“"כשאיני שומע מוזיקה, חסר לי משהו, וכשאני שומע מוזיקה, על אחת כמה וכמה."
לפני כמה ימים קניתי לי את אוסף הסיפורים הקצר הזה, שהתברר עד מהרה כאחת הקניות היותר מוצלחות שעשיתי בזמן האחרון. זהו ללא ספק אחד הספרים הכי יפים שקראתי בשנה שנתיים האחרונות.
יש משהו כמעט ממכר בכתיבה של ואלזר. משהו באופן שבו כל סיפור, כל גיבור מכיל בתוכו קצת מואלזר עצמו. הדרך הייחודית שלו להתבונן על פרטים יומיומיים, באופן שתאיר אותם מחדש, ותעורר שאלות פילוסופיות על החברה האנושית ומהו בעצם הייעוד שלנו בחיים. או על פי ואלזר, למה בכלל צריך ייעוד? מה התועלת בלהיות מועיל?
סיפוריו של ואלזר מלאים בהומור, הומור של ליצן עצוב. הביקורת שלו על החברה משעשעת מאד, כאשר הוא פותח בגל של מחמאות ותשבחות אשר מתבררות בעצם כסאטירה נוקבת.
"מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי; דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה!"
קראתי כבר שני רומנים של ואלזר ומאד אהבתי את הכתיבה שלו. אבל אם ברומנים שלו, לצד קטעים מבריקים יש גם קטעים פחות מוצלחים, הרי שבסיפורים הקצרים, הכתיבה שלו גובלת בשלמות. ולסיום, מתוך הסיפור שהכי אהבתי, "סיפורו של הלבלינג":
"מה שבולט בי הוא שאני אדם רגיל לגמרי, באופן מוגזם כמעט. אני אחד מרבים, וזה בדיוק מה שמוזר כל כך בעיני. הרבים מוזרים בעיני, ואני חושב תמיד: 'מה הם עושים? במה עסוקים כולם?'"

כדאי לקרוא גם את המאמר של אבנר שפירא:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,55900,.aspx”

“הסיפורים של ואלזר הם תערובת של כתיבה כמעט אינפנטילית, חסרת עלילה מוחשית או ציר זמן מובהק, עיסוק בחומרי המהות הנרחבים ביותר באופן פשוט וישיר, ילדותי מעט, אסוציאטיבי, תמהוני , ועם זאת לא נגוע בפשטנות.
אפשר לפרש את הטקסטים כעיסוק כמעט אובססיבי, חזרתי, שמדגיש את הפער שבין העצמי המובדל האישי, לבין החברה הסובבת שמנסה לסרסו ולהפכו לצייתן חסר ספקות. ומאידך, אי אפשר שלא להרגיש את הרצון העז של המחבר במחיקה העצמית, בהטמעות הסופית, בהפיכה לאפרורי, במנוחת הלא מובדל, הזהה, חסר הייחוד. חולשת היחיד אל מול פצע הקיום המסועף מדי.
לא פלא אפוא שואלזר היה אחד ממקורות ההשפעה העיקריים על פרנץ קפקא.”

“צעדתי באיזור החשוך של העיר שלי, עיר ילדותי המוארת, העיר תל אביב, סמוך לרעשם המלטף והנוגה של גלי הים, כשחלחלה בי התחושה שנגמרה ההקצבה ותורו של הקץ הגיע, זמן הסוף.

פסיעה או שניים ימינה, עוד אחת שמאלה והנה אני נעמד שוקט אל מול פניו מפלחות הלב של מקבץ נדבות אביון נדכא וחסר כל, נעמד כשליבו חסר הגיל ומעופש התקוות כבר עמוס מלוא הטנא אכזבות וייאוש. ראשו מורכן ודיבורו קטוע ומעומעם, מכוסה שכבה חנוקה של אדישות, הוא מבקש ממני נדבה, למעשה כמעט ואין ברשותי מזומן כרגע, אבל לא נורא, הוא יסתפק במה שיש, ובכלל, הרי רק שנינו כאן, וממילא עדיפים כמה גרמים זעומים של מתכת מצלצלת על אפס, זה בטוח, בלי ספק. נתתי לו את השקלים, הוא הנהן לשמיים ואליי בהוקרה כשהמשכנו שנינו ללכת איש איש להרהוריו. חלפה דקה, אולי שתיים, לכל היותר ארבע, נעמדתי על גומת חול נעוצת עטיפות נייר שהכינו ילדים וילדות בשעות הצהריים המוקדמות, רחש הלילה זימר את אדישותו וגלי הים איימו להתקרב בעוד כמה סנטימטרים אל נעליי הנקיות והיבשות. עמדתי כך דומם, אני לא מעשן, עוד מספר דקות. אני רעב קצת. הגיע הזמן ללכת הביתה.

רוברט ואלזר הוא דמות מרתקת במיוחד בעולם האמנות והספרות, הסופר שהיה נערץ על קפקא והסה ובישר במידה כלשהי על הסגנון שפותח לאחר מכן לסגנון הקפקאי, האיש שכשל מסחרית ונאלם דום מבחינה כלכלית, שחייו לא היו גן של שושנים וסיומם נערך במחלקה הפסיכיאטרית, האיש הזה כתב כמה יצירות גדולות שנתרגמו נפלא בספר הזה לשפתנו. זכות חשובה ומשמחת לכולנו להיפגש עם כתביו.

הכרך הזה בנוי מקטעים קצרים ומסיפורים קצרים, חלקם נדמים כהגיגים חלקם בעלי אופי משלי, אך כולם פשוט נהדרים מן העמדה הספרותית. מהר מהר, ממש עם קריאת השורות הראשונות, מתגנבת לראש תחושה ברורה, התחושה שאנו ניצבים מול סופר דגול, גומה היסטורית של כישרון, גוש זהב חבוי מכוסה חול טובעני.

הסיפורים נהדרים, ההיכרות משמחת ומענגת, התרגום נפלא ממש, הכישרון רב מאוד, מטופש לוותר על דבר כזה.

רוברט ואלזר סופר גדול, ראוי שידעו כמה שיותר.”

“יש בצורת כתיבה יחוד אבל לא תמיד מספיק מעניין.”