אני לא בטוחה מה סיימתי לקרוא עכשיו. אמנם יש לו צורה מלבנית, דפים מצהיבים ומודפסים ובאופן כללי, זה אמור להיות ספר. אבל לא כך אני מרגישה כרגע- למען האמת אני אפופה תחושת חלום, ערפל, כישוף של קרח ושלג ועכשיו אני חייבת לשבת ולכתוב על כל זה, כדי להמליץ על היצירה הבלתי רגילה הזאת ולנסות להעביר אותה הלאה, כמיטב יכולתי. אני לא חושבת כי באמת קראתי אותו. יותר מדוייק לומר כי נכנסתי לתוך קפאון משתק עצמות, לב ודם. הייתי מודאגת ועצובה במהלך הקריאה של 159 העמודים הקטנים והצנועים לכאורה של הספרון הזה. אפילו לא קראתי ברציפות כי המועקה לא הניחה לי. הייתי חייבת לעצור לפעמים, כי הכל היה כל כך עצוב וקודר. הרגשתי צורך לקום, לשתות קפה, להביט מהחלון, לעשות כל דבר שהוא- ורק אז לחזור אל העלילה המוזרה אליה נקלעתי ברצון ובכוונה תחילה.

הסיפור נפתח בנערה בת 11 בשם סיס, המתגוררת בעיירה נורבגית מרוחקת והלומת כפור. היא עושה את דרכה ביער אל בת כיתתה החדשה, העונה לשם אוּן. הן אינן מכירות זו את זו ולמעשה כמעט ומעולם לא דיברו לפני כן; אחרי חלופת פתקים קצרה ומעוררת סקרנות בזמן השיעור, הן קובעות כי סיס תבוא להתארח אצל און, המתגוררת בבקתת עץ עם דודתה טובת הלב והמתבודדת, בשעות הערב. הפגישה הזאת מסמנת את תחילתו של נתיב קסמים מוזר, רווי מסתורין ובלתי מובן בעליל, בו רב הנסתר על הגלוי.

שתי הנערות מתוודעות מעט זו לזו, ובשיאו של הערב סיס בורחת מן הבקתה, און נותרת לבדה ומביטה בה מן המפתן, ואפלת היער סוגרת על סיס הממהרת חזרה לביתה החמים והנוח. למחרת און לא מגיעה לבית הספר. היא מתגנבת בחשאי אל ארמון הקרח- תופעת טבע המתרחשת מדי שנה, במהלכה מפל מים קופא לחלוטין והופך לארמון קפוא, חידתי ומרהיב. און מחליטה להעביר שם את היום ונכנסת לבדוק את תוככי המקום המהלך קסם על כל תושבי העיירה. היא לא חוזרת הבייתה. סיס מוכת הצער מצטרפת לחיפושים אחר הנערה האובדת, ובד בבד היא מתכנסת לתוך עצמה, מתחילה להתבודד מן הסביבה תוך המתנה לחזרתה של און. סיס- שהייתה מלכת הכיתה האהודה על כולם- לא מדברת עוד עם איש, עומדת לבדה ליד הקיר ועצם התבודדותה הוא הנצחה לזכרה של און, אותה היא מבטיחה לא לשכוח לעולם.

עבורי העיקר בספר זה הוא לא העלילה- הקסומה והמיוחדת כשלעצמה- כי אם האווירה. תחושת נכאים מקפיאת לב שוררת בכל עמוד ובכל מילה, הטבע ממלא חלק חשוב כאן ומשפיע על האנשים בדרכים משונות והרות גורל. סיס משולה לארמון הקרח ועוברת יחד איתו תהליך כאוב ורב עוצמה: און נעלמת בסתיו, שעה שהארמון עומד בשיא יופיו ותהילתו- כמו סיס. לאחר מכן מגיע החורף הקשה והנורא בחייה של הגיבורה, היא נקברת תחת שכבות על גבי שכבות של קרח ושלג, כמעט בלתי אפשרי להגיע אליה. כמוה גם ארמון הקרח מלבין והופך לבלתי חדיר ובלתי נגיש. אט אט, בתהליך מהמם ומעורר השתאות האורך מספר חודשים, מגיע האביב אל מחוזות הבדידות. סיס והארמון מפשירים יחד. התהליך שעוברת סיס מתואר באופן מצמרר, עצוב ומאלף- המעבר מילדות לבגרות, מהתעקשות על דברים שאינם בשליטתנו אל ההשלמה איתם, מן הצורך להאחז אל הצורך הגדול יותר להרפות. סיס משתנה ומתבגרת, וכל זאת במקביל לשינויים בטבע המסמלים אותה ואת ידידתה הנעדרת.

