את נגה (אלבלך) פגשתי בפעם הראשונה פנים מול פנים בשבוע הספר האחרון.
הייתי עם אמי וכמעט פספסתי את הדוכן של הוצאת הקיבוץ המאוחד כשלפתע ראיתי אותה עומדת שם לבדה.
לרגע חשבתי שזאת סטודנטית או אולי תיכוניסטית שרוצה לעשות קצת כסף מהצד: רזה, קטנה, ממושקפת ועם רעמת תלתלים אדמונית, נו, ילדונת בקיצור ואז כשהתקרבתי נזכרתי שקראתי עליה כתבה באינטרנט והיא נראתה בדיוק אותו הדבר: ללא מייקאפ או ריטושים, endlessly חמודה ושקטה למדי.
״זאת נגה״ הודעתי לאמי בקול רם, סופרת נפלאה שכתבה את ״האיש הזקן: פרידה״ וסילנד .
אני חייבת לקנות לך את הספר שכתבה על אביה.
ואז הצגתי את עצמי וביקשתי המלצות על ספרים נוספים והיא חשבה לרגע וכל מה שהצביעה עליו לקחתי ואז נגמרו לי התירוצים להיות במחיצתה וקצת הצטערתי.
אמי ליחששה לי: את לא רוצה להגיד שלום לחיים (באר), גברת גרופי? אז המשכנו משם הלאה ולבי התרחב קמעה.
נגה סופרת באמת מחוננת ונשגב מבינתי איך פספסתי את ספרה האחרון ״עדן״. אני מניחה שהייתי, כמו רבים אחרים, במחשבות, בהרהורים, במכאובים שונים ומשונים.
חודשים לא נגעתי בספר, נמנעת ממילים ומאנשים עד שהחלטתי שהגיע הזמן ואני שמחה, כ״כ שמחה ש-עדן פתאום קפץ עלי.
מהרגע שפצחתי בקריאתו נחתו עלי מראות ובתי קפה תל אביבים, אנשים שאני בטוחה שפעם פגשתי ושוחחתי ואווירה ספוגה בגעגועים על ימים שחלפו לבלי שוב.
דמויות הנשים בסיפור כל כך משכנעות: חזקות, עקשניות, מופנמות וחכמות עד כי רציתי להיות במחיצתן או לפחות להיות חברתן.
העלילה זורמת, לרגעים מתעכבת על הרהור פילוסופי,
או על רעיון מופשט אך אין בכך הפרעה או הסחת דעת, להיפך הדבר מוסיף משמעות לאופיין של הדמויות.
הפשטות, הנזירות הינן חלק בלתי נפרד מכתיבתה של אלבלך והיא מאפשרת קריאה ללא שיפוטיות אך אני מודה כי החלק האחרון בסיפור דיי הפתיע אותי . הוא היה כמעט דמיוני ולא ידעתי מה לחשוב עליו.
בכל מקרה, מאוד נהניתי מהקריאה שהייתה בפעם הראשונה מזה חודשים, מתמסרת ומרנינה.
ספר נפלא!

קצת לפני החופש הגדול אירע מקרה חמור בתיכון שבו בתי לומדת.
נערה כבת 17 נתפסה ״בקללתה״ בשרותי הבנות.
היא ניסתה לתלות את עצמה עם הכבל של האייפון 15 פרו מקס שהוריה רכשו לה מתנה ליום ההולדת.
אחת הסטודנטיות שנכנסה לחדר השרותים שמעה קולות חניקה והחלה לדפוק בהיסטריה על הדלת, בועטת וצורחת. ואמנם, ניסיון ההתאבדות לא צלח.
אמבולנס שהוזעק על ידי אחד המורים מיהר להגיע ושני חובשים אספו את הנערה האומללה לבית החולים הקרוב.
ליסה ניסתה למות משום שנאנסה באכזריות על ידי שלושה נערים שכנראה שמו לה סם במשקה במועדון במרכז העיר.
את הדברים הללו שמעתי מבתי. הנהלת התיכון אמנם שלחה אמייל להורים אך לא טרחה לפרט אודות המקרה מטעמי צניעות הפרט אך אני הזדעזעתי עד עמקי נשמתי.
אני מנסה לתאר לעצמי את ההרגשה הנוראית בעת האונס: תחושת האימה, הגועל וחוסר האונים ולאחר האקט המחריד: סיוטים חוזרים ונשנים, מבטים מאשימים, בדיקות בבית החולים.
