"4*. בכתיבה פואטית עשירה, מספר אמיל טודה על המפגש המתסכל בין צעיר אסטוני עגמומי, מופנם וחסר שם לבין מערב אירופה מדושן עונג – מפגש שנגמר באסון ובהרהורים מודרניים בנוסח החטא ועונשו. האומללות, התסכול וחוסר האונים של האנטי-גיבור מצביעים על כך שבריחה ממולדת ענייה וחציית גבולות פיזיים לא מבטיחים שלווה נפשית כי אי אפשר לברוח מעצמך. "מסביב לפאריס היו פקקי תנועה. קודם לכן לא ידעתי כלל, שהעיר הזאת עם בתי-הקפה הנאים שלה ועם שדרותיה היא למעשה קטנה כל כך, כפר תיירות עלוב ותו לא. העיר האמתית היא שם, אותם פח מגולוון ובטון מזוין היוקדים בלהט שמש שחצנית. מרכזי קניות שמשאיות כבדות פולטות לתוכם עוד ועוד סחורה. פקקי תנועה, שמדי יום ביומו נופח בהם מישהו את נשמתו, בחום ובגזים הרעילים, בדרכו לחופשה או הביתה או לקניון. הר של פסולת הממתין בסוף הדרך. כספי כמעט אזל. הכספומט בלע את כרטיס האשראי שלי באיזו עיירה, שם, בקרבת הים, במקום שהגעתי עד אליו. הרחוב היה ריק לגמרי, היתה שעת ארוחת הצהריים, השמש זרחה ואשנב הכספומט נסגר לאטו. אני חשבתי: "תם ונשלם.""

"4*. סיפור פשוט לכאורה על אדם אבוד, משועמם ובעל נטיות להרס עצמי שמקדיש את חייו למשחק עם המוות ובדרך נס נשאר בחיים במשך הרבה שנים, רק שהעניין בכלל לא ברולטה אלא ברצונו של אדם להשאיר אחרי לכתו משהו ממשי, ולו כמה שורות או זיכרון עמום או כישרון יוצא דופן גם אם מגוחך - כל דבר פעוט עדיף על-פני היעלמות מוחלטת. אף על פי כן, נדמה כי קרטרסקו יוצר כאן דבר והיפוכו: הוא מכיר במאמץ האנושי להשאיר חותם ובמקביל מוכיח שהמאמץ הזה הוא אבסורדי ומיותר ביסודו. "כתבתי כמה אלפי עמודי ספרות – אבק ואפר. מזימות רקומות ביד אמן, בובות על חוט שחיוכיהן מכת חשמל, אבל איך אפשר לומר משהו, ולו גם מעט שבמעט, בתוך מערכת המוסכמות העצומה של האמנות? אתה רוצה להפוך את לבו של הקורא בקרבו, והוא, מה הוא עושה? בשעה שלוש הוא מסיים את הספר שלך ובארבע הוא מתחיל חדש, טוב ככל שהיה הספר שאתה הנחת בידיו." היבט נוסף שמודגש לכל אורכו של הסיפור הוא הצימאון האנושי לאטרקציות הזויות ולריח המוות – תופעה שהיתה קיימת כנראה מאז ומעולם, ורק הלכה ושינתה צורה חיצונית אבל נשארה אותה קדחת אכזרית במהותה. "אני חייתי בזמנים המופרכים של הרולטה, ראיתי את התמוטטות העושר ואת העושר שנצבר באור הפראי של אבק השריפה. ייללתי גם אני באולמות התת-קרקעיים נמוכי התקרה, ובכיתי מאושר כשהוצא מהם אדם ומוחו פזור מסביב." "יותר מעשר שנים היתה הרולטה ללחם ולקרקס הגיהינום שלנו נטול הענן.""

