זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים שדיימון גלגוט כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה שווה ההבטחה הזאת בזמן שניתנה וגם שנים אחר כך, על רקע שינויי המשטר שנדמה לי שבה במידה שהם מייצרים תקווה הם גם מחוללים ייאוש. זמן הוא מרכיב הכרחי כשמדובר בשינויים פוליטיים וחברתיים ולפעמים הם קורים מאוחר מידי.

להבדיל מספרים קודמים של גלגוט שקראתי, פה הוא לגמרי מעורב, מתלוצץ עם קוראיו בדיוק במידה שהקוראת הספציפית, זו שבדרך כלל לא מעוניינת בסופר שמתלוצץ איתה מעל הראש של הדמויות שלו, מוכנה להכיל, גם כי נדמה שכל הדיאלוג הזה מתרחש בגובה כזה שהדמויות, אם רק ירימו קצת את המבט מעל להתרחשות היומיומית, יוכלו לקחת בו חלק ולראות את המערומים, וגם כי ההומור הכמעט עולץ הזה מאפשר לשאת את הפאסימיות בלי להכביד באופן שלא ניתן יהיה לשאת אותה.

לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי. 

זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
 
חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווקז צברתי במהלך הקריאה של האוריינטליסט. מעבר לבושה על כך שלא היה לי כמעט מושג על מה שקרה באחד האזורים המרתקים בעולם מבחינה גיאופוליטית והצורך לסגור קצת פערים, אני חושבת שהבנה של יחסי הכוחות באיזור הזה שמשתרע בין רוסיה, טורקיה ואיראן, עוזרת להבין קצת יותר טוב גם את מה שקורה היום בעולם.

המחבר של הספר, אותו קורבאן סעיד שנקרא גם אסד ביי ולפני כן, לפני שהתאסלם, נקרא לב נוסימבאום, הוא בן של יהודי יליד גיאורגיה שהיגר מקייב לבאקו וכאייל נפט מקומי נמנה על אצולת העיר עד למלחמת העולם הראשונה, אז נמלטו האב והבן, לא כל הדרך ביחד, דרך טורקסטן ואיראן.  בסופו של דבר הגיע קורבאן סעיד לגרמניה, שם גם פרסם את הספר הזה, נדמה לי שבגרמנית, ספר שהפך לספר הלאומי של אזרבייג'ן. 

סיפור החיים שלו, מרתק לכשעצמו, חוזר בוורסיה קצת יותר רומנטית, עם לא מעט אלמנטים הירואיים שכאילו לקוחים מסיפורי עם עתיקים (וגם איזו תפיסה של התרבות המוסלמית שמזכירה קצת את צביקה יחזקאלי, רק עם אמפטיה), אבל העיקר, החיים באיזור כל כך מגוון מבחינה דתית, לאומית ותרבותית, בין מערב למזרח, בין ליברליזם לשמרנות אדוקה, תחת משטרים מתחלפים בתדירות שקשה לעקוב אחריה, רוסיה הצארית, מהפכת 1917, טורקיה, אנגליה בשם בעלות הברית ועצמאות אזרית ושוב רוסיה, בולשביקית, כל זה הוא חלק משמעותי בחיים של עלי ונינו והחברים שלהם, ואולי כיוון שחלק מאותם קונפליקטים תרבותיים קיימים עד היום, והגישה של אותו עלי, שהיא פטריוטית ומלאת גאווה דתית ולאומית אבל גם סובלנית לשונות ומאפשרת חיים בצוותא של אנשים בעלי תרבויות שלכאורה אין ביניהן הרבה מן המשותף, אפילו באותו הבית, אולי לכן הספר הזה נשאר גם מעניין וגם רלוונטי.  
  
ממליצה מאד לקרוא את האוריינטליסט. יש סיכוי לא רע שאחר כך תרצו לקרוא גם את זה.

הסוף מאד מפתיע ומותח. אם זה שווה את זה? אני לא בטוחה.

הפעם לא חיים ועוד חיים אלא אותם חיים רק בכמה עשורים שונים, בעיקר ב-1940, כשהגיבורה של הסיפור הזה עובדת ב-MI5 כמתמללת שיחות של אחד הסוכנים עם המקורות שלו, ועשר שנים אחר כך, כשהיא מפיקה ברדיו של ה-BBC את מה שנהוג לקרוא לו תוכניות חינוכיות לילדים.

זה קצת ספר מתח וקצת רומן ריגול וקצת רומן היסטורי ואין לי בעיה עם הערבוב הזה, גם שום בעיה עקרונית עם קפיצות בין עשורים שונים, רק שאם הדמויות סביב הגיבורה מתחלפות בין עשור לעשור זה צריך להיות כתוב ככה שאני אצליח לעקוב ולזכור על מי מדובר ומה תפקידו בכוח, ופה זה לא תמיד קרה.

יש פה סיפור ריגול מעניין, זה שמתחיל בזמן המלחמה ויש לו השלכות גם על מה שקורה אחרי שהיא נגמרת, סיפור שיש לו פאן אישי אבל גם יותר מזה, הוא הסיפור של אנגליה בזמן המלחמה ואחריה, לפחות נקודת מבט על הסיפור הזה, ואת הסיפור הזה אטקינסון מספרת עם לא מעט הומור שזור בכוונות רציניות מאד, והדמויות שמעורבות בו, גם הן מעניינות וכמעט לכל אחת מהן פנים רבות. 

רק שאחת לכמה עשרות עמודים הסיפור קופץ לשנות החמישים, ושם הוא לא מחזיק. אטקינסון בחרה לתאר בהרחבה את חיי הגיבורה בעת הזו, כאילו לייצר איזה מצע של נורמליות שעליו יובאו ההשלכות של מה שהתחיל בזמן המלחמה, ומצע זה רק מצע, הוא לא באמת חשוב, והתחושה שלי היתה שיש פה סוג של להג שמתפרש על לא מעט עמודים, שלל דמויות של שדרנים ומזכירות ומה לא, את היחסים ביניהם אני לא ממש זוכרת, המוטיבציות, של הגיבורה ושל כל מי שנמצא סביבה, לא משכנעות, וכל זה כדי שאוכל לדלות את מה שמעניין אותי, את ההמשך של סיפור הריגול המקורי.

כיוון שזה לא הראשון של אטקינסון שאני קוראת אני פשוט יודעת שהיא יכולה יותר.

פעמיים לקחתי והחזרתי את הספר הזה בלי שהתחלתי לקרוא. הגעתי הביתה, גיגלתי, קראתי את הביקורת של גלסנר והחלטתי להחזיר. אני בדרך כלל סומכת על גלסנר ופה הוא היה מאד חד משמעי. הפעם נכנסתי גם לביקורות כאן, וזה כבר לא גלסנר מול הפוליצר והניו יורק טיימס, עכשיו יש מולו גם את yaelhar (תודה!), אז קראתי.

טוב, בעיני זה לא ספר נפלא, אפילו לא טוב,  אבל את פרס נהריה, אני, להבדיל מגלסנר, כן הייתי מעניקה לו (מה גם שיש סיכוי לא רע שמדובר במתמודד יחיד).

זה ספר מונגש. מכל הבחינות. כאילו לא בנו על היכולות שלי בשום תחום, לא יכולת עיבוד, לא יכולת חשיבה, לא הסקת מסקנות, אז הנגישו ועבדו בשבילי ככה שכן מותר להרגיש או להתרגש, אבל השכל יכול להתפנות במקביל לדברים אחרים, ומה שיפה, ואני באמת מעריכה את זה, בלי שירגיש שזילזלו בו.
  
בגדול זה סיפור התבגרות ואהבה שזור באמונות תפלות. הרקע הוא מלחמת העולם השניה, הוא נער גרמני יתום המיועד להיות בשר תותחים, היא נערה צרפתיה עיוורת יתומה מאם. הוא מגלה כישורים טכניים יוצאי דופן, היא יודעת לפתור חידות. החיים בצל המלחמה יעשו את שלהם ויונגשו בפרקים קצרים מאד, דמות אחת בכל פרק, וקל לקרוא את זה, אפילו נחמד, בפרט אם בדיוק לא מתחשק לך להתעמת עם עצמך, את לא מרגישה שזה הזמן לתובנות חדשות ואם נעים עושה לך טוב.

ויש פה נסיון לעשות יותר מזה. כשהיו שואלים בכיתה למה התכוון המשורר, בדרך כלל מה שעבר לי בראש זה רבאק, אין שום סיכוי שהוא חשב על זה, אבל פה ההשתדלות ניכרת, הרבה מאד השקעה בסמלים ונסיונות לייחס להם איזו משמעות גדולה, רק מה, ההנאה תלויה ביכולת שלך להתעלם מזה ואם תצליחי תגלי שלא רק שאת לא ממש סובלת, את אפילו אשכרה נהנית.

אני לא יודעת אם זה מפני ששרווד אנדרסון כתב בדרך כלל סיפורים קצרים, או סתם בגלל שאז ככה כתבו באמריקה, בכל מקרה, ב-150 עמודים הוא מצליח לעשות את הקסם ולספר סיפור שחלק מהאנשים שיש בו הופכים להיות אייקון כבר תוך כדי זה שהוא מספר עליהם, בלי להפסיד את היכולת לדמיין אותם, כלומר, הם נשארים חיים.

אין פה שום דבר גדול. הכל קטן. הסיפור והאנשים והעיר האמריקאית לגדות נהר האוהיו ואפילו המפעל הגדול שהם עובדים בו הוא לא באמת כל כך גדול, הכל קטן, ובכל זאת הרבה אמריקה הוא מצליח להכניס לכאן, לסיפור מאד ריאליסטי על כתב שעוזב עבודה ונישואים לא מאושרים ונודד קצת עד שהוא חוזר לעיר שגדל בה ומוצא עבודה במפעל ויוצר קשרים חדשים.

יש פה כמה נושאים, לא כולם שרדו את מאה השנים שעברו מאז שזה נכתב, אבל מה שאולי הכי בולט זו ההבחנה בין אלה שמקבלים את החיים שיש להם לבין אחרים, כאלה שלא מפסיקים לחפש, ונראה שלאנדרסון די ברור אילו מהם יצחקו בסוף.

זה כנראה האחרון באיזה רצף לא אופייני של ספרי מתח שאני קוראת, משהו שהתחיל בטרק עם השלישי של גלברייט ואיכשהו זה נמשך ולא עצרתי.

הגיבור הוא היסטוריון שמגיע לרוסיה לאיזה כנס שקשור לפתיחת הארכיונים הרוסיים ועל הדרך מתגלגל למרדף אחרי מחברת שהיתה שייכת לסטלין ונגנבה רגע לפני שהוא מת. רוסיה שהאריס מתאר לא נראית כמו מעצמה, לא בירתה וודאי לא הפרובינציות שלה. 

לא מזמן קראתי את "נעורים חסרי מנוח" של פאוסטובסקי. בעמודים האחרונים של הרומן ההוא הגיבור נמצא בעיירה פרובינציאלית בדיוק בזמן מהפכת אוקטובר 1917 והוא מתאר התפרצות של שמחה יחד עם תחושת שחרור והתגייסות למען עתיד חדש. אצל האריס יש תחושה כאילו רוסיה מחכה שוב לרגע כזה, נראה שהוא מאמין שבהווה שהוא מתאר יש גם געגוע למה שהיה וגם, וזה נכתב לפני פוטין, כמיהה ל"מנהיג חזק" (אפשר גם בלי מרכאות. אישה אישה ומרכאותיה).

הספר טוב. מותח, הרקע, רוסיה בשנות ה-90, מאד מעניין, ככה שיש פה קומפוזיציה מוצלחת בין עלילה מותחת למציאות.

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנעורים שלו ועל המקומות שחי בהם, בעיקר קייב אבל גם קצת מוסקבה ועיירות פרובינציאליות באוקראינה, בתחילת המאה העשרים. מסביב כבר ישנן הפיכות ואנטישמיות ואוטוטו העולם משתנה, אבל הוא רק נער, אוהב ספרות ויודע שיהיה סופר, והמבט שלו תמים אבל גם מאד אכפתי ומאד אנושי, ודרך סיפורים לכאורה על שום דבר הוא מצליח להנכיח תפיסת עולם הומנית.

כל פרק הוא סיפור, הסדר לא תמיד כרונולוגי, והתוצאה היא אוסף של תמונות שיכולות היו להיות תלויות באיזה מוזיאון שלקח על עצמו לתאר את התקופה, אם רק האיש היה צייר ולא סופר, אבל כאן הן ארוזות בספר שמצליח להאדיר את הכוח והיכולת של מילים להחזיר אותך למציאות שכבר מזמן לא קיימת.

איכשהו פיספסתי אותו. זה הספר הראשון של דוקטורוב שאני קוראת, בטח לא האחרון.

אתל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג ב-1953 לאחר שהורשעו בריגול לטובת הרוסים וזה הבסיס לסיפור הפיקטיבי של דוקטורוב. פה הם האיזאקסונים ומי שמספר את הסיפור הוא בנם הבוגר, דניאל, שהיה ילד כשההורים שלו הוצאו להורג ובעצם הבחירה הזאת אנחנו מקבלים את הסיפור הזה מכמה נקודות מבט, של דניאל הילד שהמדינה הורגת לו את ההורים, של המבוגר שהוא הפך להיות, של חלק מהמעורבים שמספרים לו את הסיפור כפי שהם ראו אותו, כך ש"האמת ההיסטורית" כפי שהיא מופיעה נגיד בויקיפדיה, היא רק עוד נרטיב אחד מתוך כמה אפשריים.

זה לא רומן היסטורי קלאסי. הוא לא מנסה לתאר מציאות אחת, לא חשוב עד כמה היא דומה או שונה מזו שההיסטוריונים מחזיקים. גם באמצעות פניות ישירות לקורא פה ושם הוא למעשה תובע בחינה ביקורתית של מה שאנחנו מתארים כמציאות היסטורית, תוך שהוא מתייחס למציאות העכשווית, סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, אז הוא נכתב, ואם זה לא מספיק הוא מרחיב את הפרספקטיבה באמצעות השם שבחר לספר הזה. (12 שנים במערכת החינוך הישראלי [טוב, לא 12. 10 וקצת. אולי ההארה מגיעה ב-יב' והחמצתי אותה] לא הכשירו אותי לפענוח של ההתכתבות עם המקורות. טוב שיש גוגל).

הספר מרתק. העין הביקורתית שדוקטורוב מציע רואה הכל, את ההתייחסות של חברה ליברלית בעיני עצמה לאנשים מתוכה שמעזים לחשוב אחרת, את הכוח שהיא יודעת להפעיל על אזרחיה, את האופן שבו מיוצרים המיתוסים או התפישות הרווחות, וגם פרטים כמו תיאור מופתי של דיסנילנד סביב עמוד 250, ומה שיפה זה שהוא עושה את כל זה בלי לשכוח שזה רומן ושיש בו אנשים ושכל אחד מהם יש לו השריטות והצרות והחולשות והמעלות שלו.

נשארתי עם שלושה ספרים. אני בחדר לבד בברידג' אוף אורכי ולא נרדמת. חשבתי ש"חנות ספרים על גלגלים" הכי מתאים כאן כי היא סקוטית וכותבת על עיירות קטנות בהיילנד, בדיוק איפה שאני נמצאת, אבל חמישה עמודים הספיקו לי כדי להבין שאפילו בלוקיישן הזה אני ממש לא יכולה לקרוא את זה. הוא נשאר במלון.
התחלתי את "העיר והכלבים" של יוסה אבל כבד לי מידי. בלית ברירה אני זונחת את האסקפיזם וקוראת את פונדקו של ירמיהו. ספר קצר, בעצם נובלה, פחות מ-120 עמודים, סוג של דיסוטופיה שתמוז כתב בשנות השמונים ועם כמה שהיא משעשעת, חלק מנבואות שיש בה הן לגמרי כאן ועכשיו.

היום השמיני - 18 קילומטרים מברידג' אוף אורכי לקינגס האוז
זהו, אנחנו בלב היילנד. אין אף מקום יישוב ביומיים הבאים, רק 2 מלונות מבודדים וריזורט אחד שבחורף הוא אתר סקי ובקיץ משמש את הפחות מפנקים שעושים את המסלול הזה.
הבוקר מתחיל בטיפוס. לפי הבלוגים אחרי חצי שעה אפשר להיות כבר למעלה, אבל אני כבר לגמרי מודעת ליכולת של הריאות שלי והולכת כל כך לאט ככה שממש לא מרגישים בעליה. אחרי שעה ורבע אני בראש הכתף שממנה נשקף אחד המראות היפים שיש בטרק הזה. אגם תולי, שהאשוחים על הגדה מנגד משתקפים במים האפורים שלו ומסביב רק הרים והרים והרים שחלקם מסתתרים תחת ערפל סמיך.
במהלך הירידה למטה אני עוצרת כל כמה צעדים, לא כי קשה, מפני שאני רוצה שזה לא ייגמר.
לא רחוק מהאגם יש מלון ואנחנו עוצרות לקפה. מוכרים שם גם חולצות של המסלול ולילי קונה. זה האקדח. עוד רגע נשתמש בו.
אנחנו חוזרות ללכת, לידינו עדר של פרות ושלושה חברה על טרקטורונים. בהתחלה נדמה שהם כמו אלה שנוסעים בשדות השרון, נוסעים מהר ועוצרים רק בשביל הקטע וכדי שישימו אליהם לב. זה חצי נכון, כי פתאם אנחנו מבינות שהם עושים את זה כדי שהפרות ישימו אליהם לב. בכל פעם שטרקטורון מתחיל לדהור הפרות פורצות בדהרה, שועטות לעברו והוא מחלק להן משהו לאכול, כנראה שזה ממש ממש טעים, כי עד שהוא עושה את זה הן גועות בקוצר רוח. התבוננו לא מעט במשחק הזה עד שהמשכנו ללכת.
סביבנו ביצות. בהתחלה מעט ולאט לאט יותר, מן אגמים קטנים עם עשב צהוב, נוף שראיתי גם בחלק המזרחי של איסלנד, ואהבתי גם שם.
אני מקדימה, אולי מאתיים מטר לפניהן כשהאקח יורה. לילי צועקת לעצור ומחפשת בהיסטריה בתוך התיק שלה. היא שכחה את הפאוץ' עם הכסף, האשראי והדרכון כשקנתה את החולצה טוב שיש לי סים כארד מקומי ואני וזכרת את השם של המלון שהיה שם. התקשרתי. כנראה שהיא לא הראשונה שזה קורה לה. הם כבר שלחו את הפאוץ' לקינגס האוס. גם הם יודעים שאין כאן הרבה אפשרויות.
זה היום היפה ביותר בטיול והמלון בקינגס האוס שמשתלב כל כך יפה בטבע הוא מקום יפה ליום כזה.
בערב, בחדר, אני מקריאה להן קצת מתוך הספר. גם כי זה מצחיק אותי וגם כי יש לו דברים מעניינים להגיד. בסיפור שלו נשארו בארץ רק כמה מובלעות שנשלטות על ידי חרדים. ביניהן יש שטחי הפקר שגרים בהם בעיקר ערבים. המובלעת הירושלמית מתבססת כלכלית על מפעל בעל שם עולמי לייצור דגלים, והפונדק של ירמיהו הוא סוג של תחנת מעבר אל ומחוץ למובלעת, שמי שפוקד אותו אלה מועמדים לכניסה מבין יהודי התפוצות, וחילונים שמנסים להסתנן משם החוצה.

היום התשיעי - 15 קילומטרים לקינלוכלבן.
אחרי ארבעה קילומטרים אנחנו מגיעות לדוויל סטיירקייס, העליה שנחשבת אימת המסלול הזה, אבל אני כבר מיומנת בללכת לאט בעליות ומפני שכולםעוקפים אותי ועוצרים לשאול אם הכל בסדר, אני כבר מכירה את כל האנשים. הסבא בן השמונים של המשפחה מקליפורניה הוא היחיד שעושה את זה פחות או יותר בקצב שלי. אני גם מאמצת לי גיבורה, האמא שיורדת את כל העליה כי בעלה שכח את המעיל למטה.
מסוף העליה ועד לעיירה הכל כך יפה, קינלוכלבן, ששיוכנת על שפת נהר בואכה אגם, אנחנו גולשות בירידות המשופעות, חושבות לא מעט על איך הוא ילך את זה, הסבא מקליפורניה, כי השיפוע אימתני.
קינלוכלבן מעוררת אצלי לא מעט מחשבות עיסקיות. 1000 אנשים גרים בחור הזה, לא מעט, ואין פה אף מלון סביר ואף מסעדה טובה. העוגות בקפה באושות, המלון מזעזע והמסעדה הכי טובה בכפר מגישה בעיקר שמן למנה ראשונה עיקרית וקינוח. וכל יום בשנה עוברים שם כמה עשרות אנשים רעבים שמחפשים מקום לשים את הראש ולאכול.
אני מסיימת את הספר. טוב שאני בסקוטלנד כי אחרת הייתי חושבת יותר על שאלת העתיד שיש במקום הזה לחילוניות ליברלית.

היום העשירי - 25 קילומטרים לפורט ויליאם
הילה פורשת. היא נוסעת לאדינבורו. אני יוצאת מוקדם, שבע בבוקר, כדי להספיק להגיע לרכבת של חמש וחצי לגלזגו ומשם לאדינבורו. לילי נשארת לאכול ארוחת בוקר, כי המסלול מתחיל בעליה כך שהיא במילא תעקוף אותי.
הנוף קצת יותר ירוק. שוב יערות אשוחים ומלמעלה משקיף בן נביס שעל אף שראשו מכוסה עננים אפשר להבין כמה הוא גבוה. כל חמישה קילומטרים אנחנו עוצרות כדי לעשן ולאכול משהו. אנחנו, הצ'כים והמשפחה עם הגיבורה שאימצתי עוקפים אלה את אלה לסירוגין. זה כבר מעבר לשלום לשלום, לפעמים גם עוצרים ומדברים. דבי ממונטנה היא היחידה שלא עוצרת, הולכת בקצב אחיד כי היא פוחדת שירד גשם. כבר לא נראה אותה.
בקילומטרים האחרונים הגשם מגיע אבח זה כבר לא משנה. אני אפילו לא טורחת ללבוש מכנסיים אטומים. עוד כמה קילומטרים לאורך הכביש ואפשר להצטלם ליד השלט וללכת לחפש את התיקים שלנו.
הספקנו לרכבת.