במקור הספר יצא בנורבגית בשנת 1963, ואילו המהדורה העברית תורגמה מאנגלית בשנת 1977 ע"י אידה צורית. עליי לשבח את עבודתה היפהפיה- בעברית פיוטית, מיושנת וגבוהה (אך לא גבוהה מדי) היא מעבירה לקורא העברי את אווירת הכפור האינסופית והחונקת, את לבטיה וכאביה של נערה המתייסרת בגלל זיכרון מנערה אחרת אותה הכירה זמן קצר כל כך. הספר כתוב נפלא ותיאורי הטבע העוצמתי הינם מרהיבים ומותירים את הקורא חסר נשימה. אני חוזרת על דבריי מתחילת הביקורת- זה אינו ספר במובן הרגיל. לא קוראים אותו, אלא חווים אותו. הייתי בארמון הקרח יחד עם און, צללתי אל תהומות הייאוש יחד עם סיס והנה שבתי מן המחוזות הפלאיים בהם זכיתי לבקר. רציתי לכתוב על הספר כי הוא הרשים אותי עד מאוד, הוא דרש התייחסות ואני מקווה שהצלחתי לתת לו את הכבוד הראוי.
מומלץ בחום, למרות הקור המקפיא השורר בו.

"בעמדנו יורד שלג כבד.
שרווּלךְ מלבין.
שרווּלי מלבין.
עוברים הם ביננו
כגשרים מכוסים שלג.

אבל גשרים מכוסים שלג קפואים הם.
ביננו חמימות חיה.
זרועך חמימה תחת השלג,
וכֹּבדהּ ברוּך על זרועי.

יורד ויורד השלג
על גשרים דוממים.
גשרים לא- נודעים".

במרכז הסיפור "ארמון הקרח", המתרחש בכפר נורבגי, נמצאת נערה בת אחת־עשרה בשם סיס, אשר טאריי וֶסוֹס מיטיב לתאר את דרך מחשבתה ואת מכלול תחושותיה בנוגע למעמדות החברתיים בכיתה, את הפחד המתעורר בה בחושך, את רגשות האשמה שלה ואף את הקשר המתהווה בינה לבין בת כיתתה, אוּן. התיאורים הפסיכולוגיים האלה הם אחד ההיבטים המרשימים בכתיבתו של וסוס. מעניין שספר מ-1963 רומז על התפתחות אהבה חד-מינית בוסרית, אשר מתוארת בצורה עדינה, מהוססת, מבולבלת ובלתי ברורה לסיס ולאוּן עצמן, כפי שצפוי שיהיה בגיל הנעורים.

טאריי וסוס הוא גם משורר, והדבר בא לידי ביטוי בהיבט מרהיב אחר של כתיבתו - יכולתו לתאר את הטבע הנורבגי בצורה פיוטית ומופלאה, אשר מגיעה לשיאה בתיאור ארמון הקרח. השילוב של תיאורי הטבע המקסימים יוצר כאן שירה בפרוזה, כאשר הסופר "מצייר" את הנופים במילותיו.

כמה דוגמאות:

- "כבר בפסיעותיה הראשונות פחדה. ועשתה אותן במין ספק ריצה, ופחדה גבר והלך כמפולת־שלגים. הריהי בידיו, יהא מי שהוא, בצדי הדרך.
החושך בצדי הדרך אין לו דמות ואין לו שֵם, אבל כל המהלֵך כאן יודע מתי הוא מגיח והולך אחריו ושולח צמרמורות כפלגים מתאַדוים במורד גבו."

