו כדי להראות שכל, אבל כל הסיפורים של נדב וכל מה שהתבסס עליו בכל מכתב שלו היה הצדדים ש-איך שכיניתי אותם- "הצד האפל" ואכן. בשבילו היה זה באמת פיצוץ כור אטומי לפחות כפי שהסופר ניסח את צדו של נדב. אם לך, אמנם זה שיעמם ולא תפס לא בהכרח שאחרים יתפסו כך, בעוד העיקר בסיפור של נדב זה הצד האפל והרע שעליו התבססו רוב מכתביו המהווים כחלק חשוב מהעלילה.
בת-יה
בת-יה•לפני 7 שנים

"הצד האפל" - נשמע כמו איזה מסתורין של פיצוץ כור אטומי, כשלמעשה מדובר בסה"כ בצד המשעמם וחסר ההיגיון.

משה
משה •לפני 7 שנים
היטבת להתנסח. תודה.
•לפני 7 שנים

קליל, אפילו על גבול השטוח, הייתי אומרת. בוסרי משהו. אבל מהנה, כן. אין ספק.

6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של oziko

הטובע

הטובע

תומס ברנהרד

אין לי איזה חוש מוזיקלי, לפחות לא שאני יודע.
לא הכרתי את וריאציות גולדברג או את אמנות הפוגה של באך.
גם לא את גלן גולד. ובכן, זה קצת בעייתי כי כנראה זה מה שגרם לחיבור שלי לספר הזה להיות קטוע.
ניגשתי אליו מתוך סקרנות ומתוך תקווה למיצוי חמישים האחוזים האחרים שלא תלויים בהכרת הנושא שיגרמו לי להתחבר.

הספר טוב. לא יודע להגיד כמה בפועל התחברתי לסגנון, כנראה זה מצריך כושר לחיבור כזה של לרוץ איתו ביחד וכל האטה או גימגום בקצב האחיד שהוא אמור להיקרא - יכולים להוריד מההנאה ולהרגיש ברי דחייה.
אין ספק שזה סגנון ואהבתי את הצורה בה הדמויות זורמות ואת העניין העיקרי בנוגע להתאבדות הכתובה מראש, מעבר לזה קצת איבדתי ראש ועניין.

נ''ב:
מה שכן מעניין אותי, זה איך ארגיש ב''מייסטרים דגולים'' שלו. כפי הבנתי וינה תככב שם הרבה, אולי כמעט כמו שבספר הזה זלצבורג מככבת. העניין זה שלא מזמן עשיתי מין טיולון ודווקא מזלצבורג התרשמתי עמוקות ומיוינה קצת פחות. יכלתי אולי להבין למה זלצבורג פה לא מוצגת באור חיובי, בכל זאת תומס ברנהרד הוא זה שגדל שם והמיאוס יכול להיות הגיוני אבל היה לי לפעמים מוזר לקרוא דברים כאלה על מקום ששינה אצלי הרבה.

שלשום•
★★★★★
•oziko
מוסקוביאדה

מוסקוביאדה

יוּרִי אַנדרוּחוֹביץ'

היחס העיקרי שלי לספר הזה היה חוסר חיבור, אבל לא מוחלט. כלומר לא הרגשתי איזה מועקה או עצלות ודחף של רק לסיים את הספר, אבל גם לא יכול להגיד שנהנתי בשטף הקריאה.
היו כמה עניינים שעצרו אותי מלהתרפק על הספר, כמו למשל הכתיבה בגוף שני שאני לא רגיל כל-כך שהרגיש לי מסורבל ומוזר, או הרוחק הענייני שלי לקונפליקט הרוסי - אוקראיני שנראה שתוכן הספר נוטה לשם מאוד (מאמין שמי שבאמת מעורב בעניין ימצא הנאה ברפרנסים).