"3*. אישה בוגדת בבעלה. אישה אחרת סוחטת ממנה כספים. הפחד משתלט על הראשונה, מזדחל מתחת לעור, משתק, מחניק, הופך אותה לנוירוטית והיסטרית, היא מאבדת את טעם החיים, הנה זה בא! לא, זה לא יקרה! אולי היא תשנה את דעתה?! הייתה לה כזאת בכלל?? אז נכון, זה סיפור מתחילת המאה. צריך להסתכל עליו בפריזמה של התקופה. ועם כל הכבוד לצוויג ולמותחנים הפרוידיאניים שלו, אי אפשר להימלט מהתחושה החזקה של כתיבה גברית פטרנליסטית שמרדדת את הדמות הראשית לעובי של בצק עלים והופכת אותה בן רגע לעלה נידף, ובסיכומו של עניין מקבלים סיפור בנאלי שלא משאיר אחריו אפילו עקבות של תובנות. "

"3* (2.5 ליתר דיוק). ארבעה אנשים לקחו את הספר לפניי, ועד עמוד 60 נראה לעין שהם גם קראו אותו. אחרי עמוד 60 הדפים הופכים להיות לבנים וצחים כשלג נורבגי, והאמת? קשה להאשים אותם. אני מניחה שנד באומן לא סובל מגרפומניה מהסוג המקובל, הוא פשוט רוצה להיות סופר-מגניב או ultra-cool (אם יש דבר כזה), והתוצאה היא ספר קופצני בטירוף, עמוס לעייפה במונחים כימיים ותיאורים פרמצבטיים מסובכים (ואפילו לא דילגתי, אשכרה ניסיתי להבין), וברוב המקרים הקטעים המאאגניבים היו מיותרים לעלילה אבל מרגיש כאילו באומן שם זין על עלילות - הוא רוצה לתאר עולם של אנדרלמוסיה, לדפוק ראש ולגבב מילים על גבי מילים, לערבב סמים עם סמים אחרים, להנדס סמים חדשים, לחיות את חיי הלילה של דרום לונדון-תחנת רדיו פיראטית-בריונים ונרדפים, לעשות סלט קצוץ מסחר לא הוגן בבורמה, לערבב בפנים גם פעילות מחתרתית וקונספירציה תאגידית, ובשורה התחתונה – להוציא ספר שהוא הרבה *פחות* מסך חלקיו. זה אפילו לא 'תפסת מרובה – לא תפסת', זה יותר בכיוון של 'התמכרת למגניבות ופספסת'."

"3*. "סיפור אהבתו הסודית והאומללה של רופא" נשמע הרבה יותר מפתה מהתוצאה. צווייג הוא בפירוש לא אחיד ברמתו, והסיפור הזה הוא פושר ומפוהק ברובו, ורק לקראת סופו קצת מתעלה על עצמו, אין בו עוצמות רגשיות, העלילה מגומגמת (תרתי משמע) ויבשה, ואפילו הסוף הטרגי מתקפל לתוך משהו מגומגם ומקוטע. אם כבר צווייג אז בטח לא הספר הזה."

"3*. מזדחלים הם לא נחשי נהרות ארסיים, קוברות פיליפיניות או בואשים מפוספסים מצחינים. אלה קבוצות של סיירים עירוניים שחודרים לבניינים נטושים. אם הם לא משיגים את הסכמתם של בעלי הבניינים אז העניין לא חוקי – מה שמן הסתם מוסיף אקשן למדורה. הרעיון הזה כשלעצמו הוא מרתק ואני מדמיינת לי שלל עלילות מפותלות שאפשר היה לבשל על רקע של סיירות עירונית. מה חבל שלא נולד מהרעיון המבטיח הזה גם ספר מרתק. איכשהו הכול היה שם: מתח, איימה, סכנה, חברות, רשעות, תאונות, אסונות, חולדות מוזרות, שיטפונות ומה לא – ועדיין, משהו לא עבד, והתוצאה היבשה היא ספר ככה-ככה, לא ממש פושר או אנמי אבל גם לא מספיק טוב בשביל להיות ספר טוב. ויחד עם זאת ולמרות הכול, אני מתה על מורל. יש לו קלאסה. "הכחשה מוחלטת" הוא הבא בתור. הידד. "