- "מעט יותר רחוק מן החוף המים קפואים ומוצקים. אפילו תחתית האגם מלבינה מן הכפור ומכוסה שכבה עבה של קרח־פלדה. ובתוך הגוש הזה של הקרח מוקפאים עלים רחבים, דומים לחרבות, גבעולי־קש דקים, זרעים וסחף מן היערות, נמלה חומה בתנוחת רכיבה, הכל מעורב עם בועות שנתגבשו והן נגלות ברור כחרוזי פנינים כשקרני השמש מגיעות אליהן. חלוקי־נחל שחורים משפת האגם נעוצים אף הם כמשותקים בגוש־הקרח, יחד עם מקלות מתקלפים, שרכים כפופים עומדים בקרח כרישומים ענוגים. מהם שתולים בקרקעית, מהם שנלכדו במים המתקרשים בזמן שצפו על־פניהם, ואחר־כך נתקשו פני המים על־גביהם והוסיפו עובי.
שכבה אוּן והסתכלה מוקסמת במראֶה. מופלא היה מכל סיפור־אגדה."

- "ערב של בין חורף לאביב מלביש לנוף צורה ערפילית מתנועעת ועוברת לעיניהן לאט־לאט, חומה מהלכת לאטה לצדן. בבוהק השלג ההליכה נוחה. על־פני המסך הפגום שלעיניהן שטים להם עצים גבוהים, והם כפורשים את זרועותיהם בתוכחה; וסלעים שחורים משחור, שחוחי כתפים, קרֵבים כאגרופים קמוצים כלפי מצחיהן."


על הספר שורה רוח מלאנכולית, השפה נהדרת והתיאורים נפלאים. מתאים לאוהבי ספרים פיוטיים.

זה סיפור מטריד, המסופר מזווית יוצאת דופן. הסיפור עוסק לכאורה בשתי ילדות בנות 11 ובארוע חשוב, שכל אחת מהן פירשה בדרך אחרת, שתוצאתו הופכת סידרי עולם ומשנה את חיי שתיהן באופן מוחלט. אני אומרת "לכאורה" כי נראה לי שוסוס ניסה להגיד משהו אחר, דרך סיפור שעלילתו היא משנית לאווירה הפיוטית שהוא מתאר, ושרובו מתרחש בתוך מוחן של הגיבורות.
וסוס שחי כל ימיו - כך כתוב - באחד מאזורי הספר בנורווגיה, שהשלג, הקרח, קפיאת נהרות ומפלים, החושך והדימדומים, מרחבים פתוחים, יערות וחורשות מציתים את הדמיון ומעוררים את הפחדים. על הבסיס הזה טווה את הסיפור הקטן, הקפוא והמטריד הזה.

שתי ילדות על סף ההתבגרות נפגשות אחר צהריים אחד, בו רגשותיהן מתעוררות בעוצמה, והפגישה מעצימה את עולמות הדמיון שלהן. אותו מפגש שהוא הראשון והאחרון בו נפגשו, גובה מאחת מהן את שלוות נפשה ומהאחרת את חייה.
וסוס היה בן 66 כשיצא ספרו זה לאור (וזכה, בצדק, ל"פרס המועצה הנורדית" והיה אחד המועמדים לפרס נובל ב 1964). את עולמן של הילדות שהוא מתאר, הוא מתאר מעיניו של צופה מהצד. הילדות שלו מתנהגות כמו שקשיש המסתכל עליהן מהצד היה מדמיין את עולם הילדות. חברת הילדים שלו היא סלחנית ואוהבת, נותנת מרחב וזמן למי שעברה משבר גדול, מבינה את המצוקה וממתינה לה בסבלנות עד שתחזור אליהם מן הכפור,

הסיפור אינו מתאים למה שאני יודעת על עולם הילדים, ואולי זה סוד קיסמו. הוא מתאר רגשות וחוויות של אדם מבוגר, דרך תאור ילדות קסומה - כפי שנראה לו שהיא צריכה להיות. הוא מצליח להכניס את הקורא לאווירת החושך והקור, הצבעים הכהים והערגה למשהו שלעולם לא יתממש. הספר הזכיר לי את "ההבטחה" של דירנמט שגם בו סיפור העלילה הוא כסות לדבר מה שהסופר אינו יכול לתאר במלים, ורוב הסיפור קורה בדמיונו של הקורא. הביקורות של הקיסרית הילדותית ויקירוביץ' הסבו את תשומת לבי אליו (תודה רבה!).
הספר הטריד אותי ומשך אותי. הרגשתי כאילו אני רואה צללים בזווית העין, כאלה הנמוגים אם מסתכלים בהם באופן ישיר. יאהבו אותו אלה שעולמם הדמיוני עשיר מעולמם האמיתי, המוכנים לשמוט מידיהם שליטה ולאפשר לסיפור לסחרר אותם כרצונו.