חודרים לה לגוף ולנשמה פעם אחר פעם עד כי היא מאבדת את הרצון לחיות.
ראיתי אינספור סרטים בתחום זה, קראתי על מקרים נוראיים אך דווקא ספר זה נגע בי יותר מכל מכיוון שנעשה בו ניסיון חשוב להבין את הנשים שנאנסו, לקלוט את הבושה שעצרה אותן מלספר את סיפורן, את ההסתרה - בעיקר כדי לא לפגוע בבני המשפחה האחרים.
מיכל, אישה תבונית ורגישה מחליטה לכתוב עבודת דוקטורט על נשים שעברו תוקפנות אלימה. היא משוחחת עימן, כותבת את תחושותיהן ובעיקר מנסה לגרום להם ״לצאת לאור״ , לספר את הטראומה ולא להדחיקה.
היא מעלה רעיון בפני המנחה שלה: לחוות עם הנשים הללו תהליך רוחני של התמקדות פנימה תוך התנתקות מהסביבה העירונית, היומיומית והמלחיצה.
היא משיגה מימון ויוצאת עימן לשבוע בכרתים.
שבוע שבו היא מצליחה להוציא מתוכן אמוציות, תובנות והחלטות אמיצות.
הסיפור ממש כבל אותי. הארועים שעברו הנשים הללו היו מחרידים והרגשתי מחויבות כלפיהן: מעין קריאת עדות.
הטראומה הינה חיה ונושמת על אף הזמן הרב שעבר והתוכן גרם לי להבין מדוע השתיקה הייתה ארוכה כל כך.
הכרחי לקרוא את הספר. לדעתי הוא בגדר חובה על מנת להבין ולוּ במעט את גודל האסון שכרת באחת את האופטימיות והבטחון מחייהן.

סיפור עגום ומכמיר לב על עלמה צעירה שנולדה (למרבה הצער) במאה הלא נכונה ומשום כך נאלצת לאמץ דפוסי התנהגות וחשיבה המובילים אותה למחשבות קודרות , מבוכה רבה ודכאון הדרגתי.
כאישה מודרנית החיה חיים ״פריווילגים״ במאה ה 21
היה עצוב לי לקרוא את הסיפור שככל הנראה נכתב בשנת 1924 על תחושותיה של עלמה המנוצלת ע״י הוריה והחברה הסובבת אותה.
צורת הכתיבה של הסופר ייחודית אף היא, ובאה לידי ביטוי בזרם של מחשבות והגיגים אותם מבטאת הגיבורה הראשית, אלזה.
אני מודה שבהתחלה היה לי קצת קשה לעקוב אחר תסכוליה של הנערה, מה עוד שהללו ״זלגו״ קמעה לתוך השיחות עם הדמויות המשניות בעלילה אך ברגע שהתרגלתי לצורת הכתיבה הפרטיקולרית הזאת, הקריאה נעשתה נהירה, אם כי מייאשת ואפלה ופעמים רבות בלתי מתקבלת על הדעת.
המאה העשרים, כך נראה, לא הייתה פרוגרסיבית כלל לנשים במערב אירופה: ציפו מהן להינשא מוקדם, לשעשע גברים ולהיות פתיות ופתייניות.
אלזה, אינה רוצה להיות כזאת. היא אוהבת את חייה ויש לה שאיפות ורצונות משלה אך אלו מדוכאים עד מהרה בידי האנשים שהיו אמורים לאהוב אותה יותר מכל.
מומלץ רק למי שמסוגל להכיל עוד טיפה קטנה של עצב וגם לאוהבי ההיסטוריה באשר הם.

אני אוהבת את כתיבתו של ראובן נמדר.
ניכרת בו האהבה לשפה העברית, לשורשיה התנכיים וליופיה.
הוא איסטניס, אנין טעם והתיאורים בספריו מעוררים בי חשק עצום לחוות את שחוו גיבוריו: לאכול סטייק עסיסי ולשתות יין - נתח פילה עם פינו נואר למשל או לשבת בבית קפה נוסטלגי, קרוב לאוניברסיטה ולצפות באנשים משוחחים, בחילופי מזג האוויר, באופנות המשתנות.
