איזו יצירה קטנה ומושלמת רקח כאן הסופר הנורבגי טאריי וסוס. כשקראתי את הביקורת המשובחת של הקיסרית הילדותית שלנו על הספר הייתה לי תחושה שניתקלתי בו אי אז בעבר הרחוק ואכן כשקראתי אותו היה לי דז'ה וו קל אך עדיין הייתי המומה מהאיכויות של הספרון הצנוע הזה בעל הכריכה הצהובה והמיושנת של עם עובד משנות ה-70' האבודות.
כשקראתי קצת על הסופר נוכחתי לדעת כי הוא גם משורר ואכן לספר עוצמות פואטיות אדירות. מצד אחד זהו סיפור קטן ופשוט. שתי ילדות, ספק נערות, נפגשות פעם אחת ויחידה בביתה של אחת מהן בכפר נורבגי מרוחק בשלהי הסתיו. הפגישה היא בעלת עוצמות רגשיות שרק ילדים שעוד לא חצו את סיפה המפקח של הבגרות יכולים לחוש. כתוצאה מאותו ערב קצרצר אחת הבנות יוצאת לטיול בטבע ממנו לא תשוב והשנייה נותרת מאחור, שבורת לב, כבולה בהבטחה שאותה אינה יכולה להפר. אך מן הצד האחר זהו שיר הלל לטבע, לכוחה של ידידות/אהבה בין ילדים ולמציאות שעדיין טרם קובעה במסמרות הברזל אותם חווים אלו שנושקים לגיל ההתבגרות אך טרם חצו את סיפו.
התיאור של ארמון הקרח, הוא המפל הקפוא בו טעתה לנצח אחת החברות, הוא אחד מתיאורי הטבע היפהפיים והמכושפים בהם נתקלתי אי פעם. ולמרות השפה המעט מיושנת וארכאית והעובדה כי התירגום הינו מאנגלית ולא משפת המקור עדיין מהדהדת בו העוצמה הפראית של טבע קפוא, שומם, מסוכן ויחד עם זאת יפהפה ונשגב. טבע שאנו כאן בארץ הקודש החמה יכולים רק לדמיין וגם זה בקושי רב. גם התיאורים של העוף הדורס והמחללים בצד הדרך, יהיו אשר יהיו, הם בו בעת מציאותיים וחידתיים, מכאן ולא מכאן. זהו ספר שמזמין ניתוחים רבים אך אחסוך מכם את ביתורו לגזרים כי החוויה הכוללת עולה על כל פרשנות ופיענוח.
כדאי, כדאי, כדאי ושוב תודה לקיסרית הילדותית, אשר למרות שהצטרפה כבר לעולם הבוגרים, עדיין יש בה הרבה משם, מעולמם הקסום של הילדים (ועל כך מעיד גם שמה).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