*

איזו יצירה קטנה ומושלמת רקח כאן הסופר הנורבגי טאריי וסוס. כשקראתי את הביקורת המשובחת של הקיסרית הילדותית שלנו על הספר הייתה לי תחושה שניתקלתי בו אי אז בעבר הרחוק ואכן כשקראתי אותו היה לי דז'ה וו קל אך עדיין הייתי המומה מהאיכויות של הספרון הצנוע הזה בעל הכריכה הצהובה והמיושנת של עם עובד משנות ה-70' האבודות.

כשקראתי קצת על הסופר נוכחתי לדעת כי הוא גם משורר ואכן לספר עוצמות פואטיות אדירות. מצד אחד זהו סיפור קטן ופשוט. שתי ילדות, ספק נערות, נפגשות פעם אחת ויחידה בביתה של אחת מהן בכפר נורבגי מרוחק בשלהי הסתיו. הפגישה היא בעלת עוצמות רגשיות שרק ילדים שעוד לא חצו את סיפה המפקח של הבגרות יכולים לחוש. כתוצאה מאותו ערב קצרצר אחת הבנות יוצאת לטיול בטבע ממנו לא תשוב והשנייה נותרת מאחור, שבורת לב, כבולה בהבטחה שאותה אינה יכולה להפר. אך מן הצד האחר זהו שיר הלל לטבע, לכוחה של ידידות/אהבה בין ילדים ולמציאות שעדיין טרם קובעה במסמרות הברזל אותם חווים אלו שנושקים לגיל ההתבגרות אך טרם חצו את סיפו.

התיאור של ארמון הקרח, הוא המפל הקפוא בו טעתה לנצח אחת החברות, הוא אחד מתיאורי הטבע היפהפיים והמכושפים בהם נתקלתי אי פעם. ולמרות השפה המעט מיושנת וארכאית והעובדה כי התירגום הינו מאנגלית ולא משפת המקור עדיין מהדהדת בו העוצמה הפראית של טבע קפוא, שומם, מסוכן ויחד עם זאת יפהפה ונשגב. טבע שאנו כאן בארץ הקודש החמה יכולים רק לדמיין וגם זה בקושי רב. גם התיאורים של העוף הדורס והמחללים בצד הדרך, יהיו אשר יהיו, הם בו בעת מציאותיים וחידתיים, מכאן ולא מכאן. זהו ספר שמזמין ניתוחים רבים אך אחסוך מכם את ביתורו לגזרים כי החוויה הכוללת עולה על כל פרשנות ופיענוח.

כדאי, כדאי, כדאי ושוב תודה לקיסרית הילדותית, אשר למרות שהצטרפה כבר לעולם הבוגרים, עדיין יש בה הרבה משם, מעולמם הקסום של הילדים (ועל כך מעיד גם שמה).