ממש כמו בספרו הראשון והמופתי ״הבית אשר נחרב״ גם בספר זה ישנה התייחסות עמוקה לתנ״ך ולמקרא: אדם, חווה והנחש, הלוייתן והשטן, היצר הרע והיצר הטוב. כל האלמנטים הללו מצויים במקבץ הסיפורים המרתק הזה וגורמים לקורא לעצור ולחשוב, להשוות ולהגניב חיוך, להתפעל מהחשיבה וממשחקי המילים (באחד מהסיפורים ישנו כלב מסוג לברדור צהבהב בשם בְּלַק, השם משעשע כי הכלב לבנבן אך גם כי ישנו רפרנס לכלב הדמוני של עגנון, בָּלָק) ולא להמשיך הלאה על אף הפיתוי שכן הקריאה קולחת ומסחררת וישנה תחושת בהלה האוחזת בקורא, לרוץ ולהתרחק מכל התופת הזאת… אך העצירה, ההרהורים הם כמעט מענגים וגם הכרחיים.
כישראלית שחיה באמריקה הזדהיתי עם מרבית הפחדים, עם רגשות האשמה והחרטות, עם ההשוואות המתבקשות בין ארה״ב לישראל שהפגינו הדמויות השונות אשר חוט דק מקשר ביניהן על אף שכל סיפור עומד בפני עצמו.
מומלץ ולא רק לאניני טעם וכולי תקווה שהסופר יפתח את אחד מהסיפורים הללו ואולי היצירה תבשיל לכדי ספר נוסף ומסעיר לא פחות.

אני גרמנופילית.
(מה לעשות? אף אחד לא מושלם) וככזאת אני אוהבת לחקור את השפה, התרבות, האנשים והסיפורים.
גרמניה מעניינת מכל כך הרבה סיבות אך מה שבעיקר מרתק אותי בעם הזה הוא האיפוק שמתמשך שנים על גבי שנים.
ריסון בלתי נדלה שכולא בתוכו רגשות כגון שמחה, עצב ותסכול.
לא להראות מה שאתה מרגיש מתחיל מהילדות ואמנם, סיפורי האימה והפחד מתחילים מגיל צעיר: אגדות האחים גרים שהמפורסמות בהן; הנזל וגרטל, החלילן מהמלין, עוץ לי גוץ לי, רפונזל ועוד אינן מסתיימות בסוף טוב א-לה דיסני אלא בקץ רע ומר.
זאת על מנת ללמד את הקטנים לקחים שלעולם ישכחו.
לא לבטוח בזרים, לא להתבכיין, לא לקטר אלא לפעול, לעבוד ולחשוב על פיתרון נאות לכל בעיה שצצה.
״החבל״ הזכיר לי קולאז׳ נוסטלגי של אותן מעשיות.
קראתי אותו בהנאה מרובה ובעניין מתמשך ואף על פי שמדובר בסיפור קצר שהסתיים עוד לפני שהספקתי לבלוע את רוקי, הבנתי את מה שרצה הסופר לומר.
בכפר קטן, כמעט פסטורלי, מוצא תושב מקומי חבל ללא קצה. הוא מספר על כך לשאר הגברים בכפר והם מחליטים לחפש את קצהו.
מכאן מתחילה את מסלולה רכבת הרים שמסלולה לא ידוע.
היא מטפסת על הר גבוה וגונחת בעליה אך הירידה… אוי ווי זמיר הירידה… שומו שמים!
כדאי מאוד לקרוא ובעיקר ללמוד על אופים של האנשים בעלילה, על דרך חשיבתם ומה אנחנו היינו עושים לו היינו במקומם.

חיות המרתקות אותי מלבד משפחתו העניפה של החתול הינן נחשים, עכבישים ועקרבים.
אני אוהבת לראות אותן בפעולה; מחוללות סביב טרפן, מאגפות אותו ובהכשה, חנק או עקיצה קטלנית מסיימות את חייו.
וכל זה כמובן מול מסך הטלויזיה או המחשב או הטבלט, חלילה לא במציאות או במרחק נגיעה משום שאני מעריכה את היכולות שלהן מרחוק, כמו שצריך.
מעולם לא הבנתי את האנשים המתעקשים לגדל אותן כחיות מחמד.
מה חמוד בהן? הן מסוכנות, לעולם לא תהיינה מבויתות ומקומן בטבע.
אף על פי כן, קראתי את ספרה של שירז אפיק, ״אבקועים״, בהנאה מרובה.
כתיבתה מעניינת, משעשעת, ומגוונת.
הפרטים המדעיים יותר, אודות הנחשים, כתובים בצורה מסקרנת שגרמו לי לרצות ולהבין יותר ממה שאני בדרך כלל יודעת.
