למה שסופר יבחר לכתוב רומן מכתבים? הרי יותר קל, בדרך כלל, פשוט לספר את הסיפור, בלי להזדקק לעוד מכתב המשלים עוד נקודה. מכתבים מסבכים הרבה פעמים את הסיפור. כשאתה מתאר, נניח, פגישה בין שני גיבורים, אתה יכול לתאר מה היה שם, איך התפתח המפגש, איך התנהגו הדמויות ומה הרגישו בזמן הפגישה ואחריה. כשאתה מנסה לכתוב את זה במכתב, זה יוצא קצת מוזר. כי מי יכתוב למי שפגש מה בדיוק היה במפגש ביניהם? הרי הוא היה שם, ולא זקוק לפירוט.
נראה לי שרומן מכתבים, מעבר להיותו גימיק, עוזר לאמינות הסיפור. המכתבים הנכתבים בהווה מרגישים אמינים. קוראי הספר מרגישים שהם חלק מהסיפור, נגיד החברה הטובה ששותפה לעלילה.

גבר ואשה מתחילים להתכתב התכתבות תמימה. תוך כדי ההתכתבות הופכת לפחות תמימה. זה לא סיפור חריג, קראנו לא מעט כאלה. השניים ממשיכים להתכתב ומנהלים מערכת אהבה בין שתי יבשות, כשהאחד פנוי והשניה נשואה, ברקע מלחמה מתפתחת. הוא חי בארצות הברית, שאינה ממהרת להיכנס למלחמה, היא חיה על אי קטנטן מול חופי סקוטלנד, בו היא אינה מרגישה את המלחמה.

הסיפור רומנטי להפליא ועם כל חיבתי לאגדות התקשיתי להרגיש שמה שקראתי יכול להיות אמת. הרגשתי שהסופרת עיצבה את סיפור האהבה הזה כמו שאנשים רומנטיים אוהבים לקרוא: אהבת נפש הגוברת על כל המכשולים ומסירות אין קץ בין בני הזוג. אבל ההיגיון הארור שלי תוהה איך יכול להיות, שאשה החיה בתחילת המאה העשרים באי נידח, שתושביו מתפרנסים בצמצום ממעט חקלאות ודיג, יכולה לנסוע בהחלטת רגע ללונדון ופאריז. תמוהה לא פחות אפשרות שמירת הסוד בתוך קהילה קטנה, כאשר צריך לקבל ולשלוח מכתבים מסניף הדואר המקומי (בו בודאי יושבת הרכלנית המקומית...) לא הגיוני כל כך

חיבבתי למדי את הספר. הוא כתוב נחמד, העלילה חביבה וגורמת לכל קורא לייחל שהלוואי שהיתה יכולה להיות. אבל אם ברומן מכתבים רומנטי וחמוד חשקה נפשכם נסו את "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפוזים" שהוא איכשהו פחות מופרך ובעיקר - כתוב עם המון הומור (החסר באופן מהותי בספר הזה) וקלילות, ועושה את העבודה בלי לזלזל כל כך באינטליגנציה.

אני אוהבת ספרי מכתבים,
קצת שינוי משאר הספרים שאני בולעת,
אבל הספר הזה כ"כ רציני, הזוי ולא ממש מעניין.
מצחיק גם שהדואר באי נידח בסקוטלנד בזמן מלחמת העולם הראשונה
מהיר הרבה יותר מהדואר שלנו בארץ כיום :)
בקיצור, ספר סתמי ומחר אתרום אותו לספרייה הציבורית.

וואוו איזה ספר,לקראת הסוף בכיתי,על האהבה בין אלסםפת לדייויד.
האם יש בחיים אהבהב ניצחית?
יש כאלה שיגידו מה פתאום!
ויש כאלה שיגידו נו ברור?
אז כל מי שמחפש ספר רומנטי ,אז הנה ספר נפלא.
אחרי תקופה קצרה של כמה שבועות שלא קראתי ,מצאתי את עצמי נסחפת לספר רומנטי משובח.
הדמיות שבו אצליות יש בהם את כוח הםבל,יודעים לשמור אמונים אחד לשני אפילו אחרי שעובר עליהם
ימים קשים,ושנות המתנה ארוכות טווח.
אהבתי ממליצה .