משובח. עוד המלצה טובה שקיבלתי פה באתר, יש קוראים באתר שכבר הבנתי שאם המלצה שלהם מעוררת בי סקרנות סיכוי גדול שהקריאה בספר תהיה מענגת, אחת מאותם קוראים היא הקיסרית הילדותית.
הספר הקטן הזה כל כך מרגש, שקראתי אותו בנשימה עצור מצד אחד ועם עצירות מתודיות כדי לנשום ולהפשיר. ספר שבאופן תאורטי אפשר לקרוא ביום יומיים (קצרצר) הארכתי את ההתענגות עליו לאורך שבועיים. הזכרתי לעצמי ילד שבידו ממתק קטן והוא נוגס בו ביסים פצפונים, כמו למצוץ את לשד ארטיק הלימון עד שמאבד את טעמו וצבעו כשבסוף רק תחושת הקרורות נשארת, לקלף עדשים של שוקלד בזהירות לאכול בנפרד את הקליפה, ולהניח לשוקלד להתמוסס בפה, כולכם מכירים... כך גם עם הספר הזה לאט, שלא יגמר...
השפה הפייוטית והמרגשת, הכניסה הכנה והעדינה לנפש הנערה המתבגרת, על כל השיקולים- מי מנהיג מי מונהג, פחדים ותורת המשחקים המכתיבה את יחסי הכוחות בקבוצת נערים מתבגרים. הספר מאוד משכנע בהבנת עולמם של הבריות הפועלות בו, והעלילה אף שסופה ידוע מראש טוויה ביד אומן מבלי לפול למלכודות הקלישאה והפומפוזיות שארבו על כל שעל.
הספר כתוב בשפה פיוטית התרגום מקסים (כיאה לתקופה), הדמויות בו שובות לב, ולא רק הבנות שבלב העלילה, גם הדודה ההורים, השכנים, סתם נער מתבגר ועוד.
תודה לקיסרית על עוד המלצה משובחת, ספר שבחיים לא הייתי מגיע אליו בלעדיה.

"חברים הם אלה העושים את עולמך."

אם יש משפט אחד בכל החיים מבחינתי, שהלוואי וכל אחד יזכה להבין את משמעותו, זה המשפט הזה. והוא המשפט אשר הדהד בתוכי לאורך כל קריאת הספר.
החברה הכי טובה שלי היא כבר כמו אחות;
לשוטט ברחובות של העיר בשעות הקטנות של הלילה, ללכת לבית שלה בלי התראה ולדבר עם אמא שלה שעות, להרגיש אפילו מספיק בנוח בשביל לפתוח לבד את המקרר. לדעת כבר מה תמצא שם.
לקבוע טיול לחול יום לפני הטיסה. לעשות שיחות נפש עד אור הבוקר.
להתקשר אחרי יום רע בבסיס, כשבתוך כל הבלגן ובלי שניה של פרטיות את מרגישה כל כך לבד, לבכות, להתפרק. להיות טבעית, להיות אני, לא לחשוש לרגע שאמרת משהו לא נכון.
לצחוק עד שיורדות דמעות. להתווכח על פוליטיקה כי אנחנו אף פעם לא מסכימות, ואם היינו מסכימות, זה לא היה מעניין. לדעת מה עובר לשניה בראש עוד לפני שהיא אמרה משהו. להתחיל לדבר דומה. לפתח המון בדיחות פרטיות. להתאהב באותם בנים.
לטייל, לחוות, להשתכר, לבלות. להיות לבד לפעמים, אבל אף פעם לא בודד.
לשבת במרפסת בשישי בערב, להישען על כיסא הפלסטיק, לצחוק עד שכואבת הבטן, לדבר ולא נגמרות המילים, להרגיש בנוח גם כשהן נגמרות,
פשוט להיות.

מהו אותו חוט שמקשר בין שני אנשים בצורה הדוקה כל כך? מה הופך שני אנשים לחברים בנפש? חברי אמת?
באיזה רגע חברות נחתמת? באיזה רגע נוצר החוזה הזה, הקבוע, שחזק יותר מכל דבר אחר? שאפשר להרגיש כאב ואושר דרך מישהו שהוא לא אתה?
האם חברות כזאת נבנית בשנים? מעין עץ שצריך לנטוע את השורשים ולחכות? עניין של מאמץ, של זמן, פרח שצריך תמיד להשקות?
או שהיא נבנית ברגע אחד אמיתי? שחיבור חזק בין אנשים הוא משהו שנוצר פתאום?
ובאותה פתאומיות יכול גם להיגמר?

בין און לסיס, שתי ילדות בנות עשר, דומה שנקשר קשר מסוג זה. הן לא דיברו הרבה. הן בקושי מכירות. אך משהו פתאומי ניצת בין שתיהן, ואולי תמיד היה ישנו. ובפגישה אחת, קשר נחתם בניהן. ולמחרת, תצא און לטיול ממנו לא תשוב.

המילים בספר הזה הן מנגינה אחת גדולה, כפור נושב מהן. איך תתגבר סיס על מות חברתה? האם בכלל תצליח? האם זה אפשרי? ארמון הקרח יתמוטט בסוף?