"4*. עוד ספר מסוג הספרים הגאוניים האלה שבמילים מעטות מעבירים עולם ומלואו, עולם של מלחמה ואובדן, כאב שקט שמכרסם בין השורות, מופנמות וחוכמת חיים של איש אדמה פשוט שניצב מול מכונת המלחמה באין ביכולתו להבין. חול ואבק, עפר ואפר, נוף חדגוני, יובש וקהות חושים. הרבה מאוד תחושות ורגשות עוברים בצינור צר וצנוע של 78 עמודים, והסיפור משאיר משקע של מועקה ומוסיף עוד שכבה של כבוד לאנשים הפשוטים באשר הם שנאלצים לשלם מחיר כבד כתוצאה מהיומרנות האנושית. ספר טוב מאוד. "

"4*. אם היו מספרים לי על מה הספר (מעבר למה שכתוב בתקציר) יש סיכוי יותר מסביר שלא הייתי קוראת אותו. מזל שלא סיפרו אז קראתי ונהניתי. אומרים שבכל שקר יש טיפת אמת. כך גם בכל פנטזיה יש טיפת אמת, ובחלקו הבדיוני של הסיפור הזה יש כמה טיפות שמנות של אמת על חולשות אנושיות ועל המניפולציות שאפשר להפעיל על כל אדם בעזרת ליטוף האגו והטלת אשמה בכישלונות שלך על אחרים, או כמו שאומרת הדמות הראשית בספר: הגיהינום הוא האחרים, כשהאמירה הזאת מהדהדת בעוצמה לאורך כל הספר, ויש לה משמעות גדולה בעלילה. בקיצור, ספר מפתיע, שונה ומרענן. אהבתי."

"3*. גשטלט. נחמד. מיציתי את הפואנטה במחצית הספר אבל בהחלט היו משלים וסיפורים שנהניתי לקרוא. אהבתי במיוחד את הסיפור על תסמונת הנעל הקטנה בשני מספרים, על הפרכת הכלל המושרש בתרבות המערבית שרק מה שמושג במאמץ ראוי להערכה. יש לציין לטובה גם את המחשת ההבדלים בין פסיכואנליזה, ביהביוריזם וגשטלט: איש אחד סובל מאנקופרזיס (כלומר: מחרבן במכנסיים). הוא הולך לרופא שלאחר בדיקה מדוקדקת לא מוצא שום סיבה גופנית שתסביר את הבעיה, ולכן ממליץ לו לפנות למטפל. סיום ראשון, שבו המטפל הוא פסיכואנליטיקן אורתודוכסי: כעבור חמש שנים פוגש האיש חבר. "שלום! איך מתקדם הטיפול שלך?" "פנטסטי!" עונה האיש בהתלהבות. "אתה כבר לא מחרבן במכנסיים?" "אני ממשיך לחרבן, אבל עכשיו אני כבר יודע למה אני עושה את זה!" סיום שני, שבו המטפל הוא ביהוויוריסט: כעבור חמישה ימים פוגש האיש חבר. "שלום! איך מתקדם הטיפול שלך?" "נפלא!" עונה האיש בהתלהבות. "אתה כבר לא מחרבן במכנסיים?" "אני ממשיך לחרבן, אבל עכשיו אני משתמש בתחתוני גומי!" סיום שלישי, שבו המטפל שייך לאסכולת הגשטלט: כעבור חמישה חודשים פוגש האיש חבר. "שלום! איך מתקדם הטיפול שלך?" "נהדר!" עונה האיש בהתלהבות. "אתה כבר לא מחרבן במכנסיים?" "אני ממשיך לחרבן, אבל עכשיו כבר לא אכפת לי!""