זה היה שבוע מוזר ומתיש, ועל הארונית שלי הצטברו לאחרונה יותר מדי ספרים שונאי אדם, וגם לא הרגשתי טוב, וגם, לעזאזל התירוצים, התחשק לי לקרוא סתם ספר, לא כזה שחושבים עליו שבועיים אחר כך.
אז ביקשתי מהספרנית שלנו המלצה.
"ספר סתם," אמרתי. "עם מנה גדושה של רומנטיקה, דמויות פשוטות ומתוקות, וכמה נקודות אסטרטגיות לנגב בהן דמעות. 'מועדון גרנזי' וכזה" (קארן, בשבילך).
היא הוציאה לי את 'מכתבים מסקאי' ואפילו הראתה לי, שחור על גבי תכלת, שהביקורת באנגליה השוותה אותו ל'מועדון גרנזי'. אז לקחתי אותו והמהמתי כל הדרך הביתה את ההמנון לספר-סתם שהמצאתי במקום (קטעים נבחרים להלן).

כשאני לוקחת ביום חמישי ספר אחד לשבת, אני גומרת אותו לכל המאוחר בשישי בבוקר. זה לקח שכבר הייתי צריכה ללמוד, אבל כנראה מי שקורא מהר קולט לאט.
יום חמישי בערב, אחרי הכלים, אני צונחת על הכיסא הירוק הנוח במטבח (האפורים הם זוועה) ופותחת את הספר סתם שלי.
אלספת דאן, משוררת צעירה (נשואה) מאי סקוטי, מקבלת מכתב ממעריץ...
שירו הידד לספר סתם
הוא לא ינזוף בך אף פעם,
לא יטריד את מנוחתך
אין בו גיבורים שתבכה את אובדנם
כן, כמה טוב שיש ספר סתם...
מתפתחת ביניהם "מסכת התכתבויות שהופכת במהרה למרכז חייהם", מי בכלל המציא כריכות אחוריות? לתלות אותו צריך. אתם מכירים את הספרים הישנים האלה, שאין להם מילה על שני צדדי הכריכה, רק על השדרה כתוב שם הספר והסופר? בלי המלצת האובזרוור על הקדמית, בלי קשקושים פאתטיים על האחורית. יש לי חולשה אליהם. קנקנים בלי תווית.
להתכרבל איתו במיטה או עם כוס שוקו חם
אין בו התרסות נגד הממסד
הוא לא כואב ואין בו שום רוע
ושום סיפור שקשה לבלוע
לא הוא זה שיגרום לך לשנוא את האנושות.
הידד לספר סתם, הידד לטיפשות...
ואז המפנה הרומנטי המקווה: אלספת ודייבי סוף סוף קולטים את מה שהעורכת, המו"ל, היחצ"נים, אני ואתם קלטנו מזמן.
ותכף יגיעו גם כמה דמעות, ואז כמה צעדים מטופשים של הגיבורים, ואחר כך הסוף הטוב, כינורות ברקע ופרחים.
אבל אני נתקעתי כאן. כי ג'סיקה, מותק, אני לא יודעת מה איתך. אצלי, בגידה היא קו אדום. לא משנה כמה זה רומנטי, או כמה זה "מרגיש טהור ונכון כל כך", בגידה היא בגידה. ולא אכפת לי שהיחסים בין אלספת ובעלה היו מעורערים עוד קודם. תתגרשי, אל תבגדי.
וזהו. קראתי את הספר עד הסוף, קלטתי שהאדם היחיד שמחזיק בעמדתי שם (פינלי, האח של אלספת והחבר הטוב של בעלה) הוא על תקן הצדקני המתנשא, הסכמתי עם כל מילה בלחששנות הרכלנית של השכנות, התרגזתי עד העמוד האחרון, ורג'ין, את חייבת לי ספר סתם. כי זה לא השיג את המטרה.