הספר הזה גרם לי לפחד מה היה אם פתאום לא היה לי אותך.
אז תודה שיש לי אותך-
את כבר חלק ממני. אני יכולה רק לקוות שתהיי חלק מהחיים שלי לנצח. שנמשיך לצחוק תמיד, ולבכות, ולחיות, ולחזור. אני לא יכולה לדמיין אותי בלעדייך, ומקווה שאפשר לראות אותי דרכך כמו שאת משתקפת בי.

"אוּן הביטה למטה לתוך עולם קסום של צריחים וגמלונים וכיפות מצופות-כפור, ועיקולים קלים וערבוביה של קישוטים. והכל קרח, והמים קולחים באמצע ומוסיפים לבנותו ללא הרף. פלגים של המפל הוסטו לצדדים והם שוטפים באפיקים חדשים וצרים צורות חדשות. והכל זוהר. אור השמש עדיין לא הגיע, אבל הכל קורן מעצמו בצבעי ירוק וכחול-הקרח, והקור קור-מוות. ומפל-המים צולל לתוך כל זה כמו לתוך מרתף שחור. ולמעלה, על שפת הצוק, המים נפרשים רצועות-רצועות וצבעם משתנה משחור לירוק ומירוק לצהוב וללבן, ככל שנעשה המפל פרוע ופראי. המולה עלתה מבור-המעמקים שהמים מזנקים שם ומתנפצים אל אבני-התשתית עד היותם לקצף לבן. משבים עצומים של ערפל עלו באויר."


נופי חורף פראיים. אדמת קרח חלקה וקשה, המחביאה בתוכה עונג רב ומסחרר ראשים. שקט ושלווה טמונים בכול.
העיניים נישאות אל המראה השומם והקפוא, מתבוננות בכסות המלכות שהטבע עורם לפניהן, כסות נעימה ורכה שעלולה להפוך את היוצרות שהדעת אינה מגעת מלהבינן דיו.

ספר קטן עם משמעות רבה. מסתורין רב מצוי כאן. סיפורן של שתי נערות רכות בשנים אל מול איתני הטבע הכבירים המהלכים עליהן ועל סובביהן יופי וקסם.
און וסיס לומדות באותה כיתה אך אין ביניהן תקשורת של ממש. פתק אחד משנה הכול. פתק בו און מזמינה את סיס אל ביתה וזו נענת בחפץ לב אך עם מעט חשש.

סיס מגיעה אליה בערב, אל בית דודתה, ושם מתרחשים דברים שהשתיקה יפה להם בעיניי סיס. אולי מבעד לעיניו של מבוגר הדבר יראה מגוחך אך סיס נוצרת את לשונה ומבטיחה שהסוד ישאר עימה לעד.
הפגישה בין השתיים מטלטלת אותן ומרעידה את האדמה. פגישה חורצת גורלות, לטוב ולרע. הפגישה מהווה הטריגר שגורם לאון להעלם ולסיס לחשוש ולהיאטם.
סיס מתבצרת בעמדתה וממאנת לנדב כל מידע על הפגישה ההיא שגרמה לרגשה כל כך עזה בין שתי הזרות. ליבותיהן של השתיים נקשרו זו אל זו ברגע אחד. שותפות גורל מן הסוג שרק ילדים יודעים להוקיר.

ככל שחלף הזמן קשיחותי כנגד הילדות, טיב התנהגותן העלום התבהר לי. הרגשתי שאני מבינה אותן יותר ויותר ואף מרחמת עליהן באופן מסוים.
הרי למרות שמדובר בפגישה חטופה שההגיון לא מבין כיצד אפשר להיקשר כך....כאשר מדובר בילדים ובגורל ההבנה היא מאיתנו והלאה...
מי לא חווה מפגש עוצמתי שהותיר בו רשמים חזקים מאוד? בייחוד בגיל הנערות אשר ידוע בגילאים הללו הכול נלקח באופן עוצמתי מדי? פרספקטיבת העולם נועזת ואף מופרכת.