"5*. סיפור קודר והמהפנט בעצבותו התהומית, עטוף בכתיבה פיוטית ועוצמתית, שוזר מוטיבים של זמן וזיכרון, שכחה ומוות, התפוררות וכוחות הטבע שתובע לעצמו את מה שנלקח על-ידי אדם. מעולה! "מאז אני חי ומַפנה עורף לעצמי. במשך כל השנים האלה לא אני הייתי מי שישב ליד האש או שוטט בחוצות הכפר ככלב נטוש ובודד. לא אני הייתי מי שמִדי לילה נשכב במיטה הזאת ונשאר בשקט, מקשיב לגשם, עד עלות השחר. במשך כל השנים האלה היה זה זיכרוני ששוטט בחוצות הכפר וישב ליד האש; היה זה צִלי שנשכב מדי לילה במיטה הזאת ונשאר בשקט, מקשיב לגשם ולנשימתי." "בסופו של דבר הזמן תמיד מוחק את הפצעים. הזמן הוא גשם סבלני וצהוב, המכבה לאטו אפילו את האש האלימה ביותר. אך יש מדורות הבוערות מתחת לאדמה, נקיקי זיכרון כה עמוקים וכה צחיחים, שאולי לא די אפילו במבול המוות כדי למחוק אותם. האדם מנסה להתרגל לחיות אתם, להערים על הזיכרון דממות וחלודה, אבל כאשר הוא מאמין שהנה הכול כבר נשכח, די במכתב פשוט, בתצלום, כדי ששכבת הקרח של השִכחה תתנפץ לאלף רסיסים.""

"4* (3.5*). היא קשוחה, נטולת רגשות, בעלת זיכרון פנומנלי, שכל חד כחרב יפנית וכיול מדויק למטרה. היא חכמולוגית, מתייגת כל דבר וכל אחד ל"נכס" או חסר תועלת ומעצבנת ברמות. עכשיו השאלה מה גובר על מה: אם הבחורה עולה על העצבים יתר על המידה – הלך הספר. אם מתעלמים מהדפוס או לפחות מקבלים אותו כאילו היה משהו שגרתי והגיוני ונעזרים בנכס #11 (סבלנות) – אז אפשרי בהחלט לזרום עם הסיפור ההזוי ועל הדרך – ליהנות מהכתיבה הצינית שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. אז זרמתי. ואפילו די נהניתי. *3.5 דוגמית סגנונית: "לה בוהם התנגנה לי מנכס #16, הרדיו ממכירת-החצר. כמובן, בחרתי בתחנה של מוזיקה קלאסית: הייתי זקוקה להתפרצות של תשוקה וכמיהה נצחית נכזבת – רגש מהסוג שתמותי כשתנסי לדכא אותו – כמו המוטיבציה שלי." החוקר - פארודיה על אף.בי.איי "עקבתי אחר התגובה של בויד ושפת הגוף שלו, כמו שאומנתי לעשות. כיוון שזה עתה וידאתי שהרכב שלו מילא תפקיד בפשע חמור הקשור בילדה, ושזאת לא הייתה בדיחה, ושאנחנו באף.בי.איי עלינו עכשיו על עקבות הפושע – אילו שיקר והמציא תשובות היה עליו לשלב את זרועותיו, להשתמט ממבטי ולשאת מבטו למעלה או שמאלה כשידבר שוב. בויד לא עשה דבר מכל אלה. הוא הניח את כפות ידיו בעדינות על השולחן, שמט את כתפיו, והביט לתוך עיני כמו דוב זקן ועייף.""

"2*. קשר גורדי, פארודיה אכזרית, התגלמות הרשעות ה'נורמטיבית', לא למי שנרתע מהמזיגה הנוראה של חמלה וזוועה ועוד סופרלטיבים - הכול נכון - אבל הותשתי בעמוד 56 משתי סיבות עיקריות: כתיבה מונוטונית ומייאשת שלא נתקלתי בה עד היום - כתיבת פטישים הזויה; ודמות אישה שלא עוררה בי שום רגש, אולי בגלל צורת ה"הגשה" ההזויה או גם בגלל התנהגותה הביזרית עד בחילה. ספר שכל-כך ניסה להיות אלגוריה ששכח להיות סיפור. "

"3*. היא לבנה. הוא שחור. היא חופשיה. הוא עבד נמלט. היא מתיימרת. הוא עושה לה שרירים. היא רוצה אותו. הוא רוצה אותה. עייפתי מהריקוד הזה בעמוד 120. כל-כך צפוי וחסר חן. שחור-לבן שמתחפש לאפור. סיפור פשטני ואני מניחה שסופו ידוע מראש רק שלא הייתה לי הסבלנות הדרושה כדי להגיע לסופו. "