הספר עוקב אחרי משורר אוקראיני במוסקבה למעשה, ומעבר לזה קשה לי להגיד מה באמת קורה אחר-כך. לא כי זה לא ברור, פשוט כי זה מאוד מוזר. יש שיאמרו למעליותא, הסגנון האולי תזזיתי הזה יכול להיות טוב אבל היה לי קשה למצוא את עצמי. סתם לדוגמה, העובדה שהגיבור בסיפור משום מה מצטט שירים של אחד בשם ''יורי אנדרחוביץ''. נשמע לכם מוכר? כן, זה השם של הסופר ולא יודע להסביר אבל זה סחט ממני מבט קצת תמה. אני לא איזה בררן גדול ואפילו אדרבה אני אוהב לאתגר את עצמי עם סגנונות חדשים, אבל פה פשוט לא הרגשתי חיבור. שלא כמו אצל וולבק שגם הרגשתי קצת מוזר, אבל לפחות המוזר של וולבק היה לי יחסית מובן.

אותה התחושה של לקרוא שירים של עלומי שם שאין לי שמץ מה הם רוצים ממני, או שאני יכול לנחש מה הם רוצים פשוט זה לא מעניין ואין לי אליהם טיפת חיבור, אבל אולי זה רק אני.

רציתי להאמין שיהיה מדובר בספר טוב, הראשון שתורגם מאוקראינית לעברית (סדרה של תשע נשמות ויש לי גם את השני שמחכה לי) והיה נראה שדווקא מישהו אחר אחראי על הפרויקט אז חשבתי שהפעם תהיה בחירה טובה ולא סתם כי זה אוקראינה וכי זה יושב על המשבצת המעיקה של העורך הרגיל, אבל… בסדר, גם 3 כוכבים זה קצת בסדר.

לפני 6 ימים•
★★★★★
•oziko
סיפורים

סיפורים

הירש דוד נומברג

הירש דוד נומברג.
לכאורה עוד שם, סופר עברי אולי קצת נשכח שמה כבר יכול לחדש, אבל הניסיון הראה לי שמדובר בכר פורה והרבה סופרים גם מאלה שנשמעים כבר אותו דבר דהיינו שכותבים על אותו השטיק שהיה אז עניין גדול - על השטעטל ועל ההתמודדות עם המודרנה וההשכלה, כתבו בצורה מוצלחת למדי.

והנה, הספר הנ''ל המקבץ סיפורים קצרים, יושב נינוח על משבצת ה5 כוכבים.
אמנם השער הראשון הנקרא הזיות ואגדות לא היה לי ברור והיה מאוד דליג, לעומת זאת כל האחרים לעילא ולעילא, קצרים אבל מאוד מאוד טובים. הרבה משכילים ואנשים בודדים ולא בהכרח מובאים סיפורים טראגיים או מפוצצים אלא מין הצגה אמיתית של בדידות והרגשים, שמיד מושכים את הסימפטיה האנושית.
לצורך העניין, החלק של ''מימות הנוער'' פשוט פנומנלי. התחברתי מאוד ואפילו הייתי מקבץ רק את החלק הזה ומוציא אותו לאור, מאמין שאפילו היום הוא יכול להיות עניין, ושווה מאוד להכיר אותו.

שמח על תפיסת השלל של ספריית דורות שנפל בחלקי והגיעה העת גם להשחיל קצת ספרים אחרים כי מצאתי את עצמי סוגר ספר וממשיך לאחד הבא ואני לא רוצה שייגמר לי הכל מהר. בכל אופן, מומלץ, אפילו אם הספר קצת מתפורר

לפני שבוע•
★★★★★
•oziko
קבורת חמור או: מדחי אל דחי

קבורת חמור או: מדחי אל דחי

פרץ סמולנסקין

פרץ סמולנסקין והכל, מוכר (לי בעיקר) בגלל ההקשר הציוני שלו, רק שעכשיו הגיעה דעתי לבדוק את עמדתו כסופר. הרומן הזה מהנחשבים שלו והוא מצוין.