סיס מתמסרת לחברתה המתה ומסרבת בתוקף להאמין להעלמותה הוודאית. לצד משלחות החיפוש היוצאות יום יום מקננת בקרבה המחשבה שזה זמני...שהיא חייבת לשמור אמונים לחברה שהחברות עימה טרם התגבשה וכאשר מגיעה ההפנמה שזה לעד והחברות נגדעה באיבה, ההשלמה קשה וסיס, כדרכם של ילדים, מתבצרת בשתיקתה העקשנית עוד יותר ומתבדלת, מתבדלת משאר בני גילה ואינה כתמול שלשום, משהו בה מתפרק ומתמוסס.
להתפרקות הזאת אנו עדים. לבליל המחשבות הפזורות והמבולבלות האופפות אותה ואת העלמותה המסתורית של חברתה וכל נסיון נואש של חבריה לקרבה אליהם נתקל בחומה, חומת קרח קשה. בדיוק כמו חומת הקרח של ארמון הקרח, אותו ארמון שחברתה מצאה בו את מותה.
ארמון הקרח שהוא שחקן מרכזי בספר הזה, יחד עם תיאורי הטבע הקרירים של נורבגיה הצפונית. תיאורי הטבע מהווים שחקן חיזוק למתחולל בנפשה של סיס וכאשר מגיע האביב והקרח מפשיר ותווי פניו מתרככים...ניצני חיות מציפים אותה גם כן...
ילד לא יכול להתנהל בשתיקתו לאורך זמן. סיס שבה לילדותה האבודה.

ספר עם מסתורין רב שמרביתו אינו מתבהר עד סופו, אך אי-הבהירות הזאת מאוד מאפיינת את הטבע שמתכתב עם הספר, טבע מסתורי, בלתי נגיש מבחינה רציונלית ומובן. טבע אדיר שאינו בוחל בשימוש בהרס וחורבן. הוא השליט הגדול ובני האדם הם גרגר אבק קטן אל מול עוצמתו ומלכותיותו.
הילה קסומה מרחפת על הספר בעת קריאתו. הילה שמאוד מזכירה סיפור אגדה המאפיינים ספרים אחרים, כגון: המחזה "ביבר הזכוכית", "בעלת הארמון". פיוטיות רבה שורה בו וכאשר אתה צולל לתוכו, על אף רב הנסתר על הגלוי, אתה צולל אל עולם מכושף שאיתני הטבע מכתיבים בו את מהלך החיים. לעיתים קרובות לא מן ההכרח להבין יותר מדי, מספיק להקשיב להלמות ליבך בעת סופת שלגים רוגשת.
ספר מוזר, בלתי רגיל ויוצא דופן, אך המוזרות שבו היא מעלתו העיקרית, או כמו שנוהגים לומר: מוזרות היא מילה נרדפת לאיכות מיוחדת ובספר הנ"ל ישנה מיוחדות רבה. זו שירה בפרוזה התובעת את מקומה וחודרת אל המקומות האפלים ביותר בנפש האדם, בגשמיותו ורוחניותו בו-זמנית.

איני זוכר שמישהו כך הצית את דמיוני. כמו השדים לחשו לי "תרצה להצית להבה יקירוביץ'"? לא, לא בזמן הקריאה. ותדעו לכן שאני מסרב לקרוא לספר הזה יצירת מופת. כי אלה שהוגדרו כך מן הסתם הם מופת למשהו אחר, כמו הספרים הנעלים והנחשבים באמת. אני לא אמהר להלביש את הספר בשמלת יצירת המופת, אף אחשוב שיהיה זה חטא. הקשב מופת יקר, אינך רשאי להיכנס בדלתותיה של כל יצירה גדולה. סוטה שכמוך. הגדיל הסופר ורשם לנו מהם בגדי הנשף של הספר על כריכתו- ארמון הקרח.

