“ספר מושלם! בהתחלה טיפה היה קשה לי להיכנס לתוכו, אבל ברגע שזה קרה, לא הצלחתי להוריד אותו מהיד וסיימתי אותו ביום אחד! לקח לי זמן להצליח להשתחרר ממנו, גם הכתיבה, גם הדמויות וגם העלילה. מופלא! מחכה בקוצר רוח לספר הבא של ורגיז שאמור לצאת לאור בארץ בחודשים הקרובים!”

“בבית חולים באדיס אבבה נולדים תאומים זהים. מריון ושיווה. אמם, אחות - נזירה ממוצא הודי, מתה בלידה, ואביהם, רופא מנתח, ממוצא בריטי, נעלם ברגע שהבין שהאם מתה. התאומים מאומצים ע"י זוג רופאים, ממוצא הודי, ואיתם גדלה גם בתה של מנהלת משק הבית שלהם, אישה אתיופית - אריתראית. לשלושת הילדים מתוכנן עתיד די זהה: ללמוד רפואה, וההורים המאמצים לא חוסכים דבר בחינוך הילדים.
אלא שתוכניות לחוד וגורל לחוד. מנגיסטו, צמא הדם, עולה לשלטון באתיופיה, וכל מי שרק נחשב למתנגד לו מוצא להורג. במצב שנוצר מוכרח מריון, שברשותו כבר תעודה של רופא, לברוח אל מחוץ לגבולות המדינה, והוא נוחת בארצות הברית, שם כבר סודר עבורו מקום להתמחות בבית חולים.
כאן מגלה מריון שאמנם בית החולים שהוא נמצא בו משוכלל הרבה יותר מזה שבאדיס אבבה, אבל למעשה זה בית חולים עני, שכדי לשרוד מרכז אצלו מתמחים מהעולם השלישי. דבר אחד הפתיע מאוד את מריון: איך זה שבית החולים השקיע במנחת מסוקים על הגג ולא בפיתוח המחלקות? והתשובה: את מנחת המסוקים הזה תרמו בתי החולים העשירים, כי בבית החולים 'שלנו' אפשר לקצור הכי הרבה אברים, כי לכאן מגיעים הצעירים הירויים מהשכונות הסמוכות. וכשלוקחים אברים צריך להגיע איתם מהר לבית החולים המשוכלל.
ובכל זאת, גם בבית חולים זה יש רופאים מוכשרים, בעיקר כאלה שהממסד הלבן לא אהב, וכשמגיע מומחה להשתלות ורואה את מה שקורה, הוא מחליט לפעול אחרת. עוד ועוד גורמים מתערבים לטובת בית החולים הזה, וגם הגורל, כך שבסופו של דבר הוא הולך ומשתכלל.

זה ספר לא קל. לא לחינם ציינתי בהתחלה את מוצא ההורים. הספר הזה מספר על גזענות מכל מיני כיוונים וצדדים. ויש בו גם קטעים רפואיים רבים. קטעים שמתארים ניתוחים וטיפולים. תיאורים מפורטים למכביר שלטעמי היו יותר מדי ולא הוסיפו כלום. ומכאן שהספר לא מומלץ לכל אחד. בטח שלא לאלה שמתעלפים למראה של דם. אבל למי שמתכנן ללמוד רפואה - אני בטוחה שזה ספר חובה.”

“פרטים רבים מידי, לא הצלחתי לצלוח”

“שנים שהוא מביט בי, לא מוותר, כל פעם מחדש מנסה.
אני משפילה את עיניי כל פעם כשאני חולפת על פניו.
די, מה הוא לא מבין? הוא עב כרס, צבעו לא נראה לי, אפילו קודר למדי, וחוץ מזה אף אחד לא אמר עליו דברים טובים.
עזבי, חברים אמרו לי, כבר הכרת כמוהו, טוב לא ייצא.
חלפתי שוב על פניו, הבטתי, הושטתי את ידי אליו, ליטוף קטן רק כדי לדעת מה אני מרגישה כלפיו,
ומבלי לחשוב פעמיים שלפתי אותו מהמדף והתחלתי לקרוא, כלומר נשאבתי לתוכו.

מריון ושיווה תאומים זהים, נולדים באתיופיה לאחות נזירה שמתה בלידתם.
התאומים נעזבים ברגע הלידה ע"י אביהם הרופא שמקבל רגליים קרות בורח ונעלם.
הם מאומצים ע"י זוג רופאים הודים המגדלים אותם בחום, אהבה ומנווטים את גורלם.
הסיפור מסופר בגוף ראשון ע"י התאום מריון מרגע היכרות הוריו, לידתם, גדילתם ובגרותם, וכל זאת מזווית עיניו עם הפרשנות והלבטים שלו.
משבר קשה בין התאומים גורם לפרידה נפשית ביניהם, ולאחר תהפוכות בשלטון גם לפרידתם הפיזי. כל אחד מהם בוחר את מסלול חייו ותחום הרפואה שלו.
שיקול דעת שגוי של אחד מהאחים מפיל אסון על האחר. האם ההחלטה כיצד לטפל באסון זה שקולה ונכונה? או ששיקול זה מוטעה ועלול להפוך אסון זה לטראגי?

לפעמיים בחיים אנו נתקלים במכשול שאין לו פתרון מדויק וידוע, ואין אנו יודעים מה יהיו ההשלכות אם נפעל כך או אחרת, החוכמה שלנו או הכישלון מאומת רק בדיעבד.
במהלך קריאת הספר הודאתי בפני עצמי שיש דפים מיותרים שנכתבו, אך דעה זו נשכחה כשסיימתי את קריאת הספר.

הסיפור נכתב ע"י אברהם ורגיז שנולד באתיופיה , רופא מנתח.
אברהם הצליח לתת לנו טעימה בנושא היסטורית אתיופיה , תקופת הטרור ,התהפוכות בשלטון, תיאורים ומהלכים רפואיים רבים שנכתבו בצורה מקצועית ומעניינת, התלבטויות מקצועיות וגורליות לרופא כשחיי אדם בידיו.

הספר כובש ומרגש, אהבתי עד מאוד (וכאבתי) את סופו שבעצם סוגר מעגל.
אימצתי לעצמי משפט שליווה אותי גם בסיום קריאת הספר : "לחיות אך ורק כאן ועכשיו, להביט קדימה לעולם לא אל העבר" , ובנימה אופטימית זו ממליצה בחום על קריאת הספר.
קארן”