בהרבה רומנים מהתקופה הזאת יש את הצדדים היותר סיפוריים, כאלה שהצד הסיפורי בהם יותר שולט ויש את אלה שניכרת בהם דווקא אמירה מסוימת. פעמים שהאמירה משתלטת על איכות הסיפור ואז תתאים לכל אלה מחפשי האמירות ופעמים מדובר בפשוט ''סתם'' רומנים טובים.

לעניות דעתי הרומן הזה משלב את שני הצדדים בצורה טובה מאוד: העלילה של סמולנסקין לא באה רק להציג את האמירה שלו בעניין אנשי ההשכלה והמעמדות בעיירה היהודית אלא גם מספרת סיפור סיפורי כשלעצמו. הדמות הראשית, יעקב חיים, לא דמות שטחית שנועדה לדובב את שפתי סמולנסקין, הרגשתי שיש בה הרבה מאשר סתם מישהו שנועד להזיז את הסיפור ולגרום לעיירה לבעור ולהציג את האמת האנושית שלה ומאוד אהבתי את השתלשלות האירועים.
הסגנון די טראגי והסוף אפילו הפתיע אותי למרות שלא היה אמור.

עם הסגנון המדובר לא ניכרת איטיות בעלילה והוא מומלץ בחום כי הוא לא רק מייצג איזו ביקורת או דעה מעייפת על מצב היהודים אלא גם מספר סיפור שראיתי בו הרבה טוב.

כמו כן, איזה שם יפה זה פרץ

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
הדת והחיים [כרך ב']

הדת והחיים [כרך ב']

ראובן אשר ברודס

חלק ב'
מכיוון שבקודם לא פירטתי יותר מדי על עניין הספר, חשבתי שיהיה נכון לציין דווקא בחלק השני, שיותר רציני ופחות עלילתי מחלקו הראשון.

כאמור מרגיש שעניין הספר הזה פחות להגיש רומן ויותר להעלות נקודה מסוימת, שבאותה התקופה הייתה מדוברת מאוד בין כל אנשי ההשכלה:

עיקרו טוען שהרעה החולה בדת הנתונה באותו הזמן נטועה בשמאל הדוחה של עולם הרבנות ובחוסר ההקשבה וההבחנה מצידם.
זה כמו סוג של מאמר שמסביר - ואפשר להתחבר לזה - שקיצוניות גורמת לקיצוניות ודווקא חניקה של דרך או רעיון יכולה להביא להקצנה שלו או של אחר בצורה הפוגעת ברעיון כמו למשל דרך החסידות כרעיון של קריאת תגר על הלך הרוח הכביכול ליטאי שהיה נתון ומה שנהיה מזה בדמות טירוף והזיות כמו שהוא מסביר בפנים.
כמו שאפשר להבין, בחלק הזה יש כבר קטעים שאפילו קצת סוטים מהרומן ופשוט עוסקים בלהסביר את תפיסת העולם.

אפשר להתווכח עם תפיסת העולם ועם מה שהוא בא להגיד, אבל דרך הביטוי של הרומן והמקום הסה''כ הגיוני שלו נותנים מבט מאוד מעניין ואנושי לאותה התקופה ולתפיסת האנשים.

הספר לא גמור ומסתיים בפתאומיות, אבל לא ראיתי בזה חיסרון או הפרעה כי הרגשתי שהתחושה הנגרמת מעצם הקריאה היא העניין והעלילה נבנתה כמו שצריך ככה שלא הרגשתי חיסרון באי סגירת המעגל.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
הדת והחיים [כרך א']

הדת והחיים [כרך א']

ראובן אשר ברודס

השם של ר.א ברודס קפץ לי המון פעמים דווקא בהקשר של הספר הזה בעל השם המאוד מזמין של ''הדת והחיים'' והוא קפץ לי בעיקר בספרים אחרים מבערך אותה התקופה.
אחרי קצת קשיים הצלחתי להשיג את שני הכרכים (שבעיקרון הרומן מחולק ל3 כאשר השני מתחיל כבר בערך הראשון), ואני שמח.
הרבה זמן רציתי להרגיש כמו שהרגשתי מצמח אטלס של חיים גראדה. סגנון הכתיבה והסיפוריות שסביב הנושא הדתי הרגשי, היו לי מאוד מעוררי הזדהות וחיזקו את החוויה שלי. בספר הזה, שיש שיאמרו שבאיזה שלב קיבל אופי יותר מסאי - נהנתי ביותר גם מסגנון הכתיבה העברית, וגם מהסאבטקסט הנפלא.

