סיפור אהבה בשלהי החיים.
דווקא כשאנחנו לא מחכים – זה קורה, ותמיד בהפתעה, ולפעמים גם בהיסח הדעת. הדבר שייחלנו לו מגיע או עומד מולנו ממש בהישג-יד. וזה קורה גם כשמפסיקים לאהוב את החיים, אחרי אובדן של בן זוג למשל או של איש קרוב, אבל לא רק. כי הרי אנחנו לא אוהבים את החיים כמושג. אנחנו אוהבים מקומות, אוהבים אנשים, אוהבים את הזיכרונות, אוכל, ספרות, מוזיקה ולפעמים אנחנו פוגשים מישהו שדורש את כל האהבה שיש לנו לתת ואם אנחנו מאבדים אותו, את המישהו הזה, אנחנו חושבים שגם כל השאר ייפסק. אבל כל השאר נמשך ...
וכך קרה למרגריט ולמרסל שאיבדו אחרי עשרות שנים את בני הזוג שלהם.
מרגריט אלמנתו של עורך דין שתלטן, כנועה וצייתנית, מעיזה יום בהיר אחד ולראשונה בחייה להחליט לנסוע למעיינות מרפא, כדי להפיג את שממונה ולהתחזק. 7 חודשים עברו מאז מות בעלה. היא עולה לחדרה לארוז, פורשת בערבוביה גדולה את בגדיה על המיטה ומרגישה כמו נערה צעירה שעוזבת את הבית לראשונה .
"החלטתי, ואני נוסעת ! ", היא קובעת את רצונה בשיחת טלפון עם בנה שחושש כמו אביו לשחרר את אחיזתו בה, וזה הרגע שבו היא מתחילה את הצעד הראשון במסע שלה.
ומן העבר האחר, יוצא לדרך מרסל, בעידודה של בתו לאותם מעיינות מרפא, שנה אחרי שאיבד את אשת חיקו הנצחית. במקום שיבלה את את זמנו מול אגרטל מלא פרחים וימתין שעות עד שייפתחו, או שיטמון את ראשו בכרית של אשתו המנוחה וימלמל – "הצילו, אני כבר לא יכול יותר", מוטב שירחיק ממקום המפלט שלו וייפתח לעולם שיש בו שמחה.
קשה לעכל עדיין שהפיצוי על הבדידות הוא האפשרות לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים, ואיך שרוצים, כך חושבת מרגריט, ומרסל, מרסל חושב שאם ברצונו להכות שורש, עליו לחיות בשניים. כי לבדו הוא אינו אלא צמח יבשושי כך הוא מרגיש.
שניהם בגיל שיש יותר לוויות ממסיבות ריקודים .
ואז זה קורה .... המתים מפנים את מקומם לחיים. נורה המנוחה של מרסל מפנה את מקומה למרגריט, ואנרי המנוח של מרגריט מפנה את מקומו למרסל. והחללים הולכים ומתמלאים בהדרגה.
"האושר הוא יותר רעשני כשיש לו שותפים כנראה"
כתבו בעיתון הארץ ש"הדמויות בנובלה הזו משורטטות בקווי מתאר חפוזים, ושהן נשענות על סטראוטיפים רומנטיים מוכרים למפרע"- ואני מסכימה עם הקביעה הזו, אז מה ?! וגם עם הקביעה ש"הספר שמרני לגמרי, ומתקתק". אבל, הוא מספק עונג מסוים – גם אם מוגבל ..
מתאים לסוף שבוע חם במיוחד כשסוגרים את הבית ונהנים מהמזגן. ועוד יותר- ל"חג האהבה".
וזה מזכיר לי את השיר של יותם ראובני ,
"ש ו ב ע "
לא תוכל לאכול
את כל הלחם שבעולם
וזה מפני שתגיע לשובע.
לא תוכל לשתות
את כל היין שבעולם
מאותה הסיבה.
גם הדאגה למשל חולפת
וכן האימה.
כל מלחמה מסתיימת
אבל זה לא הדין
בצורך באהבה,
שאיננו נרגע,
אף פעם
איננו נרגע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