איך כותבים ביקורת על הספר הזה? אני לא כל כך יודעת. רציתי להתחיל עם סיפור שמראה איך הקריאה מתחברת לחיי, הפרטיים, ועל מה מניסיוני האישי או מתחבר לנושאי הקריאה. אבל לא אעשה את זה משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שיש כאן קוראת קבועה שמתעצבנת שהופכים את הסקירות למקום לכתיבת חוויות אישיות. הסיבה השניה חשובה יותר והיא, ששום דבר בחיי ובניסיוני לא מתאים לרומן-מכתבים בין משוררת סקוטית סנטימנטלית ונשואה, ובין צעיר אמריקאי קל דעת, בתקופת מלחמת העולם השניה.

וזה מה שיש כאן. דייב, אמריקאי צעיר, כותב מכתב הערצה לאלספת, שאת ספר שיריה הוא קרא. בין השניים מתפתחת התכתבות ערה. הדברים מסתבכים שכן אלספת נשואה באותו זמן לאיאן, החבר הכי טוב של אחיה פינלי. ואז פורצת מלחמה. פינלי מגוייס, וגם איאן, וגם דייב, מתנדב לסייע לאירופה הלוחמת ונופל בשבי, ובסביבה של אלספת נוצרים בלגנים קטנים וגדולים. שנים אחר כך, בעת ההתקפה הגרמנית על לונדון, אלספת נעלמת, וביתה מרגרט מוצאת את המכתבים, ומנסה להתחקות אחרי "המהדורה הראשונה" של אמא שלה.

באופן כללי הספר הזה עיצבן אותי. הוא כתוב כמכתבים, וזה כבר ז'אנר פחות מועדף בעיני. אלא שזה לא חייב להיות גרוע. יש ספרים שכתובים כך והתוצאה יוצאת טוב. עיצבן אותי הדילוג הלוך-וחזור בין הדורות (פרק עם אלספת האם ואהוב ליבה דייב, ופרק עם מרגרט הבת התרה על עקבותיה). עצבן אותי האנכרוניזם בכתיבה. יכול להיות שבאנגלית זה אחרת, אבל מי שהתכתב בעברית לפני שבעים שנה ולפני מאה שנה, השתמש בשפה אחרת לגמרי מאשר השפה שבה אני כותבת את הסקירה הזאת. מה שאני רוצה להגיד זה שכדי להעביר תקופה לא מספיק לתת תיאורים חיצוניים של בגדים וחפצים. השפה צריכה להתאים. מה שעוד עיצבן אותי, לקראת סוף הספר, זה המפנים הרבים, עד כדי חוסר אמינות של ממש. אמנם שנות מלחמה, ואמנם תקשורת משובשת, והיו דברים מוזרים ונפלאים שקרו. אלא שכאן עורבב הכל לכדי תבשיל קיטשי ורדרד, למעלה מיכולתי לסבול. וכמובן עצבן אותי הסיפור עצמו. וכן, אני שמרנית ושיפוטית, ומתקשה לקבל בהבנה והזדהות רומן של אדם נשוי, גם אם יש לו תנאים מקלים.

ובקיצור: לא מומלץ.

מתי פעם אחרונה קיבלתם הביתה מכתב שלא היה פרסומת ו\או חשבון לשלם? המידיום של הדואר כבר איבד ממשמעותו. מדינות רבות ברחבי העולם מצמצמות את שירותי הדואר, והסניפים נסגרים לטובת אשנבים בחנויות גדולות, כך למשל בהולנד. אנחנו חלק מתרבות המייד. אנחנו רגילים לשלוח אסמס\וואטסאפ\דוא"ל ולקבל תשובה מייד [והאם התשובה לא מגיע מיד- אבוי לעונה!]. בעבר זה לא היה ככה.