העלילה סובבת סביב דמותו של ״ג׳ומעה״ לוכד נחשים ולבבות שבורים, אחד שאפשר לומר עליו שחי לבד וסביר להניח שגם ימות לבד. לא אוהב אף אדם מלבד עצמו וזוחלי הגחון, ציניקן, סטואיקן וחובב שלווה מדברית.
הוא מספר לנו בגוף ראשון על הרפתקאותיו המיניות, על נסיונו המקצועי. תוקף במילותיו אנשים ולועג להם ובקיצור דמות לא מי יודע מה אהודה.
אך מה שבאמת הפתיע אותי בקריאת הספר היה חוסר אהדתי לאף דמות נתונה; לא התחברתי למקצוען או לאמו, לחברותיו הרבות או למעלליו אך המשכתי לקרוא בהנאה מרובה, מדי פעם חייכתי או הנהנתי ולפני שתהיתי מה יעלה בגורלו, הסתיים הסיפור והייתי קצת מאוכזבת שנגמר.
ספר חביב מאוד, קולח ומהנה כמעט כמו סרטי הטבע בערוץ דיסקברי.
אגב; התרשמתי מאוד מהצגת הדמות הגברית, גם אם הייתה נלוזה קמעה, בידי המחברת.
זאת בהחלט לא עבודה קלה אך בתחום זה נראה כי הצליחה לתאר אדם מקומם ושרמנטי בו זמנית.

מזה זמן רב שאינני קוראת דבר מה משמעותי. המיקוד שלי הוא כעת בלימודים, בשיפור עצמי, בנסיונות למגר כאבים ותחלואים. אני מאזינה לפודקסטים מרתקים (התמכרתי ל-״על החיים ועל המוות״ של דפנה לוי - מומלץ בחום) והקריאה לא זורמת לי כמו פעם.
החלטתי לחזור לאהבתי הישנה ויהי מה ועל כן בחרתי בספר ששנים דחיתי את קריאתו.
הוא העלה אבק על המדף בבית הורי אך מעולם לא העזתי לעלעל בו.
הוא הציץ אלי מעבר למדפי הספרייה העירונית בהיותי ילדה אך אני העדפתי לקרוא ספרי שואה.
וכעת נתקלתי בו בפעם השלישית באתר ״עברית״ ולא יכולתי להתעלם יותר.
רכשתיו מיד ופצחתי בקריאה.
חייה של כרסטיאנה פלשרינו נחשפו בפני כמו עצם שבורה והכאב היה עצום.
הגיל הצעיר שבר אותי. ילדה בת 13 ממשפחה הרוסה מתמכרת לסמים קשים ומתדרדרת לזנות בברלין של שנות השבעים.
הספר נכתב ע״י שני עיתונאים שראיינו את כרסטיאנה וכתבו את סיפורה.
הסיפור כתוב מנקודת מבטה של הגיבורה אך ישנם פרקים אחדים שכתבו ע״י אמה או הרשויות.
גמעתי את הספר ולא רוויתי.
השפה קצת הטרידה אותי; מתיילדת ופשוטה ייתכן וציפיתי ליותר אך במחשבה שניה עד כמה יכולה להיות מתוחכמת ילדונת בת 13? כשסיימתי את הספר לא יכולתי להרגע; חשבתי על ילדיי, חשבתי על המצב הנוכחי: בארה״ב, בבתי הספר והגעתי למסקנה ששום דבר לא השתנה בעצם.
החלטתי לראות את הסרט שיצא בעקבות הספר וחיפשתי אותו באינטרנט.
הצפייה בו הייתה קשה מנשוא והיו כמה סצנות קשות שבהן הסבתי את מבטי.
השחקן שנבחר לגלם את הבחור שהיה חבר של כרסטיאנה, דטלף, הזכיר לי את בני בעיניו היפות ומבטו הביישני ופתאום קלטתי שזה יכול היה להיות הוא: מוטל על המיטה, מזיע כולו, רועד, בוכה ומקיא.
החולי עבר מהם אלי ולא יכולתי להרגע.
ההסנפות, ההזרקות, העישון, האלכוהול.
זה היה סיוט אחד גדול ומתמשך והסרט שהיה עכור וישן ללא תרגום ובגרמנית שידר אותנטיות מחרידה שעד עכשיו לא יוצאת לי מהראש.
זהו ספר חשוב לקריאה אך אותו סרט אומלל בתקציב מוגבל שבו צפיתי, היה טוב בעיני הרבה יותר, חזק בעיני יותר מכל משפט ועוצמתי יותר מכל עדות בכתב.
אני משוכנעת שיש להקרינו בבתי הספר כאן, בארה״ב ולשוחח אודותיו.
ספר וסרט שנותרים בתודעה ומרעידים את אמות הסיפים.

ספר משעמם וחסר פואנטה.
הררי תיאורים של תכני דירות ודמויות פלקטיות, רזות ומעוררות מיאוס.
כתיבתה של קסטל-בלום הייתה תמיד תמציתית אך כחץ מורעל פגעה במטרה וידעה להמית! כעת פג תוקפם של חיציה והקורא מוצא את עצמו גוסס משעמום ורק מייחל שישימו קץ לייסוריו. קשה לי להאמין שמי שנתן ארבעה כוכבים באמת קרא את כל הספר ולא דילג על אי אילו פרקים מיותרים. כנראה החבר׳ה מהוצאת הספריה החדשה באמת מיואשים, משום שלפני שרכשתי את הספר מאתר ״עברית״ קראתי שתיים-שלוש ביקורות משבחות (הייתי צריכה לחשוד משום שרוב ״הקוראים״ שנתנו בין ארבעה לחמישה כוכבים לא טרחו כלל לכתוב מלל) והנה, שוב נפלתי בפח.
כדאי מאוד לוותר על ספר זה שכל תוכנו הינו כלום ושומדבר!

לא לעיתים קרובות אני רוכשת עותק דיגיטלי במחיר מלא בעיקר משום שאני יודעת כי תוך זמן קצר תהיה הנחה על הכותר ואז בלחיצת כפתור אוריד אותו לטאבלט שלי ואקרא בנחת.
אך משראיתי את הפרסום הראשון לספר זה, הייתי חסרת סבלנות.
אני עוקבת ברצון רב דרך הרשתות החברתיות אחר פרסומיו של פרופסור חיים וייס בעיקר משום שהוא מרצה וכותב באופן מרתק ומובן על נושאים שבעיני תמיד נחשבו לעגומים, פרוזאיים משהו ולעיתים משמימים: היהדות, על כל זרמיה, פילוסופיה, ספרות רבנית, חוקים, הלכות.
תמיד חשבתי שלהיות דתי זה כמו להלך בשדה מוקשים, במבוך ובו שיחים דוקרים. כיצד ניתן למצוא מנוח או יופי או לב כשאתה מהלך על ביצים וחושש מטעויות או משבירת החוקים?
הראשון שעשה לי סדר בבלגן היה חיים באר. הוא בא מהעולם הזה, הכבד והזקן אך בזכות כתיבתו הנוגה והמרגשת הצלחתי לדמיין את דמויותיו מהלכות, תוהות, מתפללות ומתייסרות והבנתי שלהיות יהודי זה לא פיקניק.
קראתי בשקיקה על עוני, עצבות ומעשים טובים ולבי הוצף בחום ואהבה.
במקביל, נחשפתי עם שאר העולם ואשתו לסדרות מצוינות כגון ״שטיסל״ ו״מלכויות של מטה״. בספר האגדה אני מעיינת מדי פעם וחולמת שיעבור דיגיטציה ועדיין מחפשת חומרים, ספרים ומידע שיעזור לי להבין טוב יותר את שורשיי.
וייס הינו גלוי לב. כתיבתו תמה, נאיבית כמעט ״קנדידית״ (מלשון קנדיד עפ״י וולטר ולא קנדידה). הוא סופר מהימן ונאמן.
אני מאמינה לסיפורי ילדותו, מזדהה עמו ורוצה לבקר במקום שבו גדל,
לראות את האתרים שעליהם כתב, לנשום את ריחות ילדותו.
חיסרון אחד ויחיד מצאתי בכרך הזה והוא: קוצר היריעה.
קרעים-קרעים, פיסות יקרות של זיכרונות עברו חלפו ביעף והספר אזל לי.
השתוקקתי לעוד והתפנוק בא לקיצו.
לפני שפצחתי בקריאה באו לידיעתי העובדות הבאות: חיים באר ערך את הספר ורובי נמדר ליווה אותו מראשיתו.
זה הזכיר לי את המשפט האלמותי שאמרה רנה זלווגר לטום קרוז בסרט ״ג׳רי מגוויר״ כשהאחרון הגיע לביתה להתחנן שתיקח אותו חזרה: You Had Me At Hello. אין צורך להכביר במילים, להלל אנשים, לשבח תכנים.
פשוט תקראו, תתענגו ולא תתחרטו.
יש לי הרגשה שמחברו של הספר יזכה בפרס על יופיים, כנותם והודם של סיפוריו הבלתי נשכחים.