ועוד עלים ישנם. יש על שתי ילדות בנות אחת עשרה שאין שום חשד שאינן אלא נערות, ואני עוד זוכר מנעוריי שמלאים הנעורים בהן ולאו ובלי הרף כל אחד מהם תופס את המושב הקדמי ברעיונותיך, מתחרים הם על נפשו של כל נער ונערה. על הצורך להראות נחישות בשלב הביניים הקסום הזה. על מי מחבורת הילדים מקומו גדול יותר ומי מקומו קטן יותר. מי המנהיג ו/או המנהיגה שתפסה את מקומה בחבורה בהיררכייה טבעית שנבניתה לאטה.
על יערות, שרכים, חושך קר ומפחיד, על הטבע, על אוּן שהוליכה עצמה לשם, ארמון הקרח המפתה והמסוכן בגלל אותן תחושות של הגיל, וגרמה לטרגדיה להיות מרכזם של כל שאר האנשים, לפחות לתקופה, ושל חברת הנפש שלה בעיקר. על מזמורים, פעם בתקווה ופעם בקינה. פעם על ידי אדם ופעם על ידי הטבע הרועם והגועש. על המחללים בחלילים שאינם יכולים לעמוד בפיתוי... על השבילים והשלגים, על המגלשות וחציבת הדרך, על הנהרות, והשחורים שבהם שזורמים מתחת לפני הקרח. ואפילו הזדהיתי ממרומי גילי(!) עם התחושות, שלילדים לא בהכרח מרגיש בנח בסביבת ההורים שלהם, אפילו שזו דעתה של נערה ולא של אדם בוגר. אנחנו אוהבים אותם, אנחנו חברים טובים, אבל עדיין משהו מרגיש לא בנח לחלוטין, לפחות לא אותה הנוחות שאני מרגיש עם חברים טובים.

בין לבין, כשהצטרכתי לחלץ שרירים ולקחת הפסקה (על אף שזה היה קשה), החלטתי פעם להתחיל לחמם את מרק העוף לארוחת הצהריים. הוצאתיו מהמקרר, כל הירקות העלים והבשרים כגביש אחד בג'לי שיש להפשיר. הדלקתי את הגז, וכשהמרק התחיל להינמס, חיפשתי את אוּן בין גבישי העוף השמיר והפטרוזיליה.

ספר קטן, וטעון ביותר, מטריד, ונוגע במקומות הכי רכים בלב. על חברות בגיל 10, ועל הבטחה עיקשת להישאר נאמנה לחברה שנעלמה, על רגשי אשם גדולים של ילדים קטנים, ובכלל על עולמם הפנימי המוזר ועל תפיסותיהם הבוסריות.
קראתי אותו שוב. משום שבקריאה הראשונה פשוט בלעתי אותו מהר מהר מרוב פחד ודאגה ובלב רוטט. עכשיו חזרתי לקרוא אותו, בין היתר, בגלל הפרק על עוף הבר שלא הרפה ממני במשך כל החודשים הארוכים מאז הקריאה האחרונה והמשיך לחזור אלי. בגלל מה שזה אומר, בנקודת הזמן הזו הספציפית בסיפור, אבל גם בגלל צורת הכתיבה שמסתירה יותר מאשר מגלה. פרק מצמרר ביותר, ולא בגלל קור השלג. בכלל זה מן ספר סתרים כזה, וזאת מכיוון שהמדובר בעולמם של רכים בשנים, וגם בגלל שזה כתוב על ידי סופר שהוא משורר.
הספר מלא בתיאורים מרהיבים של עולם השלג הקסום והאדיר, ובכלל הסופר מתאר ברוך אינסופי ובפיוטיות את הטבע ואת התמורות בנוף. ואולם, בספר הזה זה דווקא צובט כל כך בלב, בגלל שזה נמצא לצד ההיעלמות הכל כך קשה לעיכול. כמה עצוב לשמוע איך שהחיים נמשכים ברוב הודם ויופיים, ברקע של ההיעלמות הכל כך מעציבה וגורלית.

נראה לי שהספרון הזה יהווה עבורי סימן להפסקה עכשיו, נדמה לי שארוכה, מספרים. להפסיק מעט את ההתעללות העצמית לכמה זמן. כי אני מודה שאני מותשת נפשית ושדודה כרגע מכל החבורה. חלקם שוברים את השיניים חלקם את הראש חלקם את הלב חלקם גורמים לי לכאב ברכיים חלקם בוצעי קרביים. לא נשארים שלמים, בחיי.
מה אתם אומרים? זה לא רעיון כל כך רע, נכון? הפסקה שכזו, מנוחה?
קורה לכם מדי פעם?
נראה לי שאני מכינה לעצמי דיאטת תשבצים וסיינפלד לחודש הקרוב.