בראשית המאה העשרים, אלספת דאן שחיה באי סאי, שבסקוטלנד קיבלה מכתב מאמירקאי צעיר שקרא את ספר שיריה. מכאן, מתחילה התכתבות ארוכה בין אלספת לבין מעריצה הצעיר ובה הם מתוודעים אחד לשני ואל שני העולמות השונים בהם הם חיים. כאשר פורצת מלחמת העולם הראשונה מתגייס המעריץ לצבא ובכך תמה ההתכתבות.

עשרים וקצת שנים לאחר מכן, מרגרט בתה של אלספת מצטרפת אל המאמץ המלחמתי של האיים הבריטים וגם היא משתמשת במדיום של מכתבים להעברה ולקבלה של מידע.

כך מתקדם הרומן הזה, כולו מכתבים, צעד צעד. פעם מרגרט ופעם אלספת. לאט לאט נחשף הקורא אל החיים המורכבים והלא פשוטים של שתיהן במהלך מאה שחוותה שתי מלחמות עולם, שזרעו הרס בכל מקום. מתוך החורבן צומחת אופטימיות זעירה, עם כל מכתב שמגיע.

לסיכום, אחלה ספר לחורף.. ותחזרו לשלוח בדואר מכתבים לאנשים אהובים, ולא רק מוצרים שהזמנתם באינטרנט.

הספר הזה, שנראה בנאלי להחריד, משך אותי כי פעם ביליתי שבועיים באי סקאי והם היו קסומים, וקיוויתי לתיאורים של האי שיביאו אותי למנה גדושה של נוסטלגיה. יש בספר כאלה, אבל לא הרבה. יותר משהספר הוא על סקאי הוא על שתי מלחמות העולם ומה שהן מעוללות לאנשים, וגם מן סיפור כזה שרובו חוסר תקשורת בין בני אדם, שלו היו מדברים זה עם זה בכנות הרבה עוגמת נפש היתה נמנעת. את העלילה אפשר להעתיק לכל אי מבודד, או לכל כפר מבודד יחסית, או אפילו סתם לשכונה מסתגרת בעיר גדולה; בזה חולשתה. אבל עדיין, סיימתי את הספר בעיניים דומעות ומאוד נרגשת. לדעתי הסוף לא צפוי כל כך, כי במהלך הספר יש כל מיני תפניות שמותירות אותי הקוראת כמו את הגיבורה מתנודדת ותוהה מה יהיה הלאה. בכל מקרה, יש בספר מן הבנאלי, ועדיין הוא כתוב היטב, לא מזלזל באינטליגנציה של קוראיו, ומרגש. ממליצה.

וואו . פשוט וואו!
לא ציפיתי שאתמכר כך לספר!
ככ שמחה שרכשתי אותו,הוא לא כמו הספרים הרגילים שלי
הוא נראה קיטשי , ובתור אחת שלא אוהבת קיטשיות בספרים ,
הקיטשיות פה היא מובלגת ע"י הכתיבה היפה.
אהבתי את הרעיון שהספר כתוב כמכתבים על גבי מכתבים ,
ולא חורג מכך לרגע! בפחות מיום קראתי אותו
ואני מצטערת על כך , בזבזתי ספר שלם על כמה שעות .
יכולתי למתוח אותו ולהנות עוד יותר..
איך שמערכת יחסים ככ יפה יכולה להתקיים בין שני איזורים
שונים בעולם הגדול שלנו. אהבתי.

ספר מרגש. ספר שגרם לי להתגעגע לימים בהם לא היינו מקבלים מייל אלא מכתב במעטפה אמיתי, להחזיק את המעטפה, לפתוח בהתרגשות, להחזיק את הדף, לגעת. לחוש את המילים הכתובות בעט...
ספר רומנטי, מרגש ונותן טעם של עוד. אני ממליצה בחום!