"4*. לא 'מותחן פסיכולוגי מתוחכם ומפתיע' אבל בהחלט ספר מהנה וזורם על חברות לא מאוזנת שתחילתה בבי"ס יסודי, בין מלכת הכיתה - ילדה מניפולטיבית, שתלטנית ומודעת לכוחה כבר מגיל מאוד צעיר, לבין ילדה אחרת: מופנמת ונחבאת אל הכלים שמרגישה אסירת תודה על הקשר האמיץ שמגן עליה מאכזריותם של ילדים ומפחדים וחוסר הביטחון של עצמה, וסופה – 20 שנה אחרי, במסיבת רווקות בבית זכוכית מבודד ביער אפל. הרעיון המרכזי שבבסיס העלילה אינו חדש אבל הביצוע מעניין ויש גם האלמנט האהוב עליי – תעתועי זיכרון. אהבתי. "

"5*. דיוויד רוקם את סיפור חייו סביב החפצים שאסף מילדותו, סיפורו לא מתקדם ברצף כרונולוגי אלא בצורה אקראית, מחפץ לחפץ, פיסות של זיכרונות שצומחות מתוך קופסאות מחלידות, ניירות מתפוררים, חוט תפירה, מפית או תצלום ישן. כל חפץ נעטף ברסיס זיכרון ובאופן מפליא יוצר תחושה כל-כך אמיתית כאילו הקורא בעצמו יושב ליד דיוויד, מגלגל את החפץ ומעבירו מיד ליד תוך כדי שהוא מקשיב לסיפור. הוקסמתי רק מצורת הכתיבה הזאת בפני עצמה, עוד לפני שמדברים על התוכן המרתק, חמוץ-מתוק ומלא כנות, רכות וחמלה כובשת כלפי אנשים "רגילים" שחייהם לא התנהלו כפי שתכננו אותם. אולי נמשכתי לספר הזה מתוך תת-מודע שעדיין מתעקש מדי פעם, מדרבן אותי לעשות מעשה, לחפש ולמצוא כדי לדעת. האם האמת אכן משחררת? האם חוסר הידיעה הוא כל-כך נורא? לא קיבלתי תשובה חד-משמעית אבל חוויתי סיפור אנושי ומורכב, מאתגר מחשבה ורגש, ועוד לחשוב שהסופר הוא אדם בגילי ולא קשיש מופלג עם ניסיון חיים עשיר ותובנות עמוקות... מעולה!"

"2*. ביקורת סמויה (לעתים יותר לעתים פחות) בצורת מעשיות בניחוח פולקלור סורי ומשלים על חיות. אז בסדר. את כל המשמעויות והרקע כבר לעסו במבוא לספר, והרגשתי שלא נשאר דבר לפענח או לתהות על קנקנו עוד בסיפור הראשון. המשכתי לעוד כמה סיפורים כדי לנסות להתרשם מ"יכולת סגנונית ייחודית ומרשימה", אבל לא מצאתי כזאת ונטשתי. ובכל זאת, גירדתי ציטוט מעמוד 28 (מתוך 57 שקראתי): שתק הנמר רגעים אחדים והרהר לעצמו, ואז אמר לבנו בהדרת כבוד: "דע לך, בני הקט, שנמר הראוי באמת להערכה הוא זה שנמרים מתפעלים ממנו, ולא חמורים". "

"3*. אחרי "מכמונת געגועים לפניך" של אפשטיין, התרגשתי למצוא עוד ספר בסגנון רסיסי סיפורים ומשפטים קצרים אבל זה לא היה זה. היו פה ושם 'פתקים' מיוחדים, משחקי זמן ומרחב, עבר והווה, ערבוביה מעניינת של ישויות והאנשה של חפצים אבל הם היו מעטים יחסית. הנה כמה שאהבתי: • כשהיהודי ישב ולמד נפלו אותיות על ברכיו. אשת היהודי, בראותה שרכות הן, בנתה קן בתוכן. • שוב עומדת הארץ קצרת-רוח על מדרגות הבית, כתמיד לפני צאתה לנדודים. • איש עייף עולה במדרגות. בעלותו הוא נושא עמו את הירידה שמאחוריו. הירידה, מופקרת אצלו, מכפילה על גבו את משקלה והוא נושא אותה עתה עליו כשם שנושאים ילד ישן, או כשם שנושאים מת. • סוֹפים רבים הסתובבו חסרי מנוח בבית ובחצר. סוֹפים היו מונחים על מדפי הארונות, ישובים על המיטה, רבוצים על הדשא בחוץ. אני בחרתי לי סוף אדמוני. נראה שלבש אדום כדי שיבלוט, כקריאה, שכן כשהיה חיוור לא הבחנתי בו והוא רצה בי מאוד. "

"5*. עוד סיפור מרתק שקסמו טמון בעוצמה שקטה שחודרת לעומק מבלי להצטעצע ולהתגנדר במילים גבוהות. סיפורה של איכרה קטלונית המסופר בגוף ראשון ומתאר עולם ומלואו באמצעות מעין יומן זיכרונות לא כתובים של אישה אחת מיני רבות המייצגת את התקופה המכרעת בהיסטוריה הספרדית המודרנית – הקמה ונפילה של הרפובליקה. ברבל לא חוסכת גם בביקורת מפורשת על מעמדה הנחות של האישה לעומת מעמדו של הגבר, בניגוד לכל הגיון בריא: מטלותיה של האישה במשק הכפרי רבות יותר ותרומתה לפרנסת המשפחה הינה שווה לכל הפחות, וזה עוד לפני שמדברים על הולדה וגידול ילדים שגם הם נרתמים למאמץ בגילאים מאוד צעירים. כבר במשפט הראשון נושבת רוח של חוסר צדק ועצבות גדולה: "ניכר בבירור שהיינו רבים בבית. וכפי הנראה הייתה שם אחת יותר מדי..." אבל אין בסיפור הזה ולו טיפה אחת של מרמור למרות שיש השלמה אבל לא מהסוג העיוור ונטול מחשבה (גורל, מזל וכדומה) אלא מתוך הבנה עמוקה של נפש האדם, על כל מגרעותיה. וכך מתגלגל הסיפור מהילדות לאורך כל חייה של הגיבורה, ובתוכו נשזרות תובנות רבות וחוכמת חיים פשוטה שלא מפסיקה להפליא אותי. מעולה! לא פחות."

"5*. עוד מפגש מרגש ונדיר עם רומן מעולה ומפתיע בעוצמתו השקטה. זהו סיפור בתוך סיפור כאשר הגיבור של הסיפור הראשון פוגש את מושא הסיפור השני בדרך לחיפוש עצמי, בתהליך של התייסרות מרירה על שנות הנעורים ונוסטלגיה על העבר "שאינו מעניין איש". הוא מנסה לשחזר חלק מהתקופה שאבדה במעמקי ההיסטוריה, "המחשבה שהוא יישאר כמו עלה כותרת מיובש בין הדפים הקודמים מעלה בו חשק לרוץ, להשיג את הזמן.", אך במקום זה מזדמן לו להתוודע לחיי אהבה, גבורה ומשמעות גדולים מהחיים - של קשיש ערירי ונשכח, והאירוע הזה משנה את זווית ראייתו על חייו. ספר מצוין בעל תובנות עמוקות ואוניברסליות שהשאיר אותי ללא מילים. "המילים היחידות הראויות להיכתב עולות כשהדיבור איננו אפשרי...""

"3*. בלש בעל מוח מבריק וזיכרון פנומנלי רודף אחרי רוצח סדרתי בעל מוח מבריק ונטיות סדיסטיות קיצוניות. הרקע לרציחות קשור לתעשייה בלתי חוקית ורווחית במיוחד - נושא די טחון. הביצוע - די בינוני. עודף פרטים טכניים, שמות ורחובות מול פרטים חסרים וחצאי הסברים לגבי התעלומה עצמה. הדמות של הבלש גם לא מחדשת דבר: גרוש + נערה מתבגרת, רמזים להתמרדות ועבר אפל ורמזים עבים להפיכת הספר לסדרת הבלש מק'קייב ו"שותפתו בעלת הפה הגדול והרגליים הארוכות". מן הסתם, אסתפק בספר הזה שגם הוא לא מספיק טוב כדי לטרוח להמליץ עליו."