עם זאת, הרומן עלילתי אבל ניכר שלא העלילה הפשטנית היא העיקר וזה כבר עניין של סגנון. ניכרת הזעקה, גם בעלילה עצמה דברים מתגלגלים ככה שהמציאות והמצב גדולים אפילו עבור הדמויות - וזה היופי, כי כל העלילה כן שומרת על סגנון קו מסוים, פשוט זה לא סגנון סטנדרטי שרק מצייר סיפור (אם גם אתעלם מהכמות הלא קטנה שם של הדרשות והרפרנסים התורניים כי במובן מסוים זה חלק מהעניין והזעקה - קריאת התגר על התפיסה ההלכתית המקובלת ומתוך מקום שכלתני והגיוני)

ככה או ככה, מצאתי את עצמי לא מרגיש מסורבל או מחוסר עניין על אף הקטעים היבשים שמדי פעם, היה לי חשוב להבין מה המחבר רוצה והתבנית העלילתית עשתה את הכל הרבה יותר קריא ומהנה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
כתבים

כתבים

מרדכי זאב פייארברג

מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

לפני חודש•
★★★★★
•oziko
עיר המתים

עיר המתים

י.ל. פרץ

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

לפני חודשיים•
★★★★★
•oziko
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

אני יכול להתחיל לנסות לכתוב על המחבר או על מה שהביא לכתיבה של הספר הזה, אבל אני חושב שאין בזה שום עניין. למה? כי אין פה באמת משהו לתפיסא ביה.
אין פה איזה משהו עמוק או בעל עניין עם גנים (כמו למשל גינת בר של מאיר שלו) ובכל זאת הכתובים הללו הוצאו כספר. בצורה הכי כללית שמרגישה לי גם הכי מדויקת, בסה"כ מדובר בפיסה מעניינת.
תאודור צריץ' שיוצא מהבית שלו בסרייבו לרחבי אירופה, מתרשם מגנים ומהסיפורים שלהם בצורה שמביאה לידי כתיבה. אין פה איזו פנינה ספרותית, לא נסחפתי, הציורים נחמדים, אבל כמו שהתחלתי את הספר ככה גמרתי אותו והכל הרגיש לי כמו כתבה מעניינת וארוכה בעיתון של שבת בבוקר שלא זוכרים אחר כך.
אין מה לומר, האווירה של אהבת הגינון והכל מאוד רגיל וזה לא עושה את הספר גרוע, בסופו של דבר הוא נחמד ועושה את שלו בלהפיג את השיעמום (במקרה שלי ברכבת), זה כיף ללכת יד ביד עם הסופר ולשמוע סיפורים רגילים על גינות, מה לעשות.

אבל לא מצאתי כל כך מכל איך שהרבה תיארו אותו בכל מיני מקומות, ודווקא הציפייה גרמה לי לסווג אותו סתם כספר יפה שהיה יכול להסתכם בכתבה עייפה ונחמדה בעיתון.

לפני חודשיים•
★★★★★
•oziko

ביקורות נוספות על "הכי רחוק שאפשר"

הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

לא יודעת מה חשבתי לעצמי, כנראה לא חשבתי.
אין לי הגדרה אחרת אבל ספר מזעזע שמנרמל כל-כך הרבה דברים הזויים בצה"ל על ידי קלישאות.
כל אחד יכיר ויזדהה עם משחקי המילים הצהליים ההו-כה חמודים, אבל כשהם עטיפה למשהו אפל ומרושע זה כבר לא מקובל עלי.
במסווה הכאילו תמים של דוד בן שישים ואחיין טירון שמתכתבים, ובכתיבה מעוררת הזדהות מאוד,
מלבישים עברות על ידי קצינים מטורללים והן מוצגת כמעין חופשה והשתחררות רוחנית מכלא הנפש על ידי כלא הגוף או איזה שיט רוחני כזה לא הבנתי.
אני לא יכולה שלא לחשוב למה חשוב למחבר הספר להסתתר תחת טירון חסר ידע ולערפל את הדעת.

לפני 10 חודשים•המורה יעלה
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

רציתי לקחת את הספר הזה,לנפנף בו בידיים חופשיות,בלי לפחד שינשרו דפיו.
ככה לרוץ לאורך החוף-בבגד ים דהוי וקשיח מחוסר שימוש
לצעוק,לצחוק עד שתכאב הלסת ותתקפל הבטן,לעצום את עיני ולחוש את הרוח פורעת ומבלגנת את התאים הכי קטנים בגופי.
וכל אחד שיביט בי במבט המרתוני האפור הזה- איזה דפוק-חולה-מהיכן ברח זה-מה עישן- להושיט לו באהבה גדולה את אוסף המילים העצום הזה.את העלילה המטורפת הזו. את השיעור הענק הזה שהוא היווה עבורי.
ולקוות שהם לא יניחו אותו סתם בצד-יחד עם כל הספרים העזובים ויעצרו לרגע מריצת האמוק רק בשביל לקרוא בו. לו רק הייתי יכול לגרום להם לקרוא אותם- אזי לא הייתי רץ לבד לאורך החוף כמטורף.
היינו קבוצת מטורפים- אבל מאושרים.

ולא,אל תחשבו כי זהו ספר קליל. לעתים,דווקא הדברים היפים,המורכבים,העמוקים-נאמרים במילים הפשוטות, המונחות לפנינו עירומות. המטלטלות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ציפור דרור
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

לא רציתי לקרוא את הספר. כי זה כל כך... גברי. צבא, התכתבות בין שני גברים שרחוקים ממני "הכי רחוק שאפשר".
מה לי ולצבא עכשיו? במקום להתבכיין שיגדל ביצים ויהיה גבר.
מה לי ולפנסיונר שלא יודע מה לעשות עם הכסף ובמקום לחסוך לנכדים שם זין על כולם?
וגם- צורת הכתיבה של פעם זה כותב ופעם השני, שני מספרים בשני דיאלוגים- לא ממש עושה לי את זה כי בדרך כלל זה נופל על אותו אוצר מילים ודימויים בל הקולות ובניסיון נואש ליצור ספר "מיוחד".
בכל זאת: החששות התפוגגו ומאוד נהנתי. גם כי לא לקח לי זמן רב, גם כי זה כתוב נכון, קולח ומעניין.
הצעיר והזקן נשמעים כפי שהם אמורים להשמע בלי סטראוטיפים עמוקים מידי ובלי לנסות יותר מידי.
כלומר אם הצעיר היה מוציא כל מילה שלישית סלנג הייתי סוגרת את ספר כי ניסו חזק מידי.
אם מיד היו נחשפים וידוי אינטימי ופרטים כואבים הייתי מרגישה שזה לא אמין מספיק.
כיף, חביב, שווה קריאה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דובה
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

את הספר קראתי בזמן משמרת ארוכה ודי שקטה, לא היו לקוחות וחיפשתי ספר קליל וזורם לקרוא. הוא הציץ עליי מן המדף וממש כמעט קפץ עליי, אמרתי יאללה נקרא את אלון חילו וחוץ מזה שהכריכה של הספר עצמה ממש יפה לדעתי, לא שופטת ספר עפ"י הכריכה שלו אבל אומרים שאם אוהבים את הכריכה של הספר אז מתחברים למה שבתוכו (לרוב)

התחלתי לקרוא, חי נפשי, נכבשתי, הוקסמתי ולא יכולתי להפסיק לקרוא, לקוחות שהיו צריכים עזרה לא ראיתי (באמת שלא כי הייתי שקועה עמוק או יותר נכון לומר מרחפת בעולמו המופלא של אלון חילו.)

איזו כתיבה מרעננת וכיפית, אין רגע אחד משעמם!
מדובר בהתכתבות- ואני אוהבת רומנים שיש בהם חליפת מכתבים, בין נער שעומד להתגייס וכולו עצוב בדיכאון ואפילו קצת אובדני, לבין דודו המשוחרר והלא ברור בן השישים, שעבר גירושים וגם משהו נדפק לו קצת בקופסא.

החייל כותב לו על מעלליו כמה רע לו וקשה לו ומשתמש בשפת רחוב (הציניות של חילו הורגת אותי) והדוד כותב לו על מעלליו בעולם, טיולים כיבושים וחתולו המדהים שתמיד מחכה לו בבית!

בקיצור סוף מפתיע, לא רוצה שיהיה ספוילר אבל אם אתם מחפשים ספר קליל, נחמד ומרגש להעביר איתו כמה שעות בעולם אחר, זה זה.

מה שהכי נגע בי, זה דו שיח בין האיש המצחיק בן השישים לבין סבו, אותו הוא העלה באוב באיזה שהוא סיאנס (קראתי את הספר לפני שלושה שבועות בערך ואלה המילים שאני פשוט לא יכולה לשכוח)

סבא, יש דבר כזה גהינום ?

כן, נכדי

מהו ?

הסבא עונה :
ח
ר
ט
ה
זה הגהינום.

גורם לכם לחשוב לא ?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אינשם
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

אני מאלה שלא מסוגלים להפסיק ספר באמצע, ואז יוצא שאני נתקע עם ספרים, לא משנה כמה חסרי תוכן הם.
סתמי. פשוט ספר סתמי.
לא מעניין, לא יותר מדי אמין והסוף שלו צפוי בערך מהעמוד הראשון.
הפלוס היחיד שלפחות הוא זורם ולא לקח לי יותר מדי זמן לקרוא אותו.

לפני 10 שנים•אלון אריאלי
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

ספר מגניב.
הספר מורכב בחליפת מכתבים במייל או בכתב, בין המתגייס הטרי, נדב, שהוא בחור נורמטיבי, שנהיה בהתחלה שוקיסט, לבין הדוד שלו מיכאל (בן השישים) שמקבל איזו ירושה ומקפץ לו בעולם ועושה דברים שלא העיז לפני כן.
הספר מותח מה יקרה לכל אחד מהדמויות. האם נדב עם הדיפרסיה מהצבא יצליח לעבור את התקופה, והאם מיכאל ירד מהפסים עם כל מיני דברים שעושה.
הספר עובר על תקופה של 3 שנים וקצת הזמן שנדב בשירות וקצת אחרי.
ממליצה מאוד. הכתיבה של אלון חילו מאוד סוחפת. מירה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Mira
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

מתכון לרב מכר ישראלי:
צבא, שיח גברים, קמצוץ שואה, ניים דרופינג של כותבים ופילוסופים מפורסמים (סארטר, הרמב"ם, פראפרזה על מיכאל שלי) וניו אייג' לקינוח.
אין פלא שהספר הזכיר לי שני רבי מכר אחרים – דיוטי פרי של גבי ניצן ומשאלה אחת ימינה של אשכול נבו, וצר לי לומר שההשוואה הזו אינה בגדר מחמאה, בעיני.
בראשית היתה שואה.
אביו של נדב משכנע אותו לדחות את הגיוס ולצאת איתו למסע לאושוויץ ולברגן בלזן. המסע הזה הוא העומד בשורש המעשה. הוא מנתק את נדב ממחזור הגיוס שלו, הוא מוצא את עצמו בבקו"ם יחד עם חבורה של ערסים (כהגדרתו) ומשם קצרה הדרך להפיכתו לקרבן המערכת הצבאית. אולי יש כאן רמז לכך שהמיליטריזם הישראלי, הגסות והאכזריות הצבאית, שורש כולם נעוץ באותה טראומה לאומית - השואה. אפשר היה, אולי, להתפלמס עם קו המחשבה הזה לו הוא היה מפותח בסיפור, אלא שמלבד השימוש התדיר של נדב בכינוי "נאצי", "קאפו" וכו' לבעלי הסמכות הצבאיים, אין פיתוח שלו בספר.
אז מה יש?
שתי דמויות:
מיכאל – עורך דין גרוש מבוגר ויבשושי שעובר מסע של שינוי, פיזי, נפשי ורוחני תוך כדי מסעות ברחבי העולם מצד אחד ונדב – חייל שבוז ומתוסכל מצד שני. מערכת יחסים המבוססת על מכתבים ואימיילים נוצרת בין השניים במהלך שירותו הצבאי של נדב (והיא מגיעה לקרבה ואינטימיות מפתיעה עד כדי לא אמינה במשך שלוש שנות השירות של נדב).
שתי הדמויות לכאורה מתפתחות במהלך הספר עד שבסופו

---ספוילר---
(באופן שמזכיר למדי את משאלה אחת ימינה) הם מתחלפים ביניהם – מיכאל חוזר לצבא (כדי לעודד חיילים שבוזים, להכניס שם רוח אחרת, חום, אהבה וניו אייג') ואילו נדב פוצח בטיול ספונטני בעולם, חופשי ומאושר.
---סוף ספוילר---

אלא שקשה למצוא רמז להתפתחות הזו במהלך הספר.
המכתבים של נדב אמנם נפתחים בשוקיסט מבולבל ובעל מחשבות אובדניות ומתפתחים לכדי מירמור כללי ציני וקשוח, אבל בסך הכל לא מדובר בדרך רחוקה כל כך. לאורך כל הספר הוא ממורמר ובכייני, פוזת המשורר הרגיש והמיוסר בפתיחה לא משכנעת דיה, שכן מהרגע הראשון הוא מפגין שפה גסה (שאמנם הולכת ומידרדרת בהמשך), גזענות ושוביניזם שאינם הולמים את הרגישות לכאורה.
בנוסף לכל אלו, נדב הוא דמות שקשה עד מאוד להזדהות איתה ולהשתתף בצערה. השוביניזם שלו, הגזענות, הראיה הצרה והקוטריות האין סופית דחו אותי.
אז מה, האם אני מעדיפה ספרים בהם הדמויות מושלמות נחמדות וחייכניות? לא. אני מעדיפה שהסופר יכניס אותי עוד יותר לעומק נפשו של הגיבור שלו, שיגרום לי להרגיש משהו מהתחושות שלו, כך שלמרות הכל, אחוש איזושהי חמלה או הבנה כלפיו, ואת זה לא מצאתי כאן.
תאמרו, הוא מציב מראה מול פני החברה הישראלית, כך באמת נראים ומרגישים חיילים. אז קודם כל, אני מקווה שלא כולם כך (מכירה אישית כמה שלא...) בנוסף – אז מה. מה עושים עם זה? לאן זה לוקח אותנו, הקוראים? באותה המידה אפשר היה ללקט אוסף של גרפיטי של חיילים מתחנות אוטובוסים ושירותים ציבוריים ולקבל שיקוף שכזה.
אם הספר היה אמור לתאר את הדורסנות הצבאית כלפי האינדיבדואל, כלפי הפרט וכלפי המחשבה העצמית, נדב לא היה מייצג מוצלח. במקום אמירה כזו, קיבלנו אוסף של תלונות קטנוניות יותר ופחות, על התנהלותה של מערכת מסורבלת וביורוקרטית באשר היא.

ומה עם מיכאל? שבכל זאת עבר התפתחות מרשימה – מעו"ד בורגני ומיובש לנווד חסר אחריות החווה חוויות רוחניות? טוב, קודם כל צריך לזכור שרובה של ההתפתחות הזו התרחש לפני שהתחיל הספר. מיכאל בדרכו לשדה התעופה כבר בעמוד הראשון. מה שמתרחש אחר כך גדוש בקלישאות (ילד מתולתל צוחק, בלוני הליום, פסטיבל שמש, חוף הים בדרום אמריקה, סדנה להכנת גבינות צרפתיות משובחות... גבי ניצן, כבר אמרתי?) ובניו אייג' שמגיע לשיאו בפגישותיו עם זוג מדריכים רוחניים בעלי שמות אינדיאנים(!). התפתחות? בעיני יותר גיבוב של חוויות שאין בהן קו התפתחותי של ממש.

ועוד משהו על השפה: נדב ומיכאל, כותבי המכתבים, נבדלים זה מזה ע"י שימוש בשפה גבוהה יחסית ע"י מיכאל ושימוש ברפרטואר ניבולי פה מרשים בגודלו וקצת סלנג ע"י נדב. בפועל, גם נדב מרבה להשתמש בשפה גבוהה יחסית לחייל בן שמונה-עשרה, בין ניבולי הפה והסלנג, מה שיוצר תחושה של צרימה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

אהבתי...
אהבתי את נוסח הספר של החלפת מכתבים בדואר ובדואל,,
אהבתי את הדמויות השונות והשנויות שכל אחד נמצא במקום אחר תרתי משמע,
אהבתי את הניתוח והדקויות בתיאור של הסיטואציות,
לא אהבתי את חוסר ההתמודדות של החייל במצבים מסוימים ואת קיטוריו,
אך אהבתי את היכולת של הסופר להביא השקפות עולם כאלה קוטביות מנוסחות כל כך יפה, בעיני.
אהבתי..

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מימי
הכי רחוק שאפשר

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו

משום מה יצא לי בזמן האחרון לקרוא לא מעט ספרי פרוזה...וגילוי נאות, אינני חובב פרוזה ואלו שקראתי לא הצליחו ליצור אצלי מטאמורפוזה בנושא.

באופן טבעי הגעתי לספר הזה מאוד סקפטי..סיפור ישראלי קלאסי המתאר במסכת של מכתבים בין חייל צעיר ומתוסכל לדודו את התהפוכות בחייהם של שני הגיבורים האלה. חרף הצל של סיפור פרוזה נמתח... נראה שהכותב מצא את המינון הנכון בין שיעתוק התמונות, הטעמים והצבעוניות של הנופים ברחבי העולם באופן נהיר, מתומצת ומאידך יסודי,אותנטי ומשכנע.

במהלך הספר אנחנו חווים את התהפוכות הנפשיות בחיי שני הגיבורים הראשיים - חייל מלנכולי ולוזר שרק נקלט לצבא וחווה חוויות דכאוניות קיצוניות ומקאבריות...לבין דודו עו"ד בן ה-60 הערירי והמנודה, שמתחיל לנהוג כמו חייל אחרי צבא ולכבוש את העולם מחדש ומבלי תכנון מוקדם בדרך לחוויה הבאה.

חילופי המכתבים נותנים דרור לחוויותיו הפנימיות של הדוד בעולם שהן על הגבול המטאפיז י..וכשירה חייה וממכרת בנפשו של החייל שמקבל אותם... ומתחיל לרקום בעצמו חלומות של טיולים בעולם.

ספר שנון ומשעשע, צבעוני וקולח- פשוט וחסר יומרות גבוהות מלבד אמירה אחת "חיה את הרגע".

לפני 12 שנים•
★★★★★
•yossic
דירוג
4.0
לפני 10 שנים

“אהבתי... אהבתי את נוסח הספר של החלפת מכתבים בדואר ובדואל,, אהבתי את הדמויות השונות והשנויות